"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו ליבם לאביהם שבשמים"
מאז ומתמיד אהבתי את המשנה הזו, את המחשבה שהלב הוא מעין כלי נגינה שיש לכוון אותו.
לקחת לעצמי שעה של שקט, של ניקוי ממחשבות חיצוניות, כי כדי לדבר עם הבורא צריך לנקות רעשים, קצת כמו שהיינו משחקים פעם עם האנטנה של הרדיו כדי לקלוט את התדר הנקי, הנכון. אבל אני, אין לי זמן בבוקר. דעתי בקושי מיושבת עלי כדי לקרוא את ברכות השחר. באמצע ״זוקף כפופים״ אני רוכנת לכיוון הכוס שנמצאת בזווית מסוכנת על השולחן ומאיימת ליפול, וב״מתיר אסורים״ אני מנסה להיזכר איפה השארתי את המפתחות כי האוטובוס תכף בורח.
רועש לי.
באחד הימים בהם הספקתי לתפוס את האוטובוס בזמן, התבוננתי באנשים שישבו מסביבי. בחור נימנם לו, גונב רגעים אחרונים של שקט לפני סערת הלימודים, האחרת קשקשה עם חברתה, ואילו הגברת לצדי התכתבה בהודעות בחריצות. שלחה משפט קצר לקבוצה בשם ״האלופות״ שדי היה בשמה כדי לעורר את סקרנותי ולהמשיך לעקוב בהחבא אחר התכתבויותיה. ואז שלחה מתכון וברכות הצלחה לקבוצה אחרת שמיד השיבה לה עם תמונה של עוגה. תוך שניות היא החזירה תגובה, מעתיקה ומדביקה מקבוצה אחת לאחרת, באצבעות זריזות ומהירות מחשבה שעייפו בי גוף ונפש, כאילו הייתי שותפה פעילה בשיחה ולא מרגלת סמויה. אבל למעשה גם אני כזו, תזזיתית, ממהרת, לוכדת רגעים ריקים וממלאה אותם בעוד ועוד תוכן. ולבי, חלל בקרבי. מי יכוון אותו בעבורי?
רבי נחמן מברסלב שמפליג רבות במעלת ההתבודדות, מחדש בליקוטי מוהר"ן שכשאדם מתבודד עם בוראו כדאי שיעשה זאת במקום כזה שאפילו ביום לא מהלכים בו הרבה אנשים. האם ידעתם יקרים, שכל כך מכבידות הן, המחשבות שלנו, שאפילו אחרי שעזבנו את המקום, הן עוד ממשיכות להדהד באוויר?…
מצאתי לי דרך להשקיט מים גועשים.
הקמתי לי קבוצת וואטסאפ של שני חברים. אני ואבא.
במהלך היום אני לוכדת לי משפטים שהייתי רוצה לומר לו, מחשבות נודדות, תהיות קיומיות על עצמי ועל החיים ובערב, כשהעולם מסביב נרגע מעט והרחובות מתרוקנים, אני יושבת על ספסל ירוק קבוע שמוקדש רק לי־ולו, ואני מספרת לו על אותם הרגעים שאספתי, על דקויות שבהם זיהיתי איך אני מתרחקת מעצמי, או ממנו, וברגעים הקיצוניים באמת – משנינו. ובאי השלווה שלנו, אני יכולה לשמוע אותו עונה לי, לפעמים הוא עונה במילה או במשפט, ברגעים החינניים באמת הוא מאיר לי תשובה דרך שיר ישן שלפתע קופץ לי לראש. ולפעמים שנינו שותקים והשקט הזה מכוון לי בלב מיתרים סמויים. כי יש דיבורים רבים שמרחיקים, אבל הדיבור החרישי הזה, שבו קונה שמיים וארץ חובש כובע של אב רחום שמקשיב רק לי, מקרב, מחבק ונעים יותר מאלף קבוצות והמוני מסרים…
