עכשיו יום חמישי בערב, או אולי השעות העמוסות והדחוסות של שישי בצהריים. השבוע הארוך מאחוריכם, והגוף והנפש כבר משתוקקים למנוחה ולשקט של שבת. ואז, מתוך העייפות, מילה אחת קטנה שאינה במקומה נזרקת לחלל החדר. הערה שגרתית על הכלים בכיור, על קנייה שלא תוכננה או על ביקור אצל ההורים.
פתאום, משהו באוויר משתנה. תחושה של מתח עדין אך מורגש, מין קיר זכוכית דק שנבנה ביניכם. הסלון החמים הופך ברגע אחד למרחב של זהירות וחשדנות. אתם אוהבים זה את זו, הרי בניתם בית יחד מתוך בחירה עמוקה, ובכל זאת ברגעים האלו אתם מרגישים קצת רחוקים, כאילו אתם מדברים בשפות שונות.
לפני שנצלול פנימה, חשוב לומר את הדבר המרגיע והחשוב ביותר: זה טבעי לחלוטין, וזה קורה בכל בית. המעגל התגובתי הזה אינו מעיד על קשר פגום או על חוסר התאמה; הוא פשוט מעיד על כך שאנחנו בני אדם, ושבן הזוג שלנו חשוב לנו כל כך, עד שכל תנועה קטנה שלו עלולה להפעיל אצלנו תגובה רגשית.
הריקוד שכולנו רוקדים
הפסיכולוגיה הזוגית העכשווית מזמינה אותנו להביט במצבים הללו לא כעל מלחמה, אלא כעל ריקוד משותף. בתוך המרחב הזוגי קיים "מעגל תגובתי שלילי" שבו אנו נלכדים בקלות.
למשל, כאשר אחד מאיתנו מרגיש לרגע לא בטוח, פגוע או לא מוערך, הוא עלול לפעול מתוך צורך בקשר ולבטא זאת בביקורת או בתביעה (זהו ה"רודף" שמחפש קירבה בדרך סוערת). בתגובה לכך, השני מרגיש מוצף או חסר אונים, ובוחר להשתתק או להתרחק כדי לשמור על השקט ולא להחמיר את המצב (זהו ה"נסוג" שמנסה לגונן על הקשר דרך שקט).
היופי בהבנה הזו הוא הנרמול שלה. אין כאן 'אשם' ו'צודק'. זהו מעגל שמזין את עצמו: ככל שאחד מתרחק – השני רודף, וככל שהשני רודף – הראשון מתרחק עוד יותר. ברגע שאנו מבינים שהאויב הוא הריקוד עצמו, ולא בן הזוג, אנחנו יכולים להתחיל להסתכל עליו יחד כאתגר משותף "שלנו" ומתוך חמלה ללמוד איך לרכך אותו.
וכאן מתרחש הטוויסט המופלא: כשאנו מתבוננים בעומק הריקוד הזה, אנו מגלים שהוויכוח – ה'קְרָב' הזוגי – הוא בעצם ביטוי מעוות ונואש לצורך עמוק ב'קִרְבָה'. אנו נלחמים כי אכפת לנו, כי אנחנו רוצים להרגיש שרואים אותנו ומקשיבים לנו באמת.
להכניס את השכינה לתוך האש
ידועה דרשת חז"ל על תיבות לשון הקודש "איש ואשה" זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן.
הרבי מלובביץ' מרחיב יסוד עמוק מתוך דרשה זו:
המילים "איש" ו"אישה" חולקות את אותן שתי אותיות בסיסיות – א' ו־ש', היוצרות יחד את המילה "אש". כאשר בני הזוג "לא זכו", אזי האש המכלה אינה רק עונש חיצוני, אלא היא התוצאה הטבעית והישירה של איש ואישה המגיעים מעולמות שונים, עם טבעים שונים, צרכים ביולוגיים ורגשיים נפרדים. כשהם ניצבים זה מול זו מתוך ה'אגו' בלבד, כשהמנגנונים ההישרדותיים והפסיכולוגיים מנהלים את הקונפליקט – הם כמו שתי לשונות אש זרה המאכלות ושורפות זו את זו. הדינמיקה הופכת להרסנית.
אבל מה הופך את האש הזו לאש של חום, אור ואהבה? האותיות הנותרות: ה־י' של האיש וה־ה' של האישה. יחד הן יוצרות את שם ה'. השראת שכינה זו אינה רק מעין בונוס על התנהגות טובה, אלא ה"י־ה" הוא גורם אלוקי נסתר, ממד שלישי של קדושה, שהוא הדבר היחיד שיכול לחבר את שני ההפכים באמצעות זה שבני הזוג מכניסים אל תוך חייהם משהו שגדול משניהם (הגורם האלוקי); אז התרכובת משתנה משתי לשונות אש (אגו) המאכלות זו את זו באופן טבעי, לקשר שלמעלה מהטבע האנוכי – זכו שכינה ביניהם.
מוח שליט על הלב
איך עושים את זה בפועל, ברגע האמת בסלון? כיצד שוברים את הדינמיקה השלילית?
כאן מעניק לנו בעל התניא את כלי העבודה המעשי והעוצמתי ביותר: "מוח שליט על הלב". בפסיכולוגיה נקרא לזה עצירת הריאקטיביות (התגובתיות המיידית) ויצירת השהיה. כאשר אתם מרגישים את האש השלילית מטפסת, את העלבון שעולה ואת הצורך לעקוץ חזרה או להסתגר – עצרו. השליטו את המוח, את התודעה הגבוהה, את ההכרה בקדושת הקשר הזוגי על הלב, על הרגש הפגוע והסוער.
בפעם הבאה שאתם מרגישים את הלחץ והמתח מתחילים לטפס, כשאתם מזהים שהטון עולה או שהשתיקה מתארכת, נסו להשתמש בכלי פשוט המשלב את תורת הנפש וחכמת החסידות: אמרו לעצמכם בלב: "הנה הריקוד המוכר שלנו מתחיל שוב. זה בסדר, זה קורה לנו, אבל אנחנו לא חייבים להמשיך לרקוד אותו עכשיו".
קחו נשימה עמוקה. השתמשו ב"מוח שליט על הלב" כדי להזכיר לעצמכם: בן הזוג שמולי אינו אויב שלי. הוא פשוט עייף, אולי מבוהל או מרגיש לא מובן בדיוק כמוני.
במקום להאשים ("אתה תמיד…" או "את אף פעם…"), נסו לשתף בחוויה הפנימית שלכם בצורה רכה ומזמינה: "אני מרגיש קצת מוצף כרגע וקשה לי להקשיב כמו שצריך, בואי נעצור לרגע ונתחיל מחדש". או "אני שומעת שקשה לך, ואני כל כך רוצה שנהיה ביחד בזה, בלי להתווכח".
הוויתור הקטן הזה על הצורך לנצח או להיות צודק הוא הרגע שבו אנו מכניסים את ה"י־ה" אל תוך האש המשפחתית שלנו. צעד אחר צעד, מתוך סלחנות עצמית והבנה שכולנו לומדים תוך כדי תנועה, נלמד להפוך את רגעי המתח שבסלון למרחב של קירבה מחודשת, ואת מדורות הקונפליקט – לאור החם, המרגיע והעוטף של מנוחה בצל נרות השבת.
