"את גדרה אני מכיר משנות הילדות שלי", פותח הרב אסף איטח את השיחה־התוועדות שלנו עם כוסית 'לחיים' לצידו. "כשהייתי בכיתה ד' משפחתי עברה לגור בה, וכאן התחנכתי וגדלתי והעברתי את שנותיי הצעירות. למדתי בבית הספר היסודי ובתיכון העירוני – אז היה רק אחד כזה – והכרתי את רוב הצעירים של העיר. במהלך השנים, בשנות התיכון המאוחרות, התחלתי לחפש את עצמי ולתפוס כיוון. אני נזכר שיום אחד היתה לי 'הארה' כזו שכמו אמרתי לעצמי: אני עוד לא יודע איך ומה, אבל בצורה הזו אני לא רוצה לגדל את ילדיי. הייתי 'מעורבב' עם הצעירים, כך שעוד לא ידעתי בדיוק למה אני מתכוון, אבל חיפשתי ערכים אחרים.
"בגיל 18 התגייסתי לשירות קרבי בצבא בחטיבת הנח"ל. במהלך השירות המשכתי את החיפושים והתחלתי להתקרב לאור היהדות. אחרי השחרור החלטתי לנסוע לקצה העולם והגעתי עד לניו־זילנד. אט־אט הכרתי בתי חב"ד מסביב לעולם, ושם הלב נפתח. התחלתי להתפלל וללמוד מקרוב את תורת החסידות.
"אגב, אני זוכר שיום־יומיים לפני הטיסה שלי לטיול, אבא שלי, שהיה כבר קרוב לשליח הראשי בגדרה הרב בנימין קרניאל, הציע לי לבוא לראות את מבנה בית חב"ד החדש שנחנך באותו זמן. הוא ואני לא ידענו שבמתחם הזה, שנים לאחר מכן, יעמוד גם מועדון הצעירים של חב"ד לנוער גדרה שבניהולי… הייתי אז עם שיער ארוך, ג'ינס קרוע ומראה רחוק מחזות חסידית של שליח…
"כשהגענו לבית חב"ד ראיתי שרחבת הכניסה שוממת וריקה. מיד החלטתי לתפוס יוזמה. שוחחתי עם חבר טוב מאחד מיישובי הסביבה שבבעלות משפחתו הייתה משתלה שביצעה פרויקטים ענקיים של גינון ברחבי הארץ, ולמחרת בבוקר הוא הגיע לגדרה עם 20 שתילי עצים, ויחד עבדנו כמה שעות כדי להפיח חיים ירוקים ברחבת בית חב"ד. כיום, הנערים שבאים למועדון שלנו זוכים ליהנות בצלם של אותם עצים שנטעתי אז…
"כשחזרתי מהטיול הגדול לארץ, החלטתי להירשם לישיבה ולהתחיל ללמוד תורה ברצינות. במשך תקופה ארוכה למדתי בישיבת 'תפארת מנחם' בירושלים, והרחבתי את ידיעותיי בתנ"ך, גמרא, הלכה וחסידות.
"לאחר תקופה ממושכת בישיבה זכיתי להקים בית נאמן בישראל עם רעייתי, ובמשך מספר שנים התגוררנו בראשון לציון. בתוך כך, במסגרת הביקורים שלי בעיירת הולדתי – גדרה, התחלתי לסייע לרב קרניאל בשליחותו. התחלנו לארגן בצורה ספונטנית שיעור שבועי לצעירים בעיר. לשיעור הראשון הגיעו 15 נערים, לשני 20, ואחר כך זה הגיע למספרים של כמעט 50 נערים בשיעור! פעם בשבוע הייתי נוסע לגדרה ונפגש עם הצעירים ללימוד. הפעילות אז לא הייתה ממוסדת, ללא חומרי עזר ופעילויות. מבחינתי זה היה מעין נספח לחיי ולא הדבר העיקרי בשגרת יומי".
חוזרים לשורשים
איך בסופו של דבר התמקמתם בגדרה?
