המדורות המסורתיות של ל"ג בעומר, כפי הנראה יוחלפו השנה בנרות נשמה או פחיות בערה ביתיות כאלה ואחרות. הדרכים למירון סגורות, וזאת ההזדמנות להתפנות לשמוע על חגיגות ל"ג בעומר נוספות שמתקיימות מדי שנה ברחבי הארץ. החגיגה הגדולה והשמחה ביותר שקיימת מחוץ למירון, מתקיימת כל שנה בשכונת שמעון הצדיק בירושלים. במוקד החגיגה נמצאת כמובן המערה שבה שוכן הציון של שמעון הצדיק, הכהן הגדול, שהיה משיירי כנסת הגדולה. 

כבר לפני 800 שנה נמסרה עדות בידי יהודי, שהיה מתלמידי בעלי התוספות, בשם רבי יעקב השליח, על כך ש"סמוך לירושלים – מערת שמעון הצדיק ותלמידו". במהלך ההיסטוריה השתלט ערבי מוסלמי על המקום, עד שלפני כ-150 שנה רכשו אותו בכסף מלא הכוללים הספרדיים והאשכנזיים גם יחד. מאז הנוכחות היהודית במקום התגברה, ובמיוחד בכמה תאריכים מיוחדים: בכ"ט תשרי, יום ההילולא של שמעון הצדיק, וגם – ניחשתם נכון, בל"ג בעומר. 

בימי טרום אגד (והופמן, ונתיבות החסד, ושאר חברות האוטובוסים המאולתרות של ל"ג בעומר), כאשר העלייה למירון הייתה קשה, ולפעמים גם בלתי אפשרית, תושבי ירושלים היו חוגגים את ל"ג בעומר במערת שמעון הצדיק. 

"הרבה אנשים שואלים אותי, מה הקשר בין ל"ג בעומר לבין שמעון הצדיק", פותח הרב יונתן יוסף, "שמעון הצדיק הוא אחד החכמים הבודדים שתאריך הפטירה שלו מפורש בש"ס – שבעה ימים לאחר סוכות – כ"ט תשרי, אז למה לחגוג אצלו בל"ג בעומר?". הרב יונתן הוא בנו של הרב יעקב יוסף זצ"ל, ששימש כרב המקום שנים ארוכות, והקפיד להתפלל בו תפילת ותיקין בכל יום. הרב יונתן משמש כדובר היישוב היהודי בשכונת שמעון הצדיק, ופועל במשך שנים לחיזוק ופיתוח האחיזה היהודית בקבר שמעון הצדיק. 

"לא יכולתי לשהות בתוכה כי אם רגעים אחדים"

"ישנם הסברים טכניים ולא מספקים, כמו שבגלל הקשיים להגיע למירון התפתחה כאן ההילולא", אומר הרב יונתן, "אבל אבא זצ"ל אמר שההסבר האמיתי הוא עקרוני ושורשי. עיקר השמחה בל"ג בעומר היא כפי שמפורש בפוסקים, שתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות. כך שהתורה לא פסקה מעם ישראל חלילה, אלא המשיכה על ידי חמשת התלמידים הגדולים של רבי עקיבא, וביניהם גם רבי שמעון בר יוחאי. גם בזוהר מפורש שרבי שמעון מסר בלילה הזה את סודות התורה לתלמידיו, ועל כך יש שמחה מיוחדת. שמעון הצדיק, עוד כמה דורות קודם לכן, הוא ממשיך שושלת התורה בעם ישראל. הוא משיירי כנסת הגדולה, והוא זה שמסר את התורה לדורות הבאים. לכן השמחה של המשך התורה שייכת גם אליו. הוא דמות מרכזית ממעבירי המסורה".

בידינו עדויות בנות מאה ועשרים שנה על חגיגות שמחות במיוחד בל"ג בעומר אצל שמעון הצדיק: סעודות מצווה, ריקודים, חלאקה, תפילות וברכות התקיימו במקום ממש כמו במירון. 

נוסע יהודי בשם אברהם שמואל הירשברג, שביקר בתקופה ההיא במקום, מתאר כך: 

"ביום ל"ג בעומר מתקבצים יהודי ירושלים להתפלל על הקבר הזה (שמעון הצדיק). הכיכר סביבו מלאה, כל היום מן הבוקר עד הערב, המון חוגגים מכל הקהילות, המפלגות והמעמדים. אוהלים נטועים שם לממכר כל מיני מאכל ומשתה, והמה יושבים קבוצים-קבוצים למשפחותיהם, אנשים ונשים, זקנים ונערים, אוכלים ושותים מכל אשר הביאו אתם או אשר יקנו בתוך האוהלים. בתוך המערה גדול הלחץ והדחק מרוב ההמון הנדחק להיכנס אל תוכה להדליק נר ולהתפלל. שמשים עומדים ומקבצים פרוטות מהנכנסים. האוויר מחניק בה מאד מרוב הנקבצים ומהנרות הדולקים, עד כי לא יכולתי לשהות בתוכה כי אם רגעים אחדים. אחר הצהריים הרבו להתפלל תפלת מנחה מנינים-מנינים, בתוכה וגם מחוצה לה…".

ותודה לסהר האדום

הנוכחות היהודית בקבר שמעון הצדיק, ובהתאמה – ההתיישבות היהודית במקום, ידעו עליות ומורדות במשך השנים, עד שבמלחמת השחרור המקום נפל לידי הירדנים. גם לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים נשאר המקום נטוש, ולמרות שהבעלות היהודית על בתים בשכונה הייתה מוכחת, לא חזרו לגור בהם. 

החזרה הראשונה למקום התרחשה בשנת תשנ"ט, דווקא בעקבות ניסיון של ערבי להרחיב את ביתו על חשבון בית הכנסת של שכונת בתי שמעון הצדיק הישנה. הרב בני אלון, שהיה אז חבר כנסת מטעם 'מולדת', שמע על העניין והגיע למקום עם עוד עשרות פעילים, והם קיימו תפילה בבית הכנסת הישן של השכונה – בפעם הראשונה אחרי חמישים שנה. כחצי שנה לאחר מכן נכנסו לראשונה כמה משפחות יהודיות לגור במקום, ובהמשך – בעזרת הליכים משפטיים – פונו משפחות ערביות מבתים שהיו רכוש יהודי, ובמקומן נכנסו משפחות יהודיות נוספות.

מתברר שלא רק ההתיישבות במקום התחילה כתוצאה מניסיון השתלטות של הערבים, אלא גם עוצמת החגיגות וההילולא של ל"ג בעומר התפתחו מאוד כתוצאה מקשיים ומאבקים:

"עד לפני כעשר שנים הנוכחות בשמעון הצדיק הייתה די דלילה ביום יום, וגם ההילולא בל"ג בעומר לא הייתה גדולה כל כך" מספר הרב יונתן, "אבל בשנים האחרונות הגיעו בל"ג בעומר 50,000 איש (!!) כן ירבו, וגם ביום-יום אנשים מגיעים כל הזמן!

"בהחלט אפשר לזקוף את הגדילה הנפלאה הזאת לזכות אנשי שמאל וערבים" מוסיף הרב יונתן בחיוך, ומספר את השתלשלות האירועים: "לפני עשר שנים באנו אל אבא זצ"ל – נורי חנניה מנהל הציון, שחר פיירמן מנהל קבר רחל, ואני – להתייעץ אתו, איך אפשר להגביר את הנוכחות היהודית במקום ולהפוך אותו לאבן שואבת. בהתחלה אבא שלח אותנו לפעול בדרך הטבע, לבדוק כמה יעלה פרסום. כשקיבלנו הצעות מחיר, ראינו שלא נוכל לעמוד בהם מבחינה כלכלית. חזרנו אל אבא ואז הוא אמר – כחכם עדיף מנביא – ה' יפתח את אוצרו הטוב ממקום אחר! אנחנו את ההשתדלות שלנו עשינו, עכשיו ה' יעשה את שלו!".

הישועה בעניין הזה הגיעה כאמור ממקום לא צפוי בעליל: "כעבור שבועות ספורים בוצע פינוי של ערבים מבתים שהם רכוש יהודי, ואז התחילו להגיע למקום אנרכיסטים ולייצר רעש והפגנות" ממשיך הרב יונתן לספר, "בהתחלה המשטרה ביקשה שלא ניכנס לבתים ולא נקיים הפגנות נגדיות, מתוך מחשבה שההפגנות ידעכו עם הזמן. אלא שההערכות של המשטרה היו מוטעות, והבלאגן רק הלך והתגבר. בכל יום שישי הם היו באים ומביאים איתם עוד פעילים ועוד ערבים (ממומנים כמובן על ידי מדינת ירדן והאיחוד האירופי), ועושים מהומות של ממש. ברוך מרזל אמר לי באותו זמן: 'בחברון יש שקט בזכותכם'… הם עזבו את כל השאר וממש 'התלבשו' עלינו. בהתחלה הרעישו עם תופים וסירים, ובהמשך המשיכו עם זריקות אבנים על מתפללים ועוד.

"החרדים המתגוררים בשכונות ממול התחילו להבין שמשהו קורה" מתאר הרב יונתן, "בכל יום שישי – משטרות, סירנות, מד"א, הסהר האדום, והתחילו להגיע מסקרנות לראות מה קורה. חוץ מהם באו גם אנשים מרחבי ירושלים, חילונים ודתיים, והתחילו להפגין נגדם עם דגלי ישראל. היו שם מחזות לא שגרתיים: חרדים וחילונים מחזיקים יחד דגלי ישראל… באו אלי שוטרים ושאלו: 'מה קורה פה? במאה שערים הם זורקים אבנים על דגלי ישראל, ופה הם מחזיקים אותם ואומרים כל הכבוד למשטרה??'".

כל המקטרגים נעלמו

סיום המאבק הממושך התרחש איך לא – סביב ל"ג בעומר.

"במשך החורף הארוך התגברו ההפגנות נגדנו, עד שבשיאן הן הגיעו ל-750 משתתפים" מספר הרב יונתן, "אבא זצ"ל, שכל המאבק נוהל בהתייעצות איתו, הציע לעשות כנגדן קבלות שבת המוניות. גם המספרים אצלנו הלכו וגדלו, עד שהצד השני הבין שלא ילך לו נגדנו בקלות, והוא הודיע על הפגנה גדולה במיוחד. הם הצליחו לגייס 3,000 איש – הצלחה גדולה מבחינתם. את התשובה היהודית שלנו כיוונו לל"ג בעומר. קיבלנו מח"כ דאז מיכאל בן ארי תקציב קטן להדפסת מודעות, ואחד התושבים בשכונה, יעקב פאוצ'י, יצא עם רכבו המקרטע למסע הדבקת מודעות בכל אזור ירושלים והסביבה".

אותו ל"ג בעומר היה מעל ומעבר למצופה. אחרי צפי ל-20 אלף איש, הגיעו במהלך היום לא פחות מ-50,000 איש, עד שהמשטרה נאלצה לסגור את המתחם ולאפשר כניסה רק לפי מספר היוצאים.    

"הלסת של המפגינים נשמטה…" נזכר הרב יונתן, "הם חטפו שוק ומאז ירדו מכל הסיפור. במודעות שלנו ביקשנו דוגרי מהאנשים – בואו לחזק את שמעון הצדיק, ויהודים מכל הציבורים נענו בהמוניהם! לא היה מקום כבר לעשות חלאקה בציון, אז עמדו על הכביש. אנשים הביאו כלי נגינה ונעמדו גם הם באמצע הכביש עם גיטרות, אקורדיון, קלרינט, והתחילו לנגן ולשיר. אחרים הביאו אוכל ושתייה בשפע, אחד פתח דוכן 'שערות סבתא' בחינם, וגם את קציני המשטרה כיבדו בגזירת שערות לחלאקה… ראיתי את הקצינים גם עומדים על הגגות מסביב, נהנים ושמחים. אחרי כל הצרות שהם ספגו מהמפגינים, הם היו ממש מבסוטים מהכוח של עם ישראל. ברוך ה', השמחה הגדולה הבריחה את כל הקטרוגים, ומאז המקום הולך ומתפתח".  

שידוכי שמעון הצדיק

"יום אחד, תוך כדי המאבקים הקשים עם האנרכיסטים, פנתה אלי בחורה אחת ואמרה שהיא רוצה להתנדב לטובת הצד שלנו" מספר הרב יונתן. "מהצד השני היו כל הזמן מצלמים אותנו כביכול עוברים על החוק, והיא הציעה לצלם כנגדם מהצד שלנו. הבחורה אמנם באה מבית דתי, אבל הלכה עם מכנסיים ולא נראתה 'משלנו'. 

"באותו רגע הבריק לי רעיון, והצעתי לה שתצטרף דווקא לצד השני ותשמש שם כמרגלת. היא התלהבה מהרעיון, ובאמת הצליחה די בקלות להשתלב שם ועזרה לנו מאוד. בשלב מסוים, המשטרה עלתה על זה שיש לי יותר מדי ידיעות וחומרים, וחששתי שיסבכו אותה, אז אמרתי לה להפסיק את הפעילות. היא באמת הפסיקה, אבל המשיכה לשמור אתנו על קשר". 

אותה בחורה הייתה תקועה הרבה זמן בענייני שידוכים, וכעבור זמן מה התקשרה לשאול את הרב יונתן שאלה בנושא: "היא התקשרה אלי די עצבנית, וסיפרה לי שהיא יוצאת עם בחור והקשר ביניהם ממש רציני", מתאר הרב יונתן, "אלא שהבחור הפתיע אותה ואמר שלפני שהם מחליטים להתחתן, הוא רוצה להתייעץ עם הרב שלו. היא ממש לא הייתה מסוגלת להבין, מה פתאום הוא הולך לרב – מה הקשר? היא אמרה לי בכעס: 'אני יודעת שאתה בן של רב, תגיד לי אתה – מה הקטע הזה?'.

"ממש לא ידעתי מה לומר לה, התחלתי לנסות לברור מילים" משתף הרב יונתן בחוויה, "התפללתי בלבי לקדוש ברוך הוא שיעזור לי, ופתאום הבריק לי רעיון ושאלתי אותה מי הרב של הבחור. היא ענתה לי: 'הרב יהודה שיינפלד, אתה מכיר אותו?'.

"באותו רגע התחלתי לצחוק לה בטלפון, והיא לא הבינה מה קורה לי. אמרתי לה: גברת, הכל בסדר, את השידוך הזה שלח לך שמעון הצדיק!! אז היא כעסה גם עליי: 'מה אתה מתחיל עם השטויות שלך, אצלך הכל משמעון הצדיק'… והסברתי לה כך: את יודעת שאבא שלי הוא הרב של קבר שמעון הצדיק, אבל הוא הרב הספרדי; יש גם רב אשכנזי למקום, והוא לא אחר מאשר המקובל הרב יהודה שיינפלד…".

הבחורה אכן נרגעה מהתשובה, ואחרי שהבחור התייעץ עם הרב שיינפלד שדחף אותו להתחתן, הם נישאו בשמחה וכיום יש להם ברוך ה' כבר שלושה ילדים. "אמרתי לגברת" מסכם הרב יונתן, "תראי ששמעון הצדיק לא נשאר חייב. מי שפועל למענו – זוכה לקבל שפע בחזרה!". 

שלושה וחצי מטרים מתחת לאדמה

ימים ספורים קודם פטירתו, חתם הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל על מכתב תמיכה במתפללים בציון שמעון הצדיק בירושלים, ועודד את העלייה לציון ביום ל"ג בעומר.

"שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: 'על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", כך הוא פותח את מכתבו.

"באתי לחזק בשורות אלו לחזק ולעודד את ההולכים להשתטח על קברו של אחרון אנשי כנסת הגדולה וראשון התנאים, הכהן הגדול ונשיא הסנהדרין, שמעון הצדיק זיע"א בשכונת שמעון הצדיק בירושלים עיה"ק תובב"א.

"נהגו יהודי ירושלים לאורך כל הדורות מנהג עתיק יומין שבעת צרה כעצירת גשמים ופרעות באים להשתטח על קברו של שמעון הצדיק ונושעים. וידוע הסיפור עם הרב גלאנטי זצוק"ל, שבעת עצירת הגשמים בא עם אנשי ירושלים לציון, התפללו ונושעו והיה קידוש ה' עצום בקרב כל יושבי ירושלים, גם בקרב אלה שאינם בני ברית".

הגר"י יוסף כותב על מעלת התפילה בל"ג בעומר בציון שמעון הצדיק: "עוד נהגו להשתטח על קברו ביום ל"ג בעומר. ביום ל"ג בעומר אנו שמחים על הצלת התורה על ידי חמשת תלמידי רבי עקיבא, וראוי לשמוח גם על קברו של שמעון הצדיק שהיה ממעבירי התורה מדור אנשי כנסת הגדולה לדור התנאים".

בסיום המכתב מחזק הרב את מתפללי 'תפילת הנץ' בציון, שם היה הרב זצ"ל מתפלל במשך שנים: "ביתר שאת קורא אני לחזק את מניין הנץ החמה בו זכיתי להתפלל רבות בשנים".

חודשים ספורים קודם פטירתו שוחח הרב יעקב יוסף עם מנהל הציון, נורי חנניה , ואמר לו כי בחצר הסמוכה לקבר חנניה מישאל ועזריה יש 12 כדים שבהם טמונים ספרי תורה, וכי כל אלו שמסתובבים בחצר דורכים על ספרי התורה ומבזים אותם. הציבור ששמע על דבריו של הרב יוסף לא ידע במה המדובר והיכן טמונים ספרי התורה, אבל הגר"י יוסף הראה למנהל הציון את המיקום המדויק. עם פטירת הגר"י יוסף שהיה רבו של הציון, הרגיש חנניה כי הצוואה שהרב השאיר לו היא לחפור ולמצוא את הכדים עם ספרי התורה ולהעבירם למקום מכובד יותר.

במלאות השבעה הזמין חנניה מספר פועלים והחל לחפור עימם בתוך הקרקע. לאחר שחפרו לעומק של שלושה וחצי מטרים, התגלו מול עיניהם 12 כדים ובתוכם ספרי תורה שרופים.