אנקדוטה שתבהיר את הסיפור כולו על רגל אחת: לאחר הראיונות ביקשנו תמונות. אחד החבר'ה נענה ברצון אבל גילה שמעולם לא צילם את עצמו בדוכן התפילין או בכל פעילות אחרת. הוא לא שמע על יח"צ. בקבוצת הוואטסאפ של החברים הוא ביקש שוב ושוב תמונות, אולי מישהו צילם, אבל אף תמונה לא הועלתה. משלא נענה במשך יומיים הציע לו מישהו בפשטות: "מה הבעיה?! תפתח גם היום דוכן תפילין ותעשה תמונה". זהו סיפורם של האנשים שעוסקים בהפצת יהדות באופן פרטי.
הם לא רגילים ולא מעוניינים להתראיין. אם תעברו לידם ברחוב לא תדעו דבר. הם לא מנכ"לים של ארגוני קירוב, לא חלק מגרעין תורני ידוע וגם כרטיס ביקור ממותג לא מונח בכיסם. "סתם" אנשים שהחליטו להירתם למשימת ה'האהבה' וההנגשה של עולם היהדות, ועושים זאת ממקום אישי. השבוע נשלים את ההצצה על תל אביב של מעלה מתוך הזווית האישית של אנשים שהחליטו לפתוח את לבם וביתם. אנשים יחידים, עצמאיים, שבוקר אחד קמו והחליטו שהם רוצים להתחבר לעם ישראל התל־אביבי. הם עושים זאת בשקט, בשגרת חיים רציפה, במפגש יומיומי עם הרחוב. שוחחנו עם אנשים ממגזרים שונים שפועלים בצורות שונות, אולם ככל שהראיונות מתמשכים מתגלות נקודות הדמיון: כולם בונים על מפגש אישי וחם מתוך אמון ואהבה, כולם מוצאים את החן שבעיר הגדולה, ולא רואים סתירה בין האמונה שהתורה והמצוות מתאימים לכל אחד שהם פוגשים ובין הסלידה ממושג ה'החזרה בתשובה'.

איש חסיד היה
עידן חסיד (33) הוא בעל תשובה בעצמו, אברך בישיבת אש קודש וחלק מקהילת נהורא לבעלי תשובה. מדי יום שישי הוא פותח עם חברים נוספים דוכן תפילין ויחד הם פוגשים את עם ישראל. בחגים מתרחב הדוכן למבצעים נרחבים. אל תטעו, לא מדובר בישיבת חב"ד או ברסלב, אלא בכזו המשתייכת למגזר הדתי־לאומי. כשאני שואל אותו מה הוביל אותו לתחום, הוא עונה שחלק מתהליך התשובה הפרטי שלו היה כרוך בתחושה של מחויבות. "חלק מהמחויבות שלי לקדוש ברוך הוא זה להיות מחויב גם לאחים שלי. להיות מחובר ולחבר גם אחרים. גיליתי שהמטרה היא להישאר אתה. חלק מלהיות אדם נורמלי זה לשתף אחרים בטוב שעובר עליך. למה אתה מחייך כשאתה שמח? כי באופן טבעי מי ששמח רוצה לשמח אחרים, והחיוך הוא תגובה פנימית שיוצאת אל הזולת ומדביקה גם אותו. גילית משהו ואתה מאושר מזה, אז ביום שישי אתה יוצא החוצה ומקים דוכן תפילין שיהיה הפנים ליהודים אחרים".
אתה מרגיש שיש דבר כזה להחזיר בתשובה?
"אין דבר כזה. המטרה שלי היא להפגיש את האדם עם ה', לא בקטע של 'זו התורה, אלו המצוות, תקיים', אלא להראות לו שיש לו חלק פנימי ושכדאי לו לשמור עליו; להזכיר לו שיש לו מסורת של שלושת־אלפים שנה ולמה הוא כאן בכלל; לגרום לו להבין שיש לו עבר, הווה ועתיד, ושהם בונים את מי שהוא. בשלב מעמיק יותר, אני רוצה לגרום לו להבין את נקודת האמונה שבו".
אתה מציע לאנשים להניח תפילין, דווקא נשמע מאוד 'אלו המצוות, תקיים'…
"תפילין מבחינתי זהו מזון או מיקרופון לנשמה שתשכנע את הגוף ללכת בעקבותיה. דווקא מצווה מעשית ופשוטה כמו לעצור לשלוש דקות להניח תפילין יכולה לפתוח לאדם שערים להכיר את ה'. חצי מהפעילות בדוכן זה שיחות אישיות של חבר'ה שעוצרים ורוצים ממש להכיר ולכן פותחים בשיחה של למה אתם פה, או מה זה נותן לכם".
