שלום תמר. קודם כל, עם ישראל מחזק ומחבק אתכם ומתפעל בלי סוף מהעוצמות הרוחניות שאתם מפגינים. ברשותך, תוכלי לשתף אותנו במה שעבר עליכם בשבת האחרונה, מנקודת המבט שלך?

אם להתחיל מהתיאור היבש, זו הייתה שבת בצהריים. ישבנו לסעודה כשלפתע הרחנו ריח חריף של עשן. הבן הגדול שלי אמר ליהודה, בעלי: "אבא, זה לא מריח טוב. בוא נבדוק מה קורה". הם דיברו עם הרבש"ץ, והתברר שיש שריפה במצפה ישי שבקדומים. זה אמנם קרוב אלינו, אבל לא קרוב מאוד. הייתה ביניהם התלבטות אם לצאת, ובסוף הם החליטו לנסות לעזור בכיבוי. אנחנו, כתושבי האזור, כבר למודי הצתות, ולכן בהתחלה לא נבהלנו במיוחד. נשארנו לשבת עם החברים והילדים סביב השולחן, אפילו צחקנו קצת על כל האדרנלין והאקשן.

לאט־לאט העשן התחיל להתקרב. יצאנו החוצה, והתחלנו לומר עם הילדים פרקי תהילים. הסתכלנו לעבר הוואדי וראינו את העשן, אבל הוא עדיין נראה רחוק. ואז חברה שלי הצביעה ואמרה: "תראי, הלהבות כבר מתקרבות". פתאום ראינו את האש ממש בתחתית הוואדי, מתקדמת לכיוון החווה. חברים שגרים בבית הראשון שבקו האש, משפחת שוהם עם תשעת ילדיהם, התפנו במהירות. הבנו שזה כבר יותר רציני.

ואז, ברגע אחד הכל השתנה. אחרי זמן רב שבו ראינו רק עשן, סמוך לשעה ארבע אחר הצהריים הלהבות החלו להתקרב במהירות. העשן התעצם, ופירורי אפר כבר עפו באוויר עד לבית שלנו. פתאום יהודה הגיע בדהרה עם הרכב וצעק: "מהר, להתפנות! להעמיס את כולם!". בלי לחשוב יותר מדי דחפנו את כל הילדים והנשים לרכב, וברחנו מהחווה ליצהר.

התושבים ביצהר קיבלו אותנו בחיבוק גדול, אבל התחושה האישית הייתה של פליטים. פשוט עזבנו הכל מאחור, בלי לדעת אם יהיה לנו לאן לחזור במוצאי שבת. לא ידענו מה יעלה בגורל הבתים, העסקים, או אפילו האנשים שנשארו להילחם באש… בינתיים הגיעו כבאיות, ואחריהן גם מסוקי כיבוי. הייתה פעילות רבה, אבל האש המשיכה להשתולל. אנחנו, הנשים, היינו בינתיים מרוכזות ביצהר, מתפללות, בוכות, ונמצאת בחרדה שקשה לתאר.

מבחינתי, יצאתי מהבית בתחושה שכל העולם שלי נשאר מאחור. אנחנו גרים בחוות גלעד כמעט עשרים שנה, מהמשפחות הראשונות שעלו לכאן. זה הבית שלנו, והעסק שלנו הוא הלב הפועם של החיים שלנו. גם המשפחה המורחבת שלי כאן. אחי אלעד ורעייתו מרים כהן מפעילים את 'המשושה' – מרכז לאמנות וסדנאות שנשרף כליל. אחיו של יהודה, יהוידע, השותף שלנו במפעל 'צמרת', מפעיל גם את מתחם הנופש 'בריכת איילים', וגם הוא נפגע קשות.

חוות גלעד זה לא רק מקום מגורים. זה המקום שבנינו בעשר אצבעות, בדם, יזע ודמעות. עברנו כאן שנים של התמודדות – מהימים שלא היו חשמל ומים, דרך המאבקים על ההכרה במקום, ועד ההתמודדות הביטחונית הבלתי פוסקת. כל ספסל, כל שביל, כל פיסת דשא וכל מבנה כאן הם תוצאה של שנים של עבודה קשה ומסירות.

בזמן שאנחנו התפנינו, הגברים נשארו מאחור ונלחמו באש. היא עברה מזירה לזירה והותירה אחריה חורבן עצום. כמעט עשרים משפחות איבדו את בתיהן, וכל העסקים הקטנים והפורחים של חוות גלעד עלו באש. 'בריכת איילים', 'המשושה', 'גן הבירה' של נפתלי, הנגרייה, המוסך – כולם נשרפו. ובשבילנו, עיקר האסון היה העסק שלנו – 'צמרת'.

עסק־לא־עסק

ספרי לנו על 'צמרת'.

'צמרת' הוא מרכז העץ הגדול בשומרון. קשה להסביר במילים מה היה המקום הזה, כי בלי לראות אותו בעיניים אי אפשר באמת להבין את העוצמה שלו.

לפני ארבע שנים החליטו בעלי, יהודה, ואחיו יהוידע – יוֹיוֹ – להגשים חלום: להקים מרכז שייתן מענה מקצועי לכל תחומי העץ. הרעיון היה שכל מי שבונה פרגולה, דק, רהיט או כל פרויקט אחר בעץ, יוכל למצוא במקום אחד את כל מה שהוא צריך, ברמת שירות גבוהה במיוחד.

לצד מחסן העצים הוקמה גם חנות טכנית ענקית, עם מגוון עצום של כלי עבודה, כלי גינון, פרזול, צבע וכל ציוד מקצועי שנדרש לבנייה ולעבודה בעץ. בתחילת הדרך פעל מחסן העצים בקדומים, ובהמשך הם החליטו לקחת את החלום צעד קדימה ולהקים בחוות גלעד מרכז גדול ומרשים. מדובר בחנות בשטח של כ־400 מ"ר, לצד סככות ענק המשתרעות על פני כדונם. כל המתחם תוכנן כדי להעניק חוויית שירות ייחודית, כזו שאנשים יזכרו אותה ויבואו שוב.

החזון שלהם היה גדול הרבה יותר מעסק מסחרי. ובאמת, עם הזמן הפך צמרת להרבה יותר ממרכז עץ. התקיימו בו הופעות, ערבי תרבות ואירועי קהילה. זה היה מקום שחיבר בין מקצועיות, יצירה ואנשים, והפך לשם דבר באזור ומחוצה לו. במשך השנים הושקעו במקום סכומי עתק. שוויו הוערך בכ־12 מיליון שקלים – השקעה שנבנתה צעד אחר צעד, בעבודה קשה ובהמון מסירות.

זה גם היה עסק משפחתי בכל מובן. הילדים שלנו והילדים של יויו היו חלק בלתי נפרד מהעשייה. יהודה ויויו חיו את המקום הזה סביב השעון. זו לא הייתה רק פרנסה – זה היה מפעל החיים שלהם, חלום שהאמינו שיציב את חוות גלעד ואת השומרון על המפה. ואכן, המקום הפך למוקד משיכה. הוא היה חלק מהקסם המיוחד של העסקים בחוות גלעד. אנשים הגיעו מכל רחבי הארץ – ל'המשושה', שהפך למרכז אמנות וסדנאות מבוקש, ל'גן הבירה' של נפתלי שהיה שוקק חיים בכל סוף שבוע, וגם לצמרת שסיפקה עץ ללקוחות מכל הארץ. רבים הגיעו רק כדי לראות במו עיניהם את המקום שעליו כולם דיברו.

ובשבת האחרונה, בתוך שעות ספורות, הכול עלה בלהבות.

בבוקר שאחרי קמנו לחווה חרוכה. מראות ההרס עדיין בלתי נתפסים עבורנו. אנחנו עוד לא מצליחים לעכל את מה שקרה. התחושה היא תחושה של חורבן הבית – אין דרך אחרת לתאר אותה.

אמונה לא מתוכננת

איך לא מתפרקים במצב כזה? אפשר להמשיך להאמין שיהיה טוב?!

באמת, אחרