מיד אחרי חנוכה נסעתי צפונה באחד הבקרים. בחוץ היה קריר, עננים התחילו להגיע. פניתי לאחד הקיבוצים שעל סף הכנרת, אל בית קפה קטן, מוזיקה שקטה וריחות של מאפים שהצליחו להגיע אליי אפילו דרך הצינון. עוד לא ידעתי כשנכנסתי, אבל הלכתי ללמוד שם שיעור חשוב בשבילי. בתפריט: פגישה עם מי שהכניסה אותי לעולם של לימוד ימימה, תה חם ומאפה מתוק. החלפנו דיבורים ועדכונים, חום הלב זרם, ואז היא שלפה לי מושג בלימוד שלא הכרתי, ואחרי חצי דקה כבר יכולתי לומר שחיפשתי אותו הרבה זמן.
היא תיארה לי שימימה דיברה רבות על ההבדל בין רוחניות גשמית לרוחניות רוחנית. אדם יכול להיות רוחני בדיוק לפי הספר, ולפעמים זו בדיוק הבעיה – כי הרוחניות היא לא "לפי הספר", היא לא מתמטית. הרוחניות לא עובדת לפי כללי העולם הברורים והגשמיים. ברוחניות תמיד יש פתח למה שמעלינו, פתח לְמה שאנחנו לא מבינים ויודעים שלא נבין לעולם. וזה לא פתח מפחיד, אלא פתח משחרר. אנחנו גם לא אמורים להבין. ימימה אומרת ש"השכל עצמו יכול שלא לדייק בתפיסה הרוחנית", אפילו שהשכל חכם, מפני שלא השכל הוא זה שגורם לנו להתפתח, אלא ממד עמוק יותר, של פנימיות עמוקה, של הבנת החיבור הרוחני ללמעלה.
לקח לי שנים להבין למה כשאני קוראת ספרי הדרכה שמדברים אל ועל הנפש, אני נעשית מתוחה. כי תמיד מפורטים שם כללים וכללי-כללים, השכל צריך לעבוד שעות נוספות, ואני מוצאת את עצמי חורגת מהמתמטיקה של הדבר. לא מצליחה למגנט אלי את השפע, לא מצליחה לחיות בכאן ובעכשיו, הכללים חומקים ממני. הספר לא לוקח בחשבון את אנשי האמצע, שמצליחים ולא מצליחים, שיכולים ולא יכולים. ואם אני לא מצליחה לעבוד לפי המתמטיקה בצורה הרמטית, איך אקבל את השפע המיוחל? איזה מזל שה' גדול יותר מהכל.
לפסול את הפורמט
ההבנה הזו, לעבור מרוחניות גשמית לרוחניות רוחנית, חשובה לי גם במקומותיי האישיים. זה חשוב לי, כי אני יודעת שיש אהבה בעולם, והיא אמיתית, גדולה ופתוחה ורחבת-אופקים, ויש לה יניקת שפע מהרוחני, מלמעלה. וכל הניסיונות המבורכים מאוד לעזור לה להגיע, יש בהם כל כך הרבה מתמטיקה גשמית. לשלוח תמונה (אחרי שמקבלים הוראות איך להצטלם נכון), לגור קרוב כדי שלא יצטרכו להתאמץ בשבילי, להתלבש נכון, להיראות נכון, לא להיות חזקה וחכמה מדי. אני לא כופרת בגשמיות, החיים הללו מבוססים על גשמיות כמרכבה לרוחניות, אבל הרבה פעמים כשאני רואה היתקלות באחד הסייגים, כשאני רואה אותי או אחרים פוסלים הצעות על אחד הכללים ה"נכונים" הללו, אני יודעת שלא את החוק הספציפי ביקשנו לפסול, אלא את כל הפורמט. כמו ביקשנו להרים ידיים, ככה לא בונים אהבה.
אהבה מגיעה באהבה. הרוחניות הגשמית ממעיטה את האהבה. הרוחניות הגשמית מביאה איתה הרבה אשמה על שלא הצלחנו לעמוד בחוקים, בכללים, לא הצלחנו למצוא, להימצא. הרוחניות הגשמית סוברת שאם יש לנו התמודדות כלשהי – אנחנו לא ראויים. אם אנחנו חסרים, זכות הדיבור שלנו חסרה גם היא. ואני לא מאשימה כאן את החברה ו"מה יגידו", אלה לגמרי תפיסות פנימיות. מקומות שאני לא מעזה להלך בהם, רק כי טרם עמדתי בחוקים ובכללים. ואיזה מזל שה' גדול יותר מהכל.
לא לבקש, להתהוות
ימימה מתארת איך הנפש הגשמית נכנסת לדרכה לכיוון הנפש העילית. נפש עילית שקיימת בנו ומחוברת עוד מימי בראשית. כשאנחנו מתחברים לנפש העילית שבנו, לרוחניות הרוחנית, גם הלב שלנו מחובר. הוא איננו דוהר ומתרגש מכל שטות, אלא נח, בצורתו הרוחנית, סוער פחות, מצליח יותר להבין לב ונפש אחרים, לקשור עם הזולת קשר תקין. יש בנו נפש עילית שיש בה ניצוץ מעולמות שאין לנו השגה בהם. ימימה מבקשת מאיתנו לזכור גם ביום-יום הגשמי שלנו, את הנפש הזו. לזכור את מה שהנשמה שלנו כבר יודעת. כשזוכרים להתחבר לרוחניות הרוחנית, אפשר להגיע לשקט פנימי, להפסיק להיאבק רק בגלל שחסר בתוכנו משהו. רק בגלל שלא עמדנו בכללים. זוהי שמחה רוחנית שלמה.
"כאשר בונים את הלב, והוא הופך רך, אז הוא הולך לקבלה, לרחמים, הוא לב רוחני. המערכת צריכה להיות רוחנית כדי שתהיה שמחה. כשאדם זקוף, רענן, חי בתוך עולם אחר, ורואה את המציאות [הגשמית] ואינו מתערב בלכלוך שבה. הוא לא מבקש, הוא מתהווה" (ימימה).
ברוחניות המתמטית אנחנו חושבים שאנחנו בונים את עצמנו לפי כללים ברורים מראש, ואין לנו אוויר מרוב מאמץ להתאים לחוקים שיביאו לנו את השפע. בעולם הרוחני, כמעט ולא צריך לבקש. רק לנקות את הלב, להשתדל יום יום לראות ולזכור שיש מה שמעלינו ושיש בתוכנו חיבור פנימי אל המקור העליון. אז הלב שלנו הופך להיות רך, ואנחנו הולכים ומתהווים להיות מי שאנחנו, עם כל מה שאנחנו.
ההגדרה הכי מוכרת של ימימה לרוחניות היא: "רוחניות = להיות כפי שאת באמת". אם ה' היה רוצה אותי אחרת בשביל שאוכל לקבל את השפע שלי, הוא היה בורא אותי אחרת. בינתיים אני עושה את מלאכתי, מתהווה בה, ממשיכה להיקשר יום יום למעלה, יודעת שיש אהבה והיא עמוקה ואמיתית מכל המתמטיקה המורכבת. אהבה שיש בה רעננות ורכות ושמחה. כשיצאנו מבית הקפה התחיל הגשם, הנוף הירוק של הצפון פתח לי את הלב לדרך חדשה, לא מתמטית כלל וכלל. נכנסתי לרכב וחשבתי לעצמי, איזה מזל שה' גדול יותר מהכל.