ומה אתה עונה להם? למה אתה פה?
"אני אומר שזכיתי בלוטו, וכשגיליתי שגם אתה יכול לזכות, לא הייתי מסוגל סתם לשבת בבית ויצאתי לרחוב בשביל לספר לך את זה". אפרופו לוטו, חסיד מספר שפעם אחת הוא דיבר עם בחור שסירב להניח תפילין, ובלי למצמץ הוא הציע לבחור חמישים שקל ובלבד שיניח תפילין. "אם אדם זוכה לדעת שהוא יוצר קשר עם ה' דרך המצוות, הקיום שלהן הופך להיות הדבר המשמח ביותר עלי אדמות".
אנשים לא חושבים שאתה מוזר?
"אנחנו לגמרי נורמליים בנוף התל־אביבי. התופעה מוּכּרת ולכן אין שום מבט מוזר אלא רק אמירת 'כל הכבוד' או 'איזה אומץ יש לכם'. אנשים נמשכים לשמחה במצוות. אדם שרואה אותך מחייך מהלב, שמח, מאושר ומקפץ, קולט שיש פה משהו אמיתי. אלו הדברים שמסירים מחיצות".
רגע מכונן.
"כשיצאנו ל'מבצע שופר' בראש השנה, קראה לי מהחלון אישה מבוגרת שנבוא לתקוע בשביל בעלה המרותק למיטה. עליתי אך רק כשביקשתי ממנו לברך, הבנתי שהוא גם לא רואה וכמעט גם לא שומע. הרגשתי שיצאו תקיעות מאד מיוחדות באירוע הזה, אני זוכר שלקח לי רגע לסדר את הנשימה אחרי התקיעה. זה היה אירוע מכונן מבחינתי – זכיתי לחזור בתשובה, זכיתי ללמוד שיש חגים ומצוות, אבל זו לא הפואנטה! הפואנטה היא לזכות יהודים אחרים. הבנתי את השליחות שלי – להנגיש את הקדוש ברוך הוא לכולם".
כשאני מנסה לדלות מעידן רגע של החמצה או פספוס, התשובה היחידה שעולה לו היא התחושה שהוא לא עושה מספיק, שהוא צריך לתת יותר מעצמו בשביל לחבר אנשים. הראש שלו מלא בתכניות כמו הקמת שיעור פרשת שבוע בחברה בה הוא עובד ועוד היד נטויה.
במה היית מברך אותי ואותך?
"שנזכור להיות שמחים בעבודת ה' ולהוקיר כל רגע את מה שיש לנו, איזו הזדמנות יש לנו לשתף אנשים במה שאנחנו יודעים. שנזכור שנועדנו לעבודה בשביל מישהו אחר בעולם ולא בשביל עצמנו".

תופסים ראש
בניגוד ל'פעילי תשובה' הפונים בפרהסיה לכל עובר ושב ברחוב, ישנם אנשים שבונים על מפגש מסוג אחר. המפגש עם צעירי העיר מתרחש בתוך ביתם, באירוח אינסופי של עוברים ושבים ובקשר בינאישי וחם. כאלו הם סלע תור ועקיבא תורג'מן ומשפחותיהם, דוסים בלב ובנפש, בוגרי מוסדות הציונות־הדתית, האחד במרכז הברנז'ה התל־אביבית, בשכונת נווה צדק, והשני בשכונת נגה שביפו, "יפו התל־אביבית" כלשונו.
סלע (37), אח של, הגיע עם אורית אשתו לתל אביב לפני כמה שנים מהר חברון, ומאז הם מארחים יחד עם שבעת ילדיהם עשרות אנשים לארוחות מדי שבת.
סלע, מה הוביל אותך מחברון לנווה צדק?
"הגעתי מתוך החיפוש אחר הסיפור שלי בעולם, מה רוצים ממני, מה אני רוצה לעשות. גרנו בקרית ארבע, בחברון ובחוות מעון, ואחרי בירור של הרבה שנים הגענו למסקנה שלייצר חיבור אל תוך עם ישראל, עם קשר למורשת ולמהות שלנו, זה מה שמדליק אותנו".
