איזה דבר זה התחדשות..  מנוגד לכל הגיון וסדר.  העינים שלנו רואות חורף גשם ומלא בוץ והחקלאים רואים פירות מתוקים , עסיסיים. משהו מסתיים ומתחיל. כמעט ביחד.

בגמרא מתואר עוף חול מיוחד שחי אלף שנים. קם וישן וקם. ולמה דווקא הוא? כי לפי המדרש הוא לא הסכים לטעום מעץ הדעת, ולכן כל אלף שנים הוא זוכה להתחיות. (במקום אחר הוא גם נקרא 'אורשינה').

התורה היא רפואת הלב. לא פחות.

לפעמים הנפש שלי כל כך עייפה, ואני כמעט יכולה להאמין לכל הקיפאון הזה, לשלכת, כמעט מוכנה להאמין לתחושה (הכל כך מוחשית) שאין סיכוי לשינוי. המצב ממש על off –

ואז בא החול. תנועה. זה מפחיד, אבל מה שמדהים שזו תנועה ששייכת לעץ החיים. עוף החול לא טועם מעץ הדעת – הוא מאמין בהתחדשות. הוא לא קונה עד הסוף את כל החדשות / עדכונים / הודעות קהילה / סיכום שבועי… הוא יודע שיש תנועה. יש אוויר בין הכנפיים. ברווחים האלו, שם מקופלים הפחדים, התפילות והאמונה. חיים שלמים. אבל לראות את התנועה הזו – זו כבר גאולה. זו כבר הסכמה לצאת מגלות הדעת והדמיונות. לראות שיש עוד. יש אין סוף ברוך הוא.

באמת.

*

חודש שבט

בית שמאי מאמינים במנות מים. מהשמיים. לשיטתם, א' בשבט הוא הזמן בו "יצאו רוב גשמי שנה". לעומתם, בית הלל מאמינים בזמן, מתי תעבור "רוב תקופה" (הקור) וזה לשיטתם מתרחש בט"ו בשבט.

מתחת לפני השטח עולה הקריאה לשים לב אל הפירות החונטים מכאן ואילך – שגדלים מכח גשמי השנה החדשה

השרף הזה שעולה באילן, בעץ החיים: השרפים, הרצונות, המלאכים, המחשבות – מה שלב ההתפתחות שלהם?  מאיפה מגיעה מתיקות הפרי – מהגשם או מהקור? (בעז"ה איזה דובדבנים מחכים לנו הקיץ, וואו!!) זמן עליית השרף קשור לגידול הפירות, בטבע וגם בנפש:

מה אני צריכה כדי להתחזק באמונה כשאני מרגישה את החריפות הזו? (חורף, חרפה והזמן הפחות נוצץ שלנו)  מהם מנות 'קור' (החדות, ריכוז, התכנסות, איסוף) בשבילי?  ומה מסמל הגשם ?(רחמים, חסד, שפע, גדלות)?

זה עדין כל כך. כל עץ זקוק לכמויות אחרות, הרבה מים. מעט. קור חזק. קור עדין. חום…

והאדם – הוא עץ השדה. אנחנו נקראות לשים לב.

לזהות שרף עכשיו – זו בעצם פעולה עתידית!

ט"ו בשבט, אם כך, הוא בעצם חג הנבואה. נבואת ארץ ישראל. לא מספיק שאספר לעצמי ש"יהיה בסדר" (נו באמת), אני רוצה לראות בעיניים. וכדי לראות אני מתבקשת לרשום. לתת לשרף לעלות, גם אם שורף לי. כי עץ החיים בשבט – שורשיו בשמיים. באמת. אפילו משה רבינו מבאר, לפי המסורת, את התורה בחודש שבט.

זה הזמן. למה? ככה. כי פעם בשנה כולנו – כל תושבי הארץ הקודשה הזו – עופות חול. כי למרות. ובגלל. ואלף תירוצים – יש התחדשות. זה חוק יסוד בריאת הבורא ועולמו. לפי אחת הדעות, בניסן נברא העולם ובכ"ה אדר הייתה תחילת הבריאה. לפי הדעה הזו, ט"ו בשבט הוא ארבעים יום לפני הבריאה. עוד בטרם. כשעלה במחשבתו תחילה. כשעלה השרף…

גם בטבע היהודי, זה היום בו נקבע תחילת המחזור החקלאי של עצי הפרי. הבורא יתברך הוא ה'חקלאי' הראשי שלנו. זכינו. ואנחנו? מהלכות בחקל – בשדה החיים: נוטעות, מזרימות מים, מייבשות, מוסיפות, עוטפות. חקלאות בת קיימא. חייא וקיימא.

*

בט"ו בשבט הזה אני מבקשת ומתפללת לרשום רצונות, חלומות ושאר שרפים, להניח אותם. להשאיר רושם בטבע. להטביע את חותם עץ החיים.

לתת מקום להתחיות. לאסוף זרעים, לשתול תפילות,

לזהות שרף וחיות. זה קודש.