יוצאת להליכה שבועית. להניע את הגוף, לאוורר את הראש. כשיצאתי מהשער והתקרבתי לשדות החקלאיים המקיפים את היישוב נגלה לעיניי מחזה מרהיב: להקה אדירה של מאות יונים קרבות אל האדמה. הן עופפו כיחידה אחת, כמו יריעת בד ענקית ששוליה מתבדרים ברוח, כנפיהן נצצו כסופות באור הבוקר. נחתו בגלים על האדמה, התמקמו קרוב לפני הקרקע ונעלמו משדה הראייה שלי.
כאשר הגעתי לקרבתן ראיתי שהן נורא עסוקות. עומדות ומנקרות במרץ את החלקה המרוצפת ניצנים זעירים שהפציעו לעולם אך לפני מספר ימים.
פתאום ברגע אחד התפוגגה כל הרומנטיקה ונעלם הקסם של מחול הבוקר הכסוף. ממש כעסתי עליהן. איך הן מעזות להרוס כל כך הרבה עבודה וכסף, ולהשחית ברגע את עתיד התבואה?
בעוד אני קוצפת על היונים התקרב טנדר גבוה ובו שני חקלאים מוותיקי הקיבוץ שבאו לבדוק את השטח. התבוננתי בהם מרחוק, בוחנים את השטח ושוקלים יחד את האפשרויות. הייתי בטוחה שיפריחו אותן מיד עם ירייה או לפחות עם אבן, אבל הם רק עמדו והתבוננו. כשחזרו לטנדר ועברתי לידם לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותם. כן, היונים גורמות נזק. עוד לא ידוע ההיקף שלו, רק בעוד שבועיים יהיה אפשר להעריך את הנזק שנגרם לתבואה מהביקור הלא־רצוי של סמל השלום.
הם הסתובבו וחזרו לטנדר, ואני נשארתי תמהה על תגובתם. במקומם הייתי מזדעקת וממהרת בזעם לרדות אבנים בעופות הגזלניים, משיגי־הגבול. ואילו הם עומדים מנגד ורואים את היצירה שלהם נהרסת. מתבוננים, חושבים. רואים את האדמה שזיבלו וחרשו במו ידיהם, את הזרעים שנקנו בכסף רב, את הגשם המועט שירד עד כה והשקה בממטרים בודדים את הזרעים הממתינים בחושך ובשקט לקראתו ובכל אופן צמחו ניצנים זעירים, שבריריים ותלותיים, מייחלים לעוד טיפות של חסד שירוו ויצמיחו אותם, ועכשיו מגיעות להן היונים החוצפניות הללו ומנקרות את השדה כאילו זה רכושן הפרטי.
היכולת לא להגיב מידית על החורבן המקומי גילתה לי כמה סבלנות ואמונה נדרשים בעבודת האדמה.
כדי להיות עובד־אדמה צריך לאחוז ביסודות מעבודת ה'. גם בזכות התלות הישירה והמוחלטת במשיב הרוח ומוריד הגשם, אבל בעיקר בזכות הידיעה וההבנה בנפש איך עובדים נכון בעולמנו זה.
לומדים את סדרי הטבע: בסתיו אוספים את התבואה, בחורף זורעים את האדמה, באביב ובקיץ קוצרים. כך מתנהלת העבודה, מעונה לעונה. משנה לשנה. חוקים נתן הקדוש ברוך הוא בעולמו, והחקלאים יודעים ועושים מה שצריך לעשות: חורשים, זורעים, מתפללים ומקווים לטוב.
ולפעמים, אם מתחולל חורבן או הרס חלילה – אז מגיע מבחן אמונה בדרגה גבוהה יותר. זו הנקודה שלעיתים האתגר הוא דווקא לא להגיב, לשחרר אחריות למרות האינסטינקט שמורה להסתער קדימה ולהציל את המצב. זה הזמן להיזכר שלא אנחנו בעלי הבית כאן ויש היגיון עמוק ונסתר מעינינו שמנהל את העולם.
בתור צופה מבחוץ החולפת מדי פעם בכביש ליד השדות אני רואה לתומי את קוביות הנוף מחליפות צבעים: אדמה חומה ולחה מצפה לחבוק את הזרעים, ניצנים ירוקים רעננים, חיטה זהובה שהבשילה, לובן הכותנה המבהיק. אבל מאחורי הרקמה הססגונית המשתנה תדיר, מאחורי כל יצירת פאר שכזו ושכמותה – יש עבודת חיים שלמה. עבודת האמונה.
לכל אחד מאיתנו יש חלק בעבודה הזו. לכל אחד מאיתנו יש יצירה, בית, ילדים, בנין, מפעל חיים או חלום להגשים שמלווה בהשקעה תמידית, השתדלות מלאת־כוונות ועתירת תפילות.
ואחרי הכל ולפני הכל – האתגר הוא למסור את המפתחות בזמן המתאים ולדעת להרפות.
אלף השתדלויות ואמונה אחת שלמה.