כיצד אנשים מגיעים אליכם? אתם מפרסמים את עצמכם?
"לא. הבית שלנו בנוי עם חלונות לתוך הרחוב, או הרחוב לתוך החלון אם תרצה. המון מפגשים בינינו ובין האנשים נוצרו דרך החלון. בין אם בסעודת שבת או בניגון, מעטים האנשים שהראש שלהם לא נכנס לתוך הסלון. כשאתה פתוח להכניס אנשים, נוצרים חיבורים מעניינים. לרוב מדובר באירועים מתגלגלים, בן אדם בא, טוב לו, הוא מרגיש מוזמן, אז הוא בא עם חברים. קשה לספור כמה אנשים נכנסים לכאן ביום. לפני שבוע חזרה אלינו מישהי שהייתה בהודו ואמרה לי 'אתה לא מבין כמה אנשים בהודו מכירים אתכם ואת הבית שלכם. בכל מקום שאני מגיעה יש תנועה רציפה בין תל אביב להודו'.
"פעם אחת הכניס את הראש בחור אחד, שהתברר שהגיע לכאן מלוס אנג'לס ושכר דירה ממש לידינו. כשהתגלגלה השיחה, הבנתי משם משפחתו שהוא כהן, ושאלתי אותו על כך. הוא הבטיח שישאל, אך קודם כל ביקש ממני שאסביר לו מה זה כהן. הוא בדק והתברר שהוא באמת כהן, כך נהיה בינינו קשר מאוד קרוב, הוא היה כמו אח גדול לילדים. למדנו ביחד, קנינו תפילין ביחד, ובאיזשהו שלב נסענו יחד למערת המכפלה ושם הוא בירך ברכת כהנים בפעם הראשונה, זה היה מאוד מרגש. היום הוא כבר לא בארץ אבל נוצר לו חיבור אחר למהות שלו, והחיבור הזה הולך איתו לכל מקום.
"בחורה תל אביבית שגרה בשכונה כבר כמה שנים, יצרה עם המשפחה שלנו קשר קרוב, עד שבשנתיים האחרונות היא הביאה את ההורים שלה אלינו לליל הסדר כהלכתו. אין לי מושג אם הם אי פעם עשו ככה את הסדר, עם כל היידישקייט, ההלכות והמנהגים. היה מדהים לראות את ההורים שלה, שעברו את השבעים, מגיעים בעקבותיה ונכנסים לעניינים".
מה גורם לאנשים לחפש?
"בתוך כל יהודי יש לב של יהודי. כולם מחפשים חיבור יותר עמוק לפנימיות שלהם. אפילו אנשים שמגיעים לסעודת שבת עם הפלאפון, נוטשים אותו קצת ומתיישבים. יש אווירה של משפחה ותחושה כיפית וטובה, הילדים מתחברים בקלות לאורחים והם מקבלים חוויה שהם לא רגילים אליה. כשנותנים לה מקום, השבת נכנסת ללב של כולם".
רגע של אכזבה?
"אני לא מגדיר את עצמי כמישהו שבא להחזיר מישהו בתשובה; זה זלזול בבן אדם לחשוב שאפשר פשוט לקחת אותו מנקודה X לנקודה Y. אני בא להפגיש בן אדם עם מציאות אחרת, ואנשים מתעוררים או לא מתעוררים בינם לבין עצמם. לכן כשאין ציפייה, אין גם אכזבה".
מסר לאומה?
"כשאנחנו אומרים 'רחמנא ליבא בעי', זה לא בנוגע לקשר בין האדם לקדוש ברוך הוא, אלא גם בין אדם לאדם. הקדוש ברוך הוא רוצה שהשיחה בין אנשים תהיה מלב אל לב, לא ברמת המידע שרגיל היום לעבור בין אנשים. אנשים צמאים לזה. כשאדם מתחבר ללב שלו הוא גם יכול להתחבר להרבה לבבות אחרים".

עד שהמשטרה מגיעה
עקיבא תורג'מן (26) הוא מוזיקאי צעיר שהתפרסם לאחרונה. עקיבא מספר לי שחלק מהמהות שלו כמוזיקאי היא חיבורים בין קודש לחול וחיבורים עם אמנים מכל הסוגים. עוד כשהיה אברך צעיר בישיבת רמת גן, בחר יחד עם אשתו להגיע לתל אביב, לא תחת תווית של בית יהודי או של גרעין, אלא מתוך רצון להיות "שגרירים טובים של התורה, של החסידות, של הקדוש ברוך הוא". כמו בסטריאוטיפ, בבניין בו הם גרים יש מספר זהה של כלבים ואנשים, אבל אין זה משנה את העובדה שמשבת לשבת הם ושני ילדיהם (עם ירידת הכתבה לדפוס אולי כבר שלושה) מארחים עשרות חברים, ביניהם אמנים ויוצרים. מדי שבוע עקיבא מעביר להם שיעור בנושא יצירה וחסידות, ומעת לעת גם מלווה מלכה מוזיקלי, "עד שהמשטרה מגיעה". לדידו, אחת מהשפות המשותפות ביותר בין בני אדם היא שפת המוזיקה והיצירה, והמפגש הנוצר באמצעותה הוא מפגש בלתי־אמצעי.
היו משברים במהלך הדרך?
"בשנה הראשונה לקחנו ללב הברזות של אנשים. לקח לי המון זמן להבין שקשה לאנשים להתמסר, שאם מישהו אומר 'כן אני בא' זה לא אומר שהוא בא. היינו מכינים שבת עם המון טרחה וכסף, עורכים שולחן גדול לכל המוזמנים, ובסוף היו מגיעים חבר אחד או אף אחד 2-3 חברים. היום למדנו לקחת את הכל בצורה הרבה יותר קלילה; למדנו שלהיות שליח זה לקחת אחריות על ההשתדלות ולא על התוצאות. בכלל אנחנו לא מאמינים במונח תוצאות כשמדברים על תהליכים פנימיים של בני אדם.
תן נקודת אור.
"חברים שלי, בני זוג כבר כמה שנים, שהיו הרבה על ציר ניו־יורק־תל־אביב, עד שעברו סופית לניו־יורק, סיפרו לי פתאום שהם רוצים להתחתן כדת משה וישראל להקם משפחה ולעלות לארץ. התרגשתי מאוד. האמת שלא פעם חברים מספרים שהילדים המתוקים עושים להם חשק להקים משפחה. זה דבר עמוק.
מה מושך היום אנשים?
"אנשים מחפשים חום, להיות ביחד. בכל העולם יש בדידות גדולה, האינדיבידואל מוטט את היכולת של האדם לייצר קשר חברתי שהוא בעל ערך טוטאלי. כשאנשים רואים מקום שיש בו ביחד, הם נמשכים להיות חלק מזה. אני לא חושב שהתורות הגדולות שאני זורק להם באוזניים הן מה שמושך. אני דוגל בשיטה של רבי נחמן באחת משיחותיו, שיש ערך לשיחת חברים, אפילו במשא ומתן בענייני העולם הזה, ומתוך כך נמשכים לדיבורים על התכלית".
עם איזה שאלות מתקילים אותך?
"אנשים מקבלים את הצד הרומנטי והיפה של היהדות, אבל אז שואלים: למה נייר טואלט בשבת? למה קרבן חטאת? המתח מתבטא בעיקר סביב נקודות החיכוך הבלתי־מובנות".
ואתה מנסה לענות?
"אני דוגל בלשתוק. אני משתדל שתמיד יהיה איזה 'אני לא יודע מה להגיד לך אחי'. יש נקודות של אמונה שאני נאחז בהן, גם משה רבינו לא ידע למה צריך לשרוף פרה אדומה ולגרום לה סבל. לכאורה אם נלך בשכל הפשוט, בסברה של הבחור שיושב מולי ושואל, יש מצב שאני מסכים איתו, אבל אני בוחר להאמין, ושם השתיקה יפה".
אתה מרגיש שאתה מקבל מהמפגשים האלה 'אור חוזר'?
"אני חושב שאם לא הייתי מקבל מהם מלא אור לא הייתי נשאר אפילו דקה. 'לך לך – לעצמך', כחלק מהתועלת האישית שלך. אתה מערב את הבנייה האישית שלך עם הרצון של הקדוש ברוך הוא. אני בעיקר מקבל את המתנה של הראייה הלא־מגזרית, שפחות רואה ללבושים החיצוניים ויותר לעיניים וללב, את היכולת או לפחות את הרצון לראות את הנשמה של מי שעומד מולי. מתנה נוספת ומשמעותית היא היצירה והשירים שלי, שניזונים דרך קבע מהמפגשים האלה".
מנטרה לסיום.
"אני חושב שכדאי להסביר לעצמנו שגם אם יש גדרות שמטרתן לשמור על היהדות שלנו, אנחנו לא צריכים להיות אנשים של חומות והפרדות, שלא יהיו על ליבנו. אסור שיהיו גדרות ביני ובין יהודי אחר".

עד חמש וחצי בבוקר
הרב עדי אלפנט (34), אחד מעשרות שליחי חב"ד בתל אביב, יחד עם רעייתו טליה וששת ילדיהם הם מפעילים את 'בית חב"ד לצעירים' שנמצא ממש בסמוך לבניין הבימה.
הרב עדי, איך הגעת לשליחות בתל אביב?
"אחרי הצבא למדתי בישיבת 'חזון אליהו' בתל אביב,  קצת אחרי החתונה הגיעה הצעה לשליחות. ממש כאן בעיר.
אחת המטרות של ההתעוררות הרוחנית בדור שלנו היא כדי להעניק את זה לעוד יהודים. לאט לאט התגבש הרעיון להקים בית חב"ד לצעירים במרכז תל אביב. התחלנו בשיעורים אצלנו בבית, ובבתים של אחרים, סעודות שבת, דוכני תפילין ונרות שבת, פעילויות בחגים ועוד.
"יצרנו קונספט מיוחד של 'רב על הבר', שיעורי תורה בבתי עסק בעיר ובברים בפרט. ברוך ה' יש פה הרבה יהודים שמחפשים. אסי עזר הגיע לפה, ואפילו קנינו תפילין ביחד. עומרי כספי הגיע לכאן פעמיים וגם לאוהל של הרבי בניו יורק. אנשים מגיעים יח"צנים של מסיבות והופכים ליח"צנים של הקדוש ברוך הוא".
איך מממנים דבר כזה בלב תל אביב?
"פעם בשנה אנחנו מקיימים יום שותפות, יום התרמה מרוכז לפעילות.
"אני פונה אישית לאנשים: 'אנחנו רוצים להמשיך לשנה נוספת של פעילות בתל אביב, ואנחנו צריכים אותך'. אנשים מבינים שהם מקבלים פה, ומרגישים את הצורך להשיב".
אתה חושב שאפשר להחזיר אנשים בתשובה?
"אני לא חושב שאפשר או צריך לכוון אנשים לחזור בתשובה. זה גם לא עובד. עליך רק להראות את היופי שביהדות שעולה על כל צורת חיים אחרת, וזהו זה. אנשים לא יודעים למה הם קמים בבוקר.  החסידות מציעה הסתכלות טהורה על החיים, שגורמת לאדם להבין ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". כשאדם קולט עד כמה עמוקה התורה ומהו העומק של יהודי, הוא משתנה מעצמו. היישום של שמירת שבת ומצוות נוספות הם ביטויים מעשיים של תחושה פנימית".
שתף בסצנה.
"לפני כמה שנים עמדתי בדיזינגוף סנטר בדוכן תפילין. בתוך ההמולה פוגש אותי בחור צעיר עם שיער ארוך ומבקש להניח תפילין. שמו נמרוד, תל אביבי, עמוק בחיי הלילה של העיר. מאז בכל שישי הוא הגיע לדוכן ובכל פעם שהיינו מדברים הוא היה אומר 'אתה צריך לבוא לשבת עם החבר'ה שלי', יום אחד הסביר למה כוונתו ונדהמתי: מתברר שהוא וחברים נוספים, רחוקים מחיים של תורה ומצוות,  יושבים ערב בשבוע עם ספרי קודש ומנסים ללמוד. בפעם הראשונה שהגעתי לשם נשארנו ללמוד יחד עד חמש וחצי בבוקר, ומאז הייתי מגיע בכל שבוע. העניין התחיל לתפוס תאוצה עד שהדירה כבר הייתה קטנה מלהכיל את המשתתפים.
"באותה תקופה הבחור שהיה בעל הדירה פתח בר, והחליט שלא רק שיהיה כשר ולא יפעל בשבת, אלא שבקומה למעלה יהיה שיעור תורה פעם בשבוע. כך נוצר הרעיון של 'רב על הבר'. בקומה למטה בר פעיל, ובקומה למעלה יושבים חבר'ה בהפרדה ולומדים מאמרי חסידות ותניא. החבר'ה התחילו להתחזק: אחד התחיל לשמור שבת השני נכנס לישיבה. כולם התחילו לנוע.
"מאז שינינו מקום וצורה אבל החברותא נשארה חברותא, ובכל ראשון ורביעי בערב, גם היום מגיעים צעירים תל אביביים לשמוע תורה".
רגע של החמצה?
"ההחמצות הן בעיקר מעצמנו. כל רגע שמשיח עוד לא הגיע הוא למעשה הזדמנות שהוחמצה".
האם אתה מרגיש שאתה מקבל מהמפגשים כאלה?
"אחרי כל הלימוד, החסידות, התורה והתפילות, נקודת האור שלי היא עוד יהודי אחד בקצה הרחוב שמניח תפילין. אני לא יכול להסביר את האושר של לעמוד בדוכן תפילין או ללמוד עם יהודי אחר תורה. אני יודע שכל מי שעושה את זה מרגיש שמחה שהוא לא הרגיש אף פעם בחיים שלו.
"אני ממליץ לכל הקוראים: קחו את התפילין וצאו החוצה. לא צריך להיות חב"דניק בשביל זה. תפוס איזה מישהו ותאמר לו 'בוא נניח תפילין ביחד'. השמחה שתרגיש מזה היא לא בערך לדברים אחרים".
כל יהודי הוא שליח.
"הבעל שם טוב אומר שנשמה יורדת לעולם וחיה 70-80 כדי שתוכל לעשות ליהודי טובה בגשמיות וכל שכן ברוחניות".

יהלומים על החוף
"'חב"ד על החוף' זה השם של הבית חב"ד שלנו. הוא ממוקם ממש סמוך לחוף בתל אביב" פותח אלי ניידיטש (31), "אני כבר שנתיים וחצי פה ואני נדהם כל פעם לגלות מאיפה יהודים מגיעים. מקומות שלא דמיינתי שיש בהם בכלל יהודים. אנו נותנים שירות לכל דוברי האנגלית, סוג של בית חב"ד בינלאומי כזה. רוב האנשים שמגיעים אלינו הם צעירים ואנחנו גם עוזרים להם למצוא עבודה ומסייעים להם בכל דרך. מלבד קבלות וסעודות שבת, שיעורים וחברותות, אנחנו משדכים צעירים לסעודות שבת אצל משפחות כדי שיטעמו טעם ביתי של שבת".
מלבד זאת, ניידיטש מפעיל בכל יום שישי קבוצה גדולה שיוצאת להתנדב בכל מיני מקומות בעיר – בתי תמחוי, ילדים עם צרכים מיוחדים ומשפחות נזקקות. הרבה צעירים מגיעים ונרתמים ורואים הרבה אור בעשייה הזאת. "בכלל" הוא מוסיף, "אני חושב שאנחנו המניין היחיד באזור שיש לו יותר מתפללים בשמחת תורה מאשר ביום כיפור. זה אומר עלינו משהו…".
"עשינו פעם סדר ט"ו בשבט והגיע זוג שהבעל הגדיר עצמו כאתאיסט גמור. הוא הגיע לאירוע מאוד סקפטי, אבל אט אט במהלך האירוע הבעל נפתח לאווירה ולתחושת הקדושה במקום ואף סיים את הסדר בדברים שהוא בעצמו אמר לקהל. שנה לאחר מכן הוא היה לאחד המארגנים של הסדר. כשאתה מרעיף אהבה על יהודי ונותן לו את התחושה שהוא אח שלך אז הוא מחזיר לך אמון מלא".
שאלנו את הרב אלי מה הייחודיות של תל אביב, והתשובה שלו מאוד הפתיעה אותנו: "גוש דן זה המטרופולין הגדוש ביותר ביהודים בעולם! גם בכמות וגם באחוז מתוך האוכלוסייה, ולכן זה אוצר של נשמות! צריך לראות כל יהודי כמו יהלום ופה יש הרבה כאלה. כל יהודי זה עולם מלא ולכל אחד צרכים מיוחדים ופוטנציאל משלו. אנחנו כולנו משפחה. אין כמו תל אביב!".

