אחת המתנות היקרות ביותר בעיניי בעבודת ה', היא מה שנקרא בספר שמירת הלשון: "כוח הַהֶרְגֵּשׁ". מתאר זאת החפץ חיים באומרו שלפעמים אנחנו מורגלים חלילה בלשון הרע והיצר גובר עלינו, עד שכבר לא מרגישים שמוציאים מהפה מילים לא טובות. הרגל הופך לטבע, וטבע קשה לשנות… אך הוא מסביר שאין מה להתייאש, כי יש לזה עצה טובה, והיא: לדעת שעל ידי חזרה על ההלכות והלימוד כמה וכמה פעמים, והפיכתן לקבועות ולטבועות בנפש, האדם מתחיל להרגיש מה הוא מוציא מפיו. זהו כוח ההרגש שטבע בנו הקדוש ברוך הוא. ככל שלומדים ומשננים נעשה בנו כוח דק, מבחין, שהולך ומתחזק עד שאנחנו מרגישים בשבריר שניה שאמרנו משהו שלא רצינו לומר.

הלב מודיע לנו
ומשמירת הלשון אפשר להרחיב ולשייך את כוח ההרגש כמעט לכל עניין בעבודת הנפש. והכוח הזה הוא מתנה יקרה כל כך, בעיניי, כי הוא מוריד את ההתנהלות הנכונה מהמקום הדמיוני, האידיאלי, שאף פעם לא מגיעים אליו, אל המקום שבו זה אפשרי גם לנו, האנושיים והקטנים. ככל שאנחנו לומדים, מתפתחים, רוצים לנוע קדימה, ללמוד, להשתלם, להיות שרויים בכל עצמותינו ברצון לתקן באמת וברצון להיטיב באמת, אנחנו ממילא מרגישים מה שייך לנו ומה פחות. אנחנו הופכים להיות ערניים לדקויות הקטנות ביותר. אם טעינו, הלב מתכווץ מעט ומודיע לנו מיד שעלינו לתקן. אם פעלנו נכון, יש התפשטות של שמחה נינוחה בתוכנו. הכול הופך להיות עדין יותר.
ראשית התיקון היא קודם כל ברצון שלנו ללמוד. קודם כל לקרב את עצמנו להבנה שתוכל לסייע לנו להתנהל אחרת, גם אם אנחנו עוד לא רואים בעינינו כיצד ליישם זאת בשטח. ימימה אומרת באחד משיעוריה לאחת הלומדות: את נבונה ועדינה, בזכות זה שאת לומדת תוכלי בדקוּת להרגיש איפה את מדייקת, איפה את מזייפת, מהר יותר מאשר לו היית אטומה, לא מנסה ללמוד ולהתקרב. עלינו רק לפתוח פתח קטן, להסכים ללמוד משהו שיקרב אותנו. וכשמסכימים ללמוד, פתאום אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. כשמבינים הלכה, פתאום קשה מאוד להחסיר מקיומה בפועל של אותה הלכה, כי הלב כבר התניע את עצמו בכוח ההרגש ומבינים שזו אמת שקשה לסתור.
לפעמים אני מוצאת את עצמי נעצרת באמצע משפט או פעולה, כי יודעת שלא אמרתי או עשיתי את מה שנכון על פי האמת האלוקית, ולרגע נבהלת: מה חושב עלי מי שמולי? ומצד שני: מה פתאום להמשיך? ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי שמוטב להיראות שוטים כל ימינו בפני בני אדם, ולא להיעשות שעה אחת רשעים בפני המקום. כוח ההרגש שומר עלינו במסלול הנכון, וגם אם סטינו וזייפנו, הוא מודיע לנו מיד ואנחנו זוכים לתקן. יש מתנה גדולה מזו לאדם שרוצה לעבוד את ה' באמת?

להפוך מרירוּ למתיקוּ
ויש עוד עניין שבו מסייע כוח ההרגש. כשלומדים מהי האמת, מקבלים גם תוספת כוח כדי לשאת אותה, גם אם לא היה לנו פשוט לקיים אותה עד כה.
אדם מתחשל, מתבגר ומתחזק בתוספת כוח בעיקר בשביל להצליח לשאת חלקים חלשים בתוכו. זאת העבודה הפנימית הכי ממתיקה שיש, הפיכת מרירוּ למתיקוּ. ככל שאני מוצאת את עצמי לומדת, מפתחת כוח־הרגש דק ועדין, מתחזקת, מתקרבת לפעולות של אמת, כך עולים ונזכרים אצלי חלקים חלשים יותר מילדוּת, מנערוּת, מקומות של פצע שאני פתאום יכולה להם, שלפני כמה שנים לא העזתי לגעת בהם גם לא ממרחק ביטחון. זו תוצאה של לימוד והֶרגש, ורצון לגלות ולהתקרב אל האמת ואל מי שאמרה, שמקרבים אותנו אל עצמנו ועוזרים לנו להתיידד ולהשלים עם מי שאנחנו, במלואנו. ועם זה אנחנו פונים לעבוד את ה'.