אנחנו נמצאים בזמן שלא כל כך קל לשמוע. זאת אומרת, אולי זה לא רק בעיה של הדור שלנו… קשה לנו לשמוע לאורך כל הדרך – החל מיציאת מצרים, ואולי עוד קודם. "ולא שמעו… מקוצר רוח ומעבודה קשה". לא קל לנו לשמוע, הרוח שלנו קצרה, העבודה כבדה עלינו, ואת הרחש הזה, את הקול הפנימי, אנחנו לא מצליחים לשמוע.
לפעמים יש תחושה כזו כשיוצאים לחופש, ופתאום שומעים קולות שנדמה שמעולם לא היו פה – ציפורים מצייצות, רחש גלים, פכפוך מים, ואולי הקול הכי משמעותי – פתאום שומעים את הקול של עצמנו ושל מי שסביבנו. לכאורה הקולות האלו היו פה תמיד, לפעמים אפילו לא ממש שינינו אזור, אבל משהו בפנים רגוע יותר, פנוי, מצליח להאזין לעוד רובד.
זה באמת לא קל לשמוע בתוך ההמולה הזו.
יש קול במציאות שמדבר דברים אחרים, שמדבר אינסוף, שמדבר את מה שמעבר. שמדבר כל הזמן משהו אחר. במתן תורה היה "קול גדול ולא יסף", ורש"י מפרש: "ולא פסק". הקול הזה, שנשמע במתן תורה, של ה' המדבר אלינו, לא פסק לעולם. ובכל זאת, אנחנו לא ממש שומעים אותו.
אבל לא רק אותו אנחנו לא שומעים, הרבה קולות אנחנו לא שומעים.
אנחנו רוצים לומר משהו אחד, והצד השני שומע משהו אחר לגמרי. מכירים את זה?
אנחנו מנסים לומר משהו, ומתנסחים, ומדייקים, ומביאים דוגמאות, ורוצים לבאר, ולהסביר ולומר ולהשמיע, אבל מה שומעים בצד השני? את כל מה שלא התכוונו…
זה קורה לנו כל הזמן. בבית ובחוץ, בפרט ובכלל. זה קורה בין בני זוג, בין הורים לילדיהם, בין קבוצות בעם ישראל. משהו אחד נאמר, ומשהו אחר לגמרי נשמע.
איך מצליחים לשמוע? איך מצליחים להאזין למה שבאמת יש לצד השני לומר לנו? איך מצליחים להשמיע את מה שבאמת בליבנו?
איך מצליחים לשמוע את הקול הזה שקיים במציאות כל הזמן, ממש מתחת לבלטות, לרחשי היומיום, להמולת השגרה, לשאון החיים?
הפרשה הזו מלאה קולות. מלאה שמיעה, והאזנה, ודיבורים. משה רבנו מזכיר לעם ישראל איך הם עמדו בהר סיני, ופחדו לשמוע את קול ה'. "כִּי מִי כׇל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ־לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי".
עם ישראל לא מאמין שהם יוכלו לעמוד בקול האלוקי, איך אפשר לשמוע אל קול ה' ולהמשיך לחיות? איך אפשר לשמוע דרך האוזניים החלקיות שלנו קולות, ולהצליח לשמוע מתוכם קול נקי, קול של אמת, קול של אלוקות, ולהמשיך בחיים?
הרי בחיים עצמם יש פער, יש שוני, יש קולות שונים, ובחיים עצמם יש מלא העלם, ויש אותנו ויש את הזולת, ויש בנו כל כך הרבה רצונות, וכיוונים ומחשבות; איך אפשר לשמוע קול אלוקים חיים ולהמשיך לחיות?
כל מי שעבר פעם דרך תהליך התבגרות פגש בתוכו את השאלות האלו. יש גיל שהדיבור חזק, ובועט, ומוכן לנער מערכות, ולשנות עולמות, ולהחריב מציאות אם צריך, ואז… עוברות כמה שנים, והקול הבועט קצת נחלש, כי יש חיים, ושגרה, ומשפחה, ובית, ומשכנתא ועבודה או מחויבות או מסגרת. ובכן, בתוך החיים עצמם – איך אפשר לשמוע את קול ה' ולחיות?
רגע אחרי מתן תורה, אנחנו מקבלים במתנה את הכוח והסוד: שמע ישראל.
כל יום, פעמיים ביום, אנחנו אומרים ומזכירים לעצמנו: יש לנו כוח לשמוע. ה' אלוקינו ה' אחד. יש אחדות שמתגלה דרך כל המציאות, והיא נמצאת גם בתוך החיים, גם ברצונות של האנשים, גם בכוונות של הילדים, וגם בשיח עם בן הזוג. אם נזהה שכל קול הוא ניצוץ שיש בו אמת, נוכל להקשיב לו, לברר אותו, להבין. יש קול, אחדותי, של ה' שמדבר איתנו תמיד. ומה אנחנו צריכים לעשות? שמע ישראל. להשתדל לשמוע.
להקדיש זמן (לפחות פעמיים ביום) לעצום את העיניים (לכסות ממש) כדי לפתוח תדר אחר, קשוב יותר. לא מה שרואים בעיניים זה מה שיש. יש מה שנמצא מאחורי זה, מה שעומד בעומק, מה שהלב מבקש.
אפשר לחיות, אפשר לנוע, ואפשר להתפעל מהעולם – אם אנחנו רק זוכרים שהכל שליחים של קול אלוקי, שמוביל ומכוון ומנווט אותנו כדי לגלות את כבודו בעולם.
וגם ירושלים… קוראת לנו. "הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים". ירושלים קוראת לנו כל הזמן, להקשיב לתנועה שלה, לבקשה שלה, לרצון שלה מאיתנו להיות שותפים לה בבניינה, לספר לישראל את נחמתה, לעורר את געגועיה. דברו על לב. יש קול בעולם.
הלוואי שנדע להקשיב.
