יש ילדים שצריך ממש לדחוף אותם שיגידו את רצונם, שיעזו לבקש, שיסכימו לקבל כשנותנים להם, ויש את אלו שכל הזמן צריך להסביר להם שלא כל מה שהם רוצים חייב לקרות.
יש את אלו שצריך לחכות שעה עד שניתן להשחיל מילה ברצף הדיבור שלהם ולעומתם אלו שממש מתיש לחלוב מהם כמה מילים על איך היה בבית הספר.
ככה זה, על פי דרכם.
וכל אחד מגיע עם תיקון מקופל היטב בתוכו. הרבה פעמים שמעתי הורים שמאשימים את עצמם על תכונות כאלו ואחרות בנוגע לילדיהם, שלא לדבר על ילדים שרואים את הוריהם אחראיים על היותם כך ואחרת. חשוב להבין – אדם מגיע עם תיקון משלו. ובעודו נשמה הוא בוחר במסגרת משפחתית בה יהיה לו עזר להצלחת תיקונו בזה ההעלם לכשירד, לכן הוא יבחר בהורה עם עניין תיקון דומה. מישהי שבאה לתקן שתלטנות, הרבה פעמים תבחר באמא כזו. עצם המראה של מה אני יכולה להיות ולא רוצה, כבר יכול לעזור לי לעשות עבודה על עצמי.
ועוד סוד קטן שבגללו הבחירה הזו נעשתה – אם אותה אמא תביט בבתה המשתלטת, יכול להתעורר בה המקום שמבין שחייבים לשנות את הדפוס, והעבודה שהיא תעשה על עצמה מתקנת ישירות דברים בתיקונה של אותה בת. כך שבעצם ההורה יכול לעזור לילדו באם הוא יתקן את עצמו.
להרגיל את הילדים בראייה אלוקית
חשוב לדבר עם הילד ממקום גבוה שרואה את הדברים כמכלול. לשקף לו תכונה מסוימת שלו שחוזרת על עצמה. קושי שלו בהתמודדות עם הפסד, פרידה, רצון אחר משלו… ממש לומר לו: "אני שמה לב שקשה לך מאוד ב כל פעם שדברים לא קורים כמו שאתה רוצה. זה באמת לא פשוט. אני מאמינה שזה ניסיון שדרוש המון כוח כדי לעמוד בו. להצליח לקבל שלפעמים ה' רוצה אחרת ולחיות עם זה בשלום. להגיד 'אתה יודע ה', אני הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל אם אתה ממש רוצה ככה, אז בסדר, אני מקבל את זה'. אתה יודע ילד יקר, אפילו לגדולים זה לא קל". ולשתף: "פעם קרה לי ש…" (סיפור הצלחה קטן) או: "גם אני צריכה להתחזק בזה. רק אתמול היה לי…".
העניין הוא להעניק מתנה ענקית, ראייה של הדברים הכי יומיומיים במבט של עובד ה'. ולהבהיר שלכל אחד יש מידה או שתיים שהן הכי קשות לו. שבדברים אחרים שקשה לאנשים הוא יכול להיות ממש מלך, ובדברים אחרים הוא פשוט כמעט לא מסוגל לעמוד. ולברר עם הילד מה הוא רואה כקושי שלו, ובמה הוא דווקא רואה שהוא מעולה… לספר לו שבאנו לתקן ושלאט לאט אנחנו לומדים ומתקדמים. מביאים את האור שלנו. מעיפים את מה שמפריע. תתפלאו לראות כמה האמת מתקבלת על הלב.
