רבי משה יצחק מיאסי היה מחסידיו הגדולים של אדמו"ר הזקן, ובהמשך גם של אדמו"ר האמצעי. מאדמו"ר האמצעי קיבל ברכה לאריכות ימים ושנים טובות, ועל פי המסופר זכה לחיות למעלה ממאה שנה.
בשנת תקנ"ט, בה נאסר אדמו"ר הזקן על ידי שלטונות הצאר במאסרו המפורסם, כאשר נודע דבר המאסר עסקו כל החסידים בתעניות, באמירת תהילים, בתפילות ובכל מיני הנהגות שנועדו לעורר רחמי שמים, כדי שאדמו"ר הזקן ישתחרר מן המאסר לחירות. אבל היה חסיד אחד שנהג אחרת – רבי משה יצחק. בכל יום לאחר התפילה והלימוד הקבוע היה מדליק את התנור ואופה תפוחי אדמה. כך היה עושה יום אחר יום. חבריו התפלאו ושאלו אותו: "מה אתה עושה? כולם מתפללים, אומרים תהילים, צמים ומתענים, ואתה עומד ואופה תפוחי אדמה?!"
רבי משה יצחק השיב בפשטות: "מה פירוש? הרי הרבי עומד לצאת מן המאסר, וכשזה יקרה יהיה יום טוב. נערוך התוועדויות, נאמר 'לחיים', נשמח ונרקוד. אם כך, צריך גם שיהיה מה לאכול. בזמן שכולם מתכוננים ליום הזה בתפילה ובתחנונים, אני מתכונן אליו בכך שאוכל להשתתף בסעודת ההתוועדות הגדולה שתיערך כשהרבי ישתחרר."
ואכן, כך היה. כעבור כמה שבועות הגיע היום הגדול – י"ט בכסלו. אדמו"ר הזקן יצא מן המאסר, והיום הזה הפך לחג הגאולה של החסידות, יום שבו החסידים רקדו ושמחו בכל עוז, ורבי משה יצחק, כמובן, היה ערוך ומוכן מצדו ליום הגדול וסיפק לקהל החסידים את כל הנדרש לסעודת השמחה…
הסיפור הזה מתאים במיוחד לזמן שבו אנו נמצאים כעת. לאחר תשעה באב, אנו מתקדמים אל השבת הנקראת "שבת נחמו", הפותחת את "שבע דנחמתא" במילות ההפטרה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם", ואחריה מגיע יום חמישה עשר באב שעליו אומרת הגמרא: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב", שזוהי הנחמה הבאה לאחר החורבן, וזהו הזמן שבו מתחיל להאיר בעולם אור הגאולה.
הגמרא במסכת תענית מונה שישה טעמים לכך ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב": כלו מתי מדבר, הותרו השבטים לבוא זה בזה, הותר שבט בנימין לבוא בקהל, בוטלו השומרים שהושיב ירבעם בן נבט כדי למנוע את העלייה לרגל, היה יום "תבר מגל" שבו סיימו להכין את עצי המערכה, וכן כלו מתי מדבר.
כל אלה הם עניינים גדולים ונפלאים, אבל האריז"ל מוסיף שיש טעם שביעי, והוא העיקרי: "קיימא סיהרא באשלמותא" – הלבנה עומדת בשלמותה. בט"ו באב מגיעה הלבנה למילואה, לאחר תקופה של חיסרון, והיא מבטאת את השלמות הבאה אחרי ההעלם.
אני מניח שאתם שואלים את השאלה המתבקשת: לכאורה, הלבנה נמצאת בשלמותה בכל ט"ו בחודש, ומהי אפוא מעלתו המיוחדת של ט"ו באב?
ובכן, הרבי הרש"ב מסביר באריכות (במאמרו משנת עטר"ת) שעוצמת העלייה נמדדת תמיד לפי עומק הירידה שקדמה לה. הלבנה רומזת, כידוע, לכנסת ישראל. כאשר כנסת ישראל נמצאת במצב של העלם וחושך, הדבר מתבטא במיעוט הלבנה, וכאשר היא שבה לשלמות – זהו גילוי של שלמות כנסת ישראל. וכאמור, ככל שהירידה עמוקה יותר, כך העלייה שלאחריה גבוהה ונשגבה יותר. ומכיוון שתשעה באב הוא הירידה הגדולה ביותר – "ותרד פלאים", כלשון הכתוב, וכפי שאומרים חז"ל: "לקו בכפליים" – הרי שגם הנחמה שלאחריה היא נחמה בכפליים. לכן באה הקריאה "נחמו נחמו עמי": אין זו רק נחמה כפולה במובן הכמותי, אלא נחמה מסוג אחר לגמרי – "כפליים לתושיה", ריבוי עצום שאין לו שיעור.
כך מבארים חז"ל גם ביחס ללוחות השניים. במדרש נאמר שאילו ניתנה התורה רק בלוחות הראשונים, הייתה כוללת את חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד. דווקא לאחר שבירת הלוחות והנתינה השנייה זכו ישראל ל"כפליים לתושייה" – לתורה שבעל פה, למדרשים, להלכות ולאגדות, לריבוי עצום של גילויי תורה. נמצא ש"כפליים" אינו רק פי שניים, אלא תוספת שאין לה ערך ביחס למה שהיה קודם.