"באותה תקופה", מספר הרב איטח, "לפני כ־8 שנים, עדיין לא היו פרוסים סניפי חב"ד לנוער ברחבי הארץ, ובקושי הכרתי את המפעל המיוחד הזה, שבמסגרתו פועלים מדי יום עשרות מועדונים ייעודיים לנוער לא-דתי בכל רחבי הארץ, שם הם מתארחים ללימוד תורה ופעילויות שונות. אך כאשר השיעור השבועי צבר תאוצה, הוזמנו לפגישה עם הרב משה שילת במשרדי ארגון חב"ד לצעירים בישראל כדי לבחון את האפשרות למסד את השליחות. היו לנו אז מספר הצעות למקומות שליחות, בקמפוסים או בשכונות, אך כשהבנו שישנה אופציה לצאת לשליחות לעבודה עם הנוער – לקחנו את זה בשתי ידיים".
למה נוער?
"שאלה טובה, והתשובה היא – כי אני יכול! עבודה עם נערים היא דבר מאתגר ואינטנסיבי. זו לא כמו עבודה עם אנשים בוגרים או סטודנטים, ששם המקום השכלי והבוגר יותר בא לידי ביטוי. לעבוד עם נוער זה לזרוע לאט לאט, בזהירות וברגישות, ולעטוף את המסר והלימוד בחוויה וריגוש מתאים".
"אני מסתכל אחורה", אומר הרב איטח, "אל סימני השאלה שהיו לי בשנות הבגרות בתיכון. חיפשתי משהו כל הזמן ולא מצאתי, כי לא היה לי אל מי לפנות. אם רק היה לי שליח לנוער שהיה מכיר את שפת התיכון, שהיה מבין מה אני רוצה לדעת, זה היה סולל לי את הדרך ונותן לי מצפן לחיים. אתם צריכים להבין: לא גדלתי בבית רחוק מדת ומסורת. בכל שבוע אבא שלי היה הולך לבית הכנסת והיינו עורכים קידוש בבית. החברים תמיד היו קוראים לי 'הדוס', ובכל זאת מעולם לא הייתה לי זהות יהודית אמיתית…
"הכאב הגדול ביותר הוא שבגיל הנעורים הזה ניתן בקלות רבה לאבד את הזהות. היום לכל נער יש מכשיר בכף היד, הוא גולל ויכול לראות חצי עולם. ואז הנער שואל את עצמו: מי אני? במה אני שונה מנער שגדל בסין או במקסיקו? האם אני בכלל שונה? במציאות כזו, קיומו של שליח ברקע הוא קריטי".
האם כיום, שנתיים וחצי מאז פרוץ המלחמה האחרונה, הדברים עדיין כשהיו קודם לכן?
"יש כיום בהחלט צימאון אמיתי של הנוער בישראל לזהות, למצוא את השורשים שאבדו במהלך השנים. כיום להיות יהודי זו לא בושה, זה מקור לגאווה. להיות חלק ממשהו גדול, להרגיש שלם. וההרגשה הזו מקרקעת ונותנת ביטחון לצעירים אל מול כל מה שהם נחשפים אליו בתקשורת וברשתות החברתיות", חורץ הרב איטח, "אבל דווקא משום כך הנוכחות של שליח בחיים של בני הנוער יכולה לחולל תמורות משמעותיות ביותר. כיום האתגר של הצעירים הוא ללכת נגד הזרם, לא לעשות מה שכולם עושים אלא מה שאני מאמין בו ויודע שהוא נכון.
"אני רואה במוחש", אומר הרב איטח בקול בוטח, "שהחבר'ה שעוברים דרך הפעילות בבית חב"ד מנצחים את האתגר הזה. הם דור הניצחון. אני מסתכל על נערים שרק לפני כמה שנים היו ילדים בכיתה ח', ופתאום אני רואה אותם חוזרים הביתה מהצבא, אחרי שנלחמו במסירות נפש ממש בכל החזיתות. איפה עוד יש נוער כזה, חדור אמונה ומטרה, שמוכן להקריב את עצמו בשביל כלל ישראל?"
מכיסא דין לכיסא רחמים
"מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי במסע של חיפוש פנימי", מצטרף לשיחה הרב דין שרון מקרית אונו. "החל משלב התיכון התחלתי לרעות בשדות שונים בניסיון להבין מי אני באמת, וארך לי זמן רב ותהליך שלם עד שהוארתי בתורת החסידות. גם אצלנו בבית המסורת הייתה ברקע, אבל לא ברמה המעשית. אימא הייתה קיבוצניקית, ואבא אמנם בא מרקע מסורתי יותר, אבל לא היה לזה יותר מדי ביטוי במשפחה.
"את הצעד הראשון לכיוון היהדות עשיתי בסביבות גיל בר־המצווה. ארגון קירוב פתח שיעור לצעירים, והייתי הולך לשם עם קבוצת חברים. אבל זה לא החזיק מעמד יותר מדי זמן… ברגע שהתחילו לדבר איתנו על גן עדן וגיהנום, על איסורים והפחדות, הבנתי שזה לא בשבילי.
"בשנות התיכון הייתי עסוק בעולם המוזיקה. תמיד אהבתי לכתוב ולנגן, וגיל הנעורים היה הזדמנות בשבילי להוציא את זה החוצה. הייתי מארגן במות לצעירים, חבר בלהקות וכותב שירים. כל הזמן היה לי ברקע את הרצון לחיפוש עצמי, אבל ידעתי שאני לא יכול לוותר על מי שאני באמת – או מה שחשבתי שאני באמת.
"בכיתה י"ב כבר הרגשתי שהנה, גיליתי את האור. הייתי קורא ספרים של כל מיני 'גורואים' ומאמנים למיניהם, והרגשתי שמצאתי את הדרך שלי. לפני הצבא חייתי בתחושה של שלימות, ולמשך תקופה מסוימת חשבתי שהגעתי אל היעד. ואז, תוך כדי השירות הצבאי, הכל התמוטט לי. כאשר מותחים אותך לנקודות הקצה, פתאום אתה מבין שלא כל מה שסיפרת לעצמך הוא נכון. כל ההארות שהיו לי נעלמו ונותרתי שוב לבד, מתחיל מחדש את מסע החיפוש…".
"ואז הכרתי את הרבי ואת החסידים", וכשהרב שרון מדבר על הנקודה בה הפך מנער במות רוקיסטי לשליח חב"ד לנוער, העיניים שלו נוצצות. "בפעם הראשונה בחיי ראיתי אנשים אמיתיים, שפיהם וליבם שווים. אנשים שמאמינים עד עמקי הנפש באמת שלהם, ועדיין יכולים להאיר פנים ולקבל אל חיקם גם אנשים שנראים שונים מהם. והעיקר: פתאום הבנתי שאני לא צריך למחוק את כל ה'אני' שלי, את הכשרונות והכישורים, אלא לקחת אותם ולתעל אותם לקדושה.
"מאותו רגע חיי השתנו. פתאום אני מתעסק בעולמה של תורה, צולל לעומקם של דברים, ויחד עם זאת לא מתנתק מהמשפחה ומהחברים. לומד עוד דף גמרא ועוד מאמר חסידות, ואז חוזר לחדר להתבודד ולנגן על הגיטרה. במשך שנים רבות קודם לכן חייתי בעולמות של רוחניות ומדיטציות, וידעתי שאני לא יכול לוותר על הנפש שלי, אבל רק כשהכרתי את תורת החסידות הבנתי מה פירוש להיות מחובר באמת לפנימיות שלך".
על כרטיסיית תפילין שמעתם?
ואיך הגעת לעולם השליחות?
"עם הזמן", אומר הרב שרון, "הבנתי שכדי להתקדם באמת בסולם התשובה אני צריך ללכת וללמוד בישיבה. מצאתי את מקומי בישיבת רמת אביב ושקדתי על התורה והחסידות, ולאחר מספר שנות לימוד בהתמדה נסעתי ללמוד בבית המדרש 770 בברוקלין.
"לאחר נישואיי, ההשגחה הפרטית סייעה לי להפוך לשליח לנוער דווקא בעיר בה גדלתי והעברתי את שנותיי הצעירות. אני זוכר שבפגישה הראשונה שלי עם הרב שילת הוא סיפר לי כי זמן מה קודם לכן הוא הגיע לביקור בקרית אונו לרגל אירוע של חב"ד בקריה האקדמית בעיר, ובדרכו ראה פארק ענק ובו מאות נערים משחקים. באותו רגע הוא החליט שהגיע הזמן לפתוח סניף של חב"ד לנוער בקרית אונו. לשאלתי, הרב שילת נקב בשם הפארק, ומיד הרגשתי איך הכל מסובב מלמעלה. בעבר, במשך מספר שנים הייתי מופיע על הבמות באותו פארק אל מול אלפי צעירים. ועכשיו זימנה לי ההשגחה הזדמנות לחזור לפארק הזה – ולעוד פארקים אחרים בעיר – ולהדליק את נערי העיר, כשהפעם הכוונה לנשמה האלוקית שבהם.
"את הפעילות עם הנוער התחלתי בהקמת דוכן תפילין בעיר בימי שישי", מספר הרב שרון על ימי הבראשית. "התמקמתי במקום מרכזי בעיר, באזור בו ישנם כמה בתי־ספר. לאט לאט היו מתקבצים נערים, וכך התגבשה לה הקבוצה הראשונה. אני זוכר שבאחד מימי שישי העמדתי את דוכן התפילין, ולפתע ניגש אלי אחד מבעלי העסקים במקום. בהתחלה תהיתי אם הקמת הדוכן מול העסק שלו אינה חיובית בעיניו, והופתעתי כשהוא אמר לי בקול גבוה: "תקשיב לי טוב, זה העסק שלי, אתה יכול לעמוד כאן כמה שאתה רוצה ואף אחד לא יכול לומר לך כלום!".
"הבנתי שהרבי דאג לי להתחלה טובה, אזרתי אומץ ואמרתי לו: שמע ידידי, יש לי רעיון שכבר הרבה זמן מתגלגל לי בראש. אני רוצה לעשות לנערים כאן כרטיסיית תפילין. מכיר כרטיסיית קפה? על כל 10 כוסות שקנית, תקבל קפה חינם. ובכן, אעשה איתך שת"פ – כל נער שינקב בכרטיס שלו 10 הנחות תפילין בדוכן, יקבל ממך המבורגר על חשבון הבית… להפתעתי, האיש בעל דוכן ההמבורגר הכשר זרם עם הרעיון והסכים להשתתף במבצע, הכנתי כרטיסיות צבעוניות מעוצבות והתחלתי לחלק לנערים. הצעירים אהבו את האתגר וגם הזמינו חברים נוספים לדוכן. כך, מדי שבוע היו מגיעים עשרות רבות של נערים מבתי ספר שונים לדוכן התפילין.
"לאחר כמה שבועות החלטתי למנף את הפעילות, ולערוך אירוע מעין 'קבלת שבת' ליד הדוכן. הייתי פותח שולחן מלא בפינוקים, ולאחר הנחת התפילין היינו יושבים יחד ומדברים על פרשת השבוע. זה היה השיעור הראשון שלי עם הנוער, באמצע הרחוב על שולחן מאולתר…".
דור הולך ודור בא
ביקשנו מהרב איטח לשתף את הקוראים בחוויה שלו כשליח לנוער. אילו חוזקות אתה רואה בתפקידך ומהם המקומות שיוצרים אתגר?
"ראשית כל, אני חושב שהחוויה שלי – וגם של ידידי הרב שרון – היא שונה ומיוחדת משל שליח שנולד למשפחה חסידית", מהרהר הרב איטח בקול. "שנינו עברנו ילדות זהה ותהליך דומה, והגענו בסוף לאותו מקום: שליח לנוער. אנחנו מכירים מקרוב את התמורות שמתחוללות בנפשו של נער צעיר, את החיפוש העצמי ואת ההתלבטויות. עברנו את זה, והנערים מרגישים את זה היטב – הרב שעומד מולם מבין אותם. כמו כן, התחושה הפנימית היא סגולית ומיוחדת – ההבנה שהקדוש ברוך הוא סיבב את הדברים, כך שנצטרך לעבור את כל התהליך כדי שנוכל לעזור ולהיות שם בשביל הנערים ברגעים הללו. כמו שאני נוהג לומר בשיעורים: כשהקב"ה גורם למשהו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לא לָמָה, אלא לְמַה? מהי הסיבה ומהי התועלת שתצמח מזה?
"והתשובה היא – ההשגחה העליונה סובבה שגם אסף מגדרה וגם דין מקרית אונו יעברו מסלול חיים מלא בתהפוכות, כדי שיחזרו לעיר הולדתם ויהיו שם בשביל נערים אחרים, והכוח הזה עובר מאיתנו – אליהם! לאור זאת, גם הדגש שאנחנו שמים בפעילות הוא להפוך את הנער עצמו לשליח, כך שכל צעיר וצעירה ירגישו אחריות לעשות את הסביבה שלהם – הן במשפחה והן בכיתה – למקום מואר יותר. ובאמת, הזכות שלנו היא לראות בעינינו איך נערים שבאים בהתחלה להיות 'מקבלים' הופכים מהר מאוד להיות 'משפיעים'. הם גאים לשאת את הלפיד של חב"ד לנוער ולהיות שליחים בעצמם".
ובכל זאת, איזה אתגר אתה מזהה בפעילות עם הנוער?
