כשהתגוררתי בירושלים, התרגלתי לראות קבוצות של תיירים מטיילים בעיר. גם בשכונת נחלאות, מקום מגוריי, היו מטיילים התיירים, ולא רק בימי הסליחות. אבל בעיקר ברחבת הכותל, בעיר דוד, בעיר העתיקה. כל רחוב בעיר הזאת אוצר בתוכו שנים של היסטוריה, של ארכיטקטורה מרתקת ושל סיפורים אנושיים, ועוד מרכיב נעלם ובלתי מושג.
המדריך היה צועד בראש, מניף אל על מקל דק ובראש פרח מפלסטיק כדי לסמן את המיקום לרחפנים שבקבוצה, ומדי פעם הם היו נעצרים, מתקבצים לעדר אחד סביב המדריך הנואם במרץ, מביטים בהשתאות על המבנים האדירים, על שכבות האבן שחושפות תקופה ועוד תקופה, ולא שוכחים להצטלם על רקע האבנים העתיקות והמשופשפות כדי לספר ולהראות אחר כך לחברים ולמשפחה – הנה, גם אנחנו היינו בעיר הזאת שלא מפסיקים לדבר עליה.
מה יש בה בירושלים שלא מפסיקה למשוך אליה אש וכותרות, סקרנים ומשוגעים, היסטוריונים וחוקרים, מצביאים ומנהיגי עולם? שלא מפסיקה לגדול ולהתרחב ועדיין להישאר יחידה במינה?
אפשר להגיד שהיא חתיכת היסטוריה. עשרות מוסדות, בתי תרבות, מוזיאונים, מכוני מחקר והדרכות יעידו על הסיפורים שהתהלכו כאן ברחובות במשך אלפי השנים.
אפשר להגיד שהיא מעניינת. השוק, העיר העתיקה, המבנים הישנים, האוכלוסיות המגוונות שמתגוררות בעיקר מייצרות פסיפס ססגוני ומרתק.
ואפשר גם להגיד שהיא יפה. יפה באמת. כמו שרק עיר או אישה יכולה להיות כאשר נוצר מפגש אמיתי ובין פנים וחוץ. עיר כלילת יופי זו עיר שהיופי נמצא בכל כולה – גם בפנים וגם בחוץ. יופי כולל.
חז"ל אמרו: "כל כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה". כי מי שמסגל מבט פנימי יכול לראות את הנפש דרך מבט העיניים, ויכול להגיע אל עולם פנימי דרך היופי ולא להיתקע ברובד החיצוני.
ירושלים היא "בבת עין" – כמו העין שלנו, האיבר היחיד שמחבר את העולם החיצוני ישירות אל המוח, מרכז התודעה הפנימי שלנו – כך ירושלים היא נקודת ממשק בין העולמות, צינור ישיר בין עולם של מטה לעולם של מעלה.
כשאנחנו מחפשים יופי – הלב שלנו מחפש חיוּת שמגיעה מלב פועם ומתגלגלת החוצה דרך כל השכבות.
ירושלים, קריה יפהפייה, כלילת יופי, עיר שחוברה לה יחדיו – יודעת לעשות את זה: לחבר יחדיו את כל שכבות הקיום – אנושיות, חברתיות, רוחניות וגשמיות.
האספלט והאבן, הרחובות והכבישים, השכונות והאנשים הם פיסות חומר שנושקות לרוח.