זהו גם עניינו של חמישה עשר באב – נחמה בכפליים. אין זו רק נחמה שמחזירה את המצב לקדמותו בלבד – כי אם כך, בשביל היה צורך בכל הסיבוב הזה של החורבן? – אלא מדובר בגילוי נעלה לאין ערוך, המביא אור חדש לגמרי. הרבי הרש"ב מוסיף ואומר שבכל שנה, כאשר מגיע ט"ו באב, מאירה בעולם הארה מהגאולה העתידה. לכן דווקא ביום זה נאמר "קיימא סיהרא באשלמותא" – כנסת ישראל שבה לשלמותה לאחר הירידה של תשעה באב, ומתנוצצת ההארה של העלייה העתידה.
כדי להבין את משמעותה של אותה נחמה כפולה, אפשר להתבונן במשנה האומרת "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים." בספרי תלמידי הבעל שם טוב מובאים ביאורים עמוקים למשנה זו. הקדושת לוי וכן המגיד מקוז'ניץ מבארים שכל הפרטים שבמשנה רומזים לעבודת ה' ולגאולה. "בנות ישראל" רומזות לכנסת ישראל, כפי שמצינו בשיר השירים, והמדובר הוא כמובן בנושא נישואין וחידוש הקשר בין ישראל והקב"ה, כאשר כל התיאור הזה בא דווקא לאחר הירידה של תשעה באב – לאחר מצב של ריחוק, כביכול, בין הקב"ה לכנסת ישראל שעליה נאמר במגילת איכה "הייתה כאלמנה", אבל דווקא מתוך אותו ריחוק מתעוררת האהבה הגדולה ביותר. וזו משמעותו הפנימית של שם החודש "מנחם אב" – גילוי אהבתו של אבינו שבשמים לכל יהודי.
כאשר מגיעים לחמישה עשר באב, מיד לאחר תשעה באב, לאחר שקמים מן האבלות ונכנסים לשבת נחמו ולימי הנחמה, מתגלה אותה אהבה במלוא עוצמתה. לכן אומרים חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב". אז מתגלה מחדש החיבור שבין הקב"ה לכנסת ישראל.
זהו גם פירוש דברי המשנה "בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים". הכרם מסמל מקום של תענוג ושמחה – גפן ויין, שהם ביטוי לפנימיות הלב ולשמחה. "וחולות בכרמים" מבטא את השמחה והעונג ההדדיים – השמחה של ישראל בקב"ה, והשמחה, כביכול, של הקב"ה בישראל.
אדמו"ר הצמח צדק מבאר שהמילה "חולות" שבמשנה כוללת שתי משמעויות: מלשון מחול וריקוד, ומלשון מחילה וסליחה. בכך מתבאר גם הקשר שבין חמישה עשר באב ליום הכיפורים, שעליהם נאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים." המחול מבטא שמחה, והמחילה מבטאת סליחה וכפרה – ושני העניינים שזורים זה בזה.
כידוע בשם הבעל שם טוב, עניינו של המחול הוא תנועה של ריחוק וקירוב. כאשר אנשים רוקדים במעגל, יש רגעים שבהם הם מתרחקים זה מזה, ולאחר מכן שבים ומתקרבים. כך נמשך כל המחול – ריחוק ואחריו קירוב, והקירוב הבא לאחר הריחוק מעורר שמחה ותענוג גדולים הרבה יותר. וכך גם ביום הכיפורים: לאחר הריחוק שנוצר על ידי החטא, באות המחילה, הסליחה והכפרה, ועבודת התשובה של ישראל מעוררת למעלה רצון עליון ושמחה גדולה. ועל דרך זה מבאר הצמח צדק גם את עניינן של "חולות בכרמים" – המחול רומז למחילה, כי לאחר הירידה של תשעה באב באה מחילתו של הקב"ה, ומתוכה פורץ המחול – הריקוד והשמחה של "חולות בכרמים."
מהו תוכנו של אותו מחול? המשנה ממשיכה ואומרת שבנות ישראל היו אומרות "בחור, שא נא עיניך." בחסידות מבואר שה"בחור" רומז לקב"ה, כפי שנאמר בשיר השירים "בחור כארזים". יהודים פונים אל הקב"ה ואומרים: ריבונו של עולם, אתה הוא ה"בחור כארזים", ואתה הוא שבחרת בעם ישראל – "הבוחר בעמו ישראל באהבה." ולכן הם מבקשים: "שא נא עיניך!" מה פירוש? אין הכוונה רק להביט, אלא כביכול להרים את העיניים ולא להסתכל על החיצוניות. כנסת ישראל מבקשת מהקב"ה שלא ישפוט את היהודים לפי מצבם החיצוני. כאשר מסתכלים רק על המראה החיצוני, עלולים לראות מצבים שאינם כפי שראוי. לכן מבקשים: ריבונו של עולם, אל תסתכל על החיצוניות – הסתכל על הפנימיות. והרי בפנימיותו, כל יהודי אוהב את הקב"ה ורוצה לעשות את רצונו.
