משה רבינו מתקשה במעשה המנורה. הוא כל כך מתקשה, עד שהתורה כותבת על המנורה, "מקשה זהב", ואומרים חז"ל, מקשה – מה קשה לעשות.
משה מתייגע, ואז שומע את ה' אומר לו לקחת את כיכר הזהב, להשליך אותו לאש, והמנורה כבר תיעשה מעצמה. משה משליך ואומר: 'ריבונו של העולם, הרי כיכר בתוך האש, כשם שאתה רוצה כן תעשה'.
כמה מרגש הרגע הזה שמשה משליך את עצמו על ה', ומבין שבאמת הוא לא מבין. רגע כל כך יקר בין אדם לאלוקיו, כשאדם מרים ידיו לשמיים, מרפה מכל מאמציו, ופונה לקב"ה בתפילה: 'כשם שאתה רוצה כן תעשה'.
אל הרגע היקר הזה, לכאורה, אפשר היה להגיע מיד. אם רק היה ה' פשוט אומר למשה, כבר בהתחלה, להשליך את הזהב לתוך האש. כמה מאמצים היו נחסכים, כמה עוגמת נפש היתה נחסכת למשה, וגם לנו, אם רק היו אומרים לנו משמים: תרפו, תרימו ידיים, תנו לדברים להתנהל מעצמם.
אבל, כך כתוב אצל תלמידי הבעש"ט, אל רגע ההרפיה הזה שמשה רבינו הרים את ידיו, אי אפשר היה להגיע מיד.
יש איזה מקום שאדם חייב לעבור בתוך המאמץ, אדם חייב להתנסות ביגיעה ובניסיון להבין לבד. כי רק כך אפשר לחוות באמת את ההבנה שאנחנו לא מבינים. כי רק כך יכולה להיפתח בתוכנו הבנה אחרת לגמרי.
הסיפור של המנורה והמשכן הוא גם סיפורה של הבריאה. גם בבריאת העולם היה את מה שמובן, והיה גם את מה שלגמרי לא מובן.
היו את האמירות המובנות שאלוקים אמר והעולם נברא. והיתה אמירה אחת, סתומה ולא מובנת, שמסתתרת במילה "בראשית". אמירה שהיא סוד, שלא נאמרת בפירוש. אמירה שהיא כל כך בסיסית, שהיא קיימת מרגע לידתו של העולם.
כל אדם שמרגיש שמדברים אליו משמים בלשון סתומה, מרגיש את המאמר הסתום של בראשית. המצבים שאדם מרגיש שרוצים ממנו משהו, והוא לא יודע מה, שהוא נדרש לעשיה ואין לו מושג איך לעשותה, שם טמון המאמר הסתום.
משה רבינו מתקשה בעשיית המנורה, ואנחנו מתקשים, כל אחד, באמירות המעורפלות שאנחנו פוגשים בחיים. וכמו שמשה עובר קודם ניסיון להבין איך עושים את המנורה, והוא מתקשה, והוא מנסה, כך האדם חייב לעבור קודם בחוויה של מאמץ והתייגעות להבין.
המצבים בחיים המקבילים לאמירות הברורות, נותנים לנו ביטחון. מאפשרים לנו להתנהל ממקום שקול ומדויק, והגיוני. אבל המצבים הסתומים, שם אי אפשר להתנהל כרגיל, עם ההיגיון הרגיל.
שם, אומר רבי נחמן, צריך לצעוק אל ה'. שם אין אמירה מהתודעה, אלא צעקה מהבטן. התחברות למקום פנימי כל כך עמוק, שמתוכו צומחת ועולה צעקה.
צעקה שהיא סתומה, בלי מילים, בלי תובנות, שהיא פשוט עולה. כמו הנרות שגם הם עלו, "בהעלותך את הנרות". עצם התחושה שעולה כוח חזק מתוך האדם, יש בו ריפוי ויש בו אור.
העיקר בצעקה, זה לא שהיא נשמעת, העיקר זו ההרגשה שהיא עולה מעומק הנפש. אדם יכול להרגיש צעקה, ובכל זאת תהיה סביבו דממה, כי מה שחשוב זה תנועת העליה של הצעקה, שהיא תנועת העליה של הנשמה. ואז יכולה הנשמה לדלוק, אז היא מאירה באופן אחר.
כי אחרי צעקה, יורד שקט על האדם, יש בהירות ואור. "בהעלותך את הנרות" – "שתהא שלהבת עולה מאליה" (רש"י). כשאדם מתחבר למקום הכי עמוק
