לכבוד ח"י אלול, יום שבו נולד הבעל שם טוב, ויום שבו, שנים לאחר מכן, הוא גם התגלה, טוב לספר את סיפור לידתו והתגלותו של המעיין המופלא הקרוי על שמו. אותו מעיין הזורם עד היום בעיירה מז'יבוז', מזמין אותנו לשמוע את סודו.
הבעל שם טוב חוזר עם חסידיו מאחד ממסעותיו. והנה השמש עומדת לשקוע, ואת תפילת מנחה, עדיין לא התפללו. מחפש הבעש"ט, ומבקשים החסידים, מים לנטילת ידיים, כדי להיטהר לפני התפילה, אך לא מוצאים.
נכנס הבעש"ט עמוק אל תוך היער, מרים עיניו לשמים, ומפיל עצמו אל הארץ. הוא שוכב בפישוט ידיים ורגליים, כולו תחנונים ובכיה לפני בורא עולם, מבקש שימציא לו מים לנטילה. ובעודו שוכב כך, מוסר עצמו לגמרי אל רבש"ע, שומע אותו תלמידו, ר' יעקב יוסף מפולנאה, שבא לעקוב אחרי רבו, אומר: "טוב מותי מחיי". והנה מתרחש הנס, וקול עדין של פכפוך מים נשמע. מעיין מים חיים, מתחיל לזרום על הקרקע היבשה. מקור חיותו לא נראה לעין, אך את קול המייתו היטב שומעים.
חוזר הבעש"ט אל חבורתו, ואומר כבדרך אגב, הנה יש פה מים, ואנחנו כלל לא ראינו, הם היו פה כל הזמן, ולא שמנו לב. הבעש"ט מסתיר את הסוד, אך תלמידו הנאמן רואה, יודע, ומעביר גם לנו את סודו.
מהו אותו סוד? האם זו היכולת הפלאית של יהודי קדוש, מורם מעם, לחולל פלאים? האם הבעש"ט הוא בחינת 'צדיק גוזר', שאת קולו שומע ה' ומקיים?
כל אלו נכונים, אבל יש משהו נוסף, שנוגע גם אלינו, הפשוטים, ויכול ללמד אותנו משהו על עצמנו.
הפלא הגדול בסיפור, הוא אולי לא המעיין שלפתע נולד, אלא הוא הרגע הזה, שבו מרגיש הבעש"ט שבלי טהרה חייו אינם חיים. בלי טהרת הלב, אין משמעות אמיתית לחייו. הרגע המרגש הזה שהבעש"ט זועק את ליבו הטהור המבקש טהרה, המבקש חיים אמיתיים. זהו הרגע המוליד מתוך ליבו מעיין מים חיים.
את הרגע הזה אולי רצה תלמידו הקרוב שננצור בליבנו. הרגע הזה שהלב מבקש טהרה, שהלב יודע שבלי טהרה, החיים אינם באמת חיים. רגע מכונן שאולי יכול להוליד גם מתוכנו, האנשים הפשוטים, מעיין מים חיים וזכים. מעיין שקודם לא ראינו, שנולד רק כי הלב התגעגע לחיים אחרים, טהורים יותר, אמיתיים יותר.
ולכל מעיין יש קרקע יבשה עליה הוא זורם, ואותה הוא יכול להחיות, את כל מקומות היובש שבחיינו, שכה זקוקים לפכפוך המים שירווה את צמאונם.