לכן ממשיכה המשנה ואומרת: "תן עיניך במשפחה". המשפחה היא המשפחה האמיתית של כל יהודי – כולם הם בני אברהם, יצחק ויעקב, וכולן בנות שרה, רבקה, רחל ולאה. כל יהודי הוא נשמה אלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש. כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא, כל יהודי ירש מאבותיו את האהבה המסותרת, את הקשר הפנימי שאינו ניתן לניתוק. בעומק נשמתו, יהודי רוצה רק את הקב"ה, ואינו מסוגל באמת להיפרד מאלוקות. זו המציאות האמיתית של כל יהודי.
זהו אפוא המסר של חמישה עשר באב: "אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה". לעולם אין להסתכל על יהודי לפי מראהו החיצוני או מצבו הרוחני הגלוי, אלא יש לראות את שורש נשמתו ואת שייכותו למשפחה הנצחית של עם ישראל. ומתוך ההסתכלות הזו תבוא הגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו. לכן חמישה עשר באב מאיר בעולם את אור הגאולה ואת גילוי המשיח, ומתוך כך באות הישועות והגאולה השלמה בפועל ממש.
עכשיו אנחנו יכולים להבין כיצד גם כל הטעמים שמונה הגמרא במסכת תענית ליום חמישה עשר באב. כאשר מתבוננים בהם בפנימיות, רואים שכולם קשורים לגאולת ישראל ולסיבות המביאות אותה. חז"ל אומרים שבית המקדש חרב מפני שנאת חינם, וממילא אהבת חינם היא המביאה את הגאולה האמיתית והשלמה.
כך לגבי הטעם "כלו מתי מדבר". כל גזרת המדבר באה בעקבות חטא המרגלים שעיכב את הכניסה לארץ ישראל. כאשר כלו מתי מדבר, התגלה מחדש הפסוק: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". עם ישראל התאחד סביב הקשר לה', ונכנס לארץ ישראל – הגאולה הראשונה.
כך גם בטעם של "הותרו שבטים לבוא זה בזה". מלבד משמעותו ההלכתית, מבואר בספרים הקדושים שיש כאן גם רמז לאחדות הלבבות. בזמן החורבן כל אחד היה לעצמו, הפירוד שלט בעם, וכל יהודי היה מנותק מחברו. אך כאשר האיר אורו של חמישה עשר באב, הותרו השבטים לבוא זה בזה – לשבת יחד ולהתחבר כאיש אחד בלב אחד.
לגבי ירבעם בן נבט – מלבד חטא העבודה הזרה, הוא יצר פילוג בעם והעמיד שומרים שמנעו מישראל לעלות לירושלים. בכך חיזק את הפירוד והרחיק את העם מבית המקדש. כאשר הושע בן אלה הסיר את אותם שומרים, נפתחה הדרך מחדש לעלייה לירושלים, וכל השבטים יכלו להתאחד. זוהי מהותה של הגאולה – קיבוץ כל ישראל סביב ירושלים, שעליה נאמר "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", וירושלים עושה את כל ישראל חברים.
גם הטעם של "יום תבר מגל" מבטא רעיון זה. בפשטות, זהו היום שבו סיימו לכרות את עצי המערכה לבית המקדש, ולכן שברו את הקרדום. ולכאורה, מהי השמחה בשבירת כלי? ואדרבה – הרי יש בכך משום "בל תשחית"! אך הרבי ביאר פעם שהשבירה הזו אינה קלקול אלא תיקון. הברזל מסמל קיצור חיים, כפי שמביא רש"י על הפסוק "לא תניף עליהן ברזל" – הברזל מקצר ימיו של אדם, ולכן אין מקומו בבניין המזבח, שתפקידו להאריך חיים ולהביא שלום. כאשר הסתיימה מלאכת כריתת העצים, שוב לא היה צורך בכלי הברזל, ולכן "תבר מגל" – מבטלים את כוחו של הברזל ומכריזים שמכאן ואילך מתחיל עניינו של המזבח: להוסיף חיים, שלום ואחדות.
ומיד לאחר מכן אומרת הגמרא "מכאן ואילך דמוסיף – יוסיף". מחמישה עשר באב יש להוסיף בלימוד התורה, וכל המוסיף – מוסיפים לו חיים. הרבי היה מזכיר פעמים רבות בשם בעל ה'מנחת אלעזר', שחמישה עשר באב בגימטרייה עולה "כתיבה וחתימה טובה" – ללמדנו שכבר מיום זה מתחילה ההכנה הרוחנית לראש השנה.
לחיים, לחיים ולברכה! כאשר עומדים לפני חמישה עשר באב ובשבת נחמו, ושומעים את הקריאה "נחמו נחמו עמי", על כל אחד לקבל על עצמו להתחזק בציפייה לגאולה, ולהרבות באחדות ובאהבת ישראל. לראות כל יהודי בעין טובה, כפי שמביטים על בן למשפחת אברהם, יצחק ויעקב, ולקיים את דברי המשנה "אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה". ומתוך אהבת ישראל זו נזכה לגאולה שלמה במהרה.
