כל ימי החג נאספים כל ארבעת המינים לאגודה אחת. כולם יחד מתקבצים סביב הלולב, וכשיהודי מברך "על נטילת לולב", הוא מתכוון על כל הנאגדים עימו. הלולב הזקוף אוסף את כולם תחת שמו, וגם הערבה נהיית פתאום גבוהה. הופכת להיות חלק ממהות שלמה וגדולה ממנה, הזוקפת את קומתה שלה.
"כִּי עֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב הוּא בִּנְטִילָה, שֶׁמִּתְנַשֵּׂא וּמִתְעַלֶּה" (שפת אמת)
כשהערבה היא חלק מן הלולב, נוטלים ומנשאים אותה למעלה. מעלים אותה למקום גבוה יותר.
אבל ביום האחרון, בהושענא רבה, הערבה מגיעה לבד. היא כבר לא רק חלק מאגודת הלולב, היא באה בפני עצמה. ואז היא כבר לא זקופה כלולב, אינה מתעלה אל למעלה ממדרגתה. כעת היא רק היא, כמו שהיא, מעט כפופה, נשפלת ואפילו נחבטת.
"וְעַתָּה הוּא בַּחֲבָטָה, שֶׁהוּא רַק בְּחִינַת הַכְנָעָה וּתְפִלָּה" (שפת אמת)
מהכפיפות של יהודי נולדת תפילה. מהמקום החלש מגיעה הכנעה לפני ריבונו של עולם.
שני המצבים של הערבה הם שני מצבים בנפשנו.
יש זמנים שאדם מרגיש שהוא מצטרף בנפשו אל כלל ישראל. מכוח הכלל הוא מקבל זקיפות קומה שלא שייכת לו כאדם פרטי, הוא נטמע במהות שהיא הרבה יותר גדולה ממנו כיחיד, ומעניקה לו עוצמות אחרות שמגביהות אותו לזקיפות בטוחה יותר.
ויש זמנים אחרים, בהם אדם זקוק להרגשה האישית העמוקה של נפשו. הוא לא יכול להתחבר כעת לכוחות גדולים וכלליים, אלא מתכנס אל עצמו, ואל פנימיותו. מרגיש את כאביו וחולשתו, והוא נכפף. והכפיפות מצמיחה מתוכו תפילה של הכנעה ופשטות. פשטות שלא קיימת בהדר של הכלל. פשטות שמכיר רק יהודי החובט ערבה.
והערבה דומה לשפתיים. שפתיים שיכולות לומר דיבורים מנוסחים ויפים מלאי כבוד והדר. אלו השפתיים שידברו כשהן מחוברות לזקיפות הקומה הבוטחת והיודעת.
אך יש גם שפתיים שונות, שפתיים שלא יכולות לדבר, אלא רק לשתוק. שאין להן מילים נכונות לומר. שאין להן תשובות לשאלות. כי הן יודעות בתוך תוכן, ששום תשובה לא תהיה מספיק טובה. הן מבינות עמוק עמוק שהכי כדאי לשתוק, כי אין באמת מילים שיביעו את כאבה של הערבה החבוטה והכפופה. לשפתיים האלו לא נותר אלא לזעוק: "הושע נא, הושע נא".
זעקת ה"הושע נא" לא תסתיים ביום הזה. היא תמשיך להישמע כל ימי האדם, תמשיך להדהד תקווה וציפייה לישועה. תקווה פשוטה, שבתמימותה ממשיכה שוב ושוב לבקש. וכשיעלה אדם בסוף ימיו למעלה, ישאלו אותו "ציפית לישועה?", האם עדיין החזקת בתקווה, גם כשהיית כפוף כערבה, האם נשארת תמים בציפייה לישועה?
וכמה מרגש להיזכר איך זכינו לפני שנה, ביום הושענא רבה, לראות בעיניים איך שנתיים של זעקות "הושע נא", נאספו לרגעים המרגשים של "ושובו בנים לגבולם". וכששבו הבנים, ונקבצו מחדש אל אגודת הלולב, אל אגודת כל עם ישראל, שוב נזקפה הערבה, שוב גבהה קומתה. שתי הערבות התמזגו יחד, ביום המיוחד הזה.
ואל שמחת תורה נוכל להיכנס מתוך שתי הערבות, מתוך התחושה הזקופה של ההדר, "ותנו כבוד לתורה". ומתוך הפשטות התמימה, השמחה עם התורה, בלי מילים, ובלי תובנות. שמחה של תמימות. "תורת ה' תמימה".