"בשונה משליח שמנהל קהילה רגילה ורץ איתה למרחקים ארוכים, אנחנו עובדים במחזוריות. מדי שנה אנחנו נאלצים להיפרד מהמחזור השנתי של תלמידי י"ב, עם עזיבתם את מערכת החינוך. בפעם הראשונה שזה קרה לי – זה בהחלט היה רגע של קושי. הרגשתי איך במשך ארבע שנים אני מטפח את הנערים, מכיר להם עולם חדש, צובר איתם חוויות רוחניות וגשמיות, ובעיקר – בונה איתם אמון הדדי. וברגע אחד הם עוזבים ויוצאים לדרך חדשה, ואתה צריך להתחיל מהתחלה עם נערים צעירים שלא מכירים כלום מעולם התוכן שלך, ולצאת איתם למסע חדש לגמרי.
"במצב כזה אתה עלול להרגיש נפילה… עד עכשיו הייתה לך קבוצה לגמרי בתוך העניינים, למדת איתם גמרא ותניא, ואפילו הסלנג החסידי כבר לא היה זר להם, ועכשיו לך תתחיל את כל הסיפור מחדש עם נערים צעירים ועליזים… אבל זו השליחות שלנו – לא לנוח על זרי הדפנה ולהסתפק במה שבנינו, אלא כל הזמן לחפש שתילים חדשים ולהצמיח אותם.
"מאידך גיסא, הקושי הזה מביא איתו גם בשורה גדולה: הבוגרים שלנו! אתה זוכה לראות איך פרי עמלך צומח, מביט מהצד בנערים שעד לפני רגע היו בבית הספר ואתה היית שם בשבילם, פורשים כנפיים, יוצאים להגן על עם ישראל וממשיכים לחיי אזרחות כשעל גבם מטען יהודי וחסידי. זו התשואה המופלאה ביותר ששליח יכול לקבל!
"בקמפיין האחרון שעשינו לגיוס המשאבים לפעילותנו", משתף הרב איטח בדוגמה מאלפת, "סכום נכבד מאוד הגיע דווקא מקבוצת הבוגרים. זה מוכיח כמה הערכה יש בהם על כל השנים שעברנו יחד, וזה מדרבן אותך להתחיל מחדש עם הדור הצעיר את אותו תהליך.
"אתגר נוסף שיש לנו כשלוחים לנוער זהו הממשק עם ההורים. ישנם כאלו שחוששים מהקשר של בנם עם ארגוני קירוב כאלה ואחרים, ולכן אני רואה ערך עליון בשמירה על המקום של ההורים בתוך התהליך. כאשר נער מגיע לשיעור תורה אני מוודא איתו שההורים מודעים לכך, ומבקש ממנו שיצרו איתי קשר על מנת שיכירו באופן אישי אותי ואת הפעילות. עם השנים אתה עובר תהליך של אמון עם המשפחות, ויוצר הבנה שאנחנו לא באים לנתק את הנער מהמשפחה, אלא להפך – לחבר.
"ההורים רואים איך דברים טובים קורים לנערים שלהם, אילו ערכים הם מקבלים, וכיצד ההתנהגות שלהם משתנה. במקום לבהות בשעות אחר הצהריים מול משחקי המחשב, הם יוצאים להתנדב בקהילה או לשחק יחד. לרבים מההורים זו גם ההיכרות הראשונה עם עולם התוכן היהודי־חסידי. פתאום הנערים חוזרים הביתה עם מושגים כמו גמרא ומשנה, תניא וחסידות. אחד ההורים סיפר לי כי מאז שבנו החל להשתתף בפעילות, כל השיח בבית השתנה. השהייה מול המסך הצטמצמה, נוצר שיח ושיתוף על חוויות או תכנים, וסעודת ליל שבת הפכה למפגש משפחתי ארוך ומלמד. הדברים הגיעו לידי כך שהאבא החל ללמוד בעצמו את פרשת השבוע, כדי שלא יישאר מחוץ לשיחה…".
הרב שרון משתף מצידו על האתגר בשליחות עם הנוער: "אני שם בצד את אירוע הפורים הראשון שלי. ארגנתי מסיבה גדולה לצעירים, עם אוכל מפנק ופרסים יקרים. מתוך שלושים נערים שאישרו הגעה הגיעו רק שלושה, ואתה צריך ולרקוד ולשמוח גם איתם…
"האתגר האמיתי הוא ליצור ריכוז ורצינות מול הנערים, שיבינו שהעסק כאן הוא רציני והסניף שלנו הוא לא מקום של פורקן משחרר אחרי שעות בית הספר. אמנם, מצד אחד, אנחנו לא מורים או הורים, ואנחנו נותנים להם זמן חופשי לשחק וליהנות, ועם זאת – בזמן של לימוד או תפילה זהו זמן רציני שצריך לכבד אותו. למעשה, למרות שאני וחבריי אינם שליחים רשמי בשדה החינוך, יש לנו חלק משמעותי בחינוכם של הנערים, והאמת היא שלפעמים אנו מוצאים את עצמנו בכמה כובעים: מורה, רב, מפעיל מכונת סוכר ומפיק אירועים…".
עולים קומה
"במשך שנים ארוכות", מספר הרב איטח, "הפעילות עם הנוער בגדרה נדדה בית בתי כנסת שונים לבין הבית הפרטי שלי, ובכל פעם היינו מתנגשים באילוצי מקום או זמן. לאחרונה, סוף־סוף – בסיועו הצמוד של הרב קרניאל והתמיכה השוטפת של הרב שילת – חנכנו מקום משלנו. זהו מתחם מפואר המותאם לבני הנוער, הממוקם בפאתי המבנה הנאה של בית חב"ד גדרה. עכשיו, כשאנחנו נכנסים למועדון – הנערים מיד מרגישים בבית, זה שלהם. על הקירות מתנוססות תמונות של המסעות והטיולים שחווינו יחד, והכל גורם להם להרגיש חלק. יש לנו גם נערים שאחיהם הבוגרים עוד היו חלק מהפעילות בשנים הקודמות, והם רואים תיעוד חי שלהם על הקירות.
"ההרגשה של מועדון – מסכם הרב איטח – נותנת תחושת קבע וביטחון. היא כביכול מצהירה שזו לא פעילות חולפת, אלא משהו קבוע שיישאר כאן תמיד בשבילם. בדיוק בימים האחרונים הגענו ל־1,000 עוקבים ברשתות החברתיות, כאשר רובם המוחלט אלו נערים ונערות מגדרה. כך למשל, לפני תקופה העלינו תמונה של אחד הנערים בעת פעילות, ומאוחר יותר הוא שיתף אותנו שהוא קיבל תגובות מכל רחבי העיר! הנגישות שלנו לנערים כיום היא גבוהה מאוד, ואנחנו רוצים להמשיך ולהרחיב את הפעילות כשהמועדון מסייע לכך רבות".
האם השליחות במועדון הצעירים היא במשרה מלאה?
"בוודאי", עונה הרב איטח בנימה שמסגירה תמיהה קלה על השאלה, "זו שליחות שתופסת את כל היום, ועכשיו כשיש לנו מקום של קבע – על אחת כמה וכמה. אמנם בתחילת הדרך התפיסה של השליחות הייתה כביכול נועדנו למלא את החלל בשעות שמערכת החינוך אינה פועלת, אבל כיום, בזכות עבודה מאומצת של הנהלת הארגון, אנחנו נמצאים גם בתוך התיכונים ובבתי הספר עם מערכי למידה איכותיים ומושקעים. המועדון עצמו פתוח מהשעה 7 בבוקר, עוד לפני תחילת הלימודים. אני מעמיד קפה ושוקו חם לצד רוגלעך טריים, והנערים עוצרים מדי בוקר בדרכם לבית הספר להניח תפילין וללמוד חסידות. כשעה לאחר סיום הלימודים המועדון נפתח שוב לשיעורים ופעילויות, וגם במהלך היום, כאמור, יש לנו סבב תיכונים ללמידה בתוך המסגרות החינוכיות.
"כמה מדהים, אבל כיום מערכת החינוך רואה בנו לפעמים את הדמות היחידה שמכירה מקרוב את הנער, אף יותר מהמורים והחברים. כך למשל, לא פעם אני נתקל בבקשה של בית הספר להתייעצות או עזרה לגבי נערים מסוימים.
"כשאני חושב על שמונה השנים האחרונות שלי כאן בגדרה", אומר הרב איטח לסיום, "מדובר בסגירת מעגל שמיימית ומיוחדת. אני מסתכל כל יום מחדש על המקום שבנינו כאן, מקום שמוקדש כל כולו רק לצעירים, נערי גדרה, ואני מרגיש כי זו המתנה הגדולה שזכיתי לקבל וגם לתת".