מוסיקה פותחת נשמות
חיבור נוסף דרך עולם המוזיקה עושה ישי מרדכי (38), חסיד ברסלב מוצהר, גם הוא בעל תשובה, חבר בקהילת 'שיר חדש' בראשות הרב יצחק ישראל בזנסון. מלבד השיעורים בליקוטי מוהר"ן שהוא מעביר בכל שבוע ("אין לי מושג איך אנשים שומעים עליהם"), בכל ערב שלישי הוא מפיק יחד עם אחיו וחברים נוספים מהקהילה, ערב של נגינה חופשית ואוכל טוב ב'בית מרמורש' בתל אביב. מדובר ב'ג'אם סשן', כלומר במופע מאולתר של כל החפץ בכך, כעשרים־שלושים נגנים שונים ממקומות שונים בארץ, מהצפון, מהדרום ומהשומרון, מגיעים לנגן ולהאזין, על במה שיש עליה שם הוי"ה ענק.
לקראת סוף כל אירוע נותן ישי, מוזיקאי בפני עצמו, דבר תורה קצר, בעיקר מליקוטי מוהר"ן. כך נוצרה לה קהילה קטנה של נגנים, המורכבת מהמון אנשים שונים זה מזה – חרדים, דתיים, חילוניים. "כולם מאד נהנים מהאנרגיה המאוד מחבקת ולבבית. האווירה הלא־אנוכית מפתיעה אותם. אנחנו נותנים מקום לכל אחד לנגן, גם לאלו שפחות מנוסים. הנקודה הזו של ההכלה מאוד חשובה לנו. יש שם הרבה אנשים עם פוטנציאל להתקרב, וברגע שאנחנו פותחים להם את הדלת אנשים פונים ורוצים עוד".
ישי, איך הגעת לעניין הזה של הקירוב?
"כבר בתחילת דרכי ביהדות, כשפגשתי את הרב בזנסון, הוא המליץ לי 'ללכת עם התורות', כלומר להמשיך לעיין בהן במשך זמן רב. ההליכה עם התורות הולידה את השיעור והלימוד המשותף. על כך גם מבוססת הקהילה שלנו. הסיבה שהקהילה נמצאת בתל אביב, על אף שלמראית עין היא לא קשורה לנוף, היא לזכות את הרבים, וגם בתורתו של רבי נחמן יש קריאה גדולה לקרב נפשות".
המטרה שלכם היא להחזיר בתשובה?
"לא. אני לא חושב שזה אפשרי. המטרה היא לתת לאדם את הפתח, את הבחירה. לפני שאדם מכיר משהו מהיהדות, לפני שהוא רואה את האור שבה, הוא סוג של 'נטול בחירה'. אנחנו רוצים לתת אפשרות לאנשים לראות את היופי, שהיהדות והתורה הן הדבר הכי מתוק ונפלא בעולם. משם אדם צריך לבחור בעצמו; לכל אדם יש את התשובה ששייכת לו".
מה מושך אנשים?
"שמראים להם משהו שהם לא ידעו, כשפותחים להם את הראש לגבי החיים שלהם. כשגורמים לאדם להבין שהחיים שלו הרבה יותר גדולים ונפלאים ומלאי אפשרויות ממה שהוא חשב, זה מה שמושך אותו. מצד שני זה גם יכול להפחיד אותו, ופה זה כבר עניין של הבחירה שלו. אם הצלחת לגרום לבן אדם להבין את זה, אני חושב שעשית דבר גדול מאוד".
סצנה לסיום.
"לא מזמן הייתה מחשבה לסגור את הפעילות בבית מרמורש ושבאמת הגענו לסצנת הסיום… הייתי צריך להגיד את זה לחבר'ה. כשהם שמעו את זה, קיבלנו בתגובה מספר מרשים של מכתבים שמספרים כמה המקום חשוב להם, וכמה שהוא נתן להם הרבה יותר ממה שהם חלמו. אנשים באו לנגן או ללמוד, והם רואים שכל השבוע הם מחכים לערב הזה. כשקראתי חלק מהמכתבים ממש בכיתי. אנשים הפצירו בי שלא יסגרו את המקום הזה, כי אין עוד מקום כזה בתל אביב ובכל הארץ. זאת הייתה הצלחה גדולה מבחינתי, כשראיתי שהפעילות הזו נתנה מקום למי שאין לו מקום".
לא רק בכל תל אביבי מצויים לב, נשמה וכוחות אדירים. בכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל אין סופי וכל אחד מאיתנו יכול לשנות את העולם. לא נדרשים כישרונות יוצאי דופן או מיומנויות מיוחדות. החלטה אחת פשוטה – ואנחנו יכולים להאיר, להעיר ולהדליק נשמה של יהודי! אין הדבר תלוי אלא בנו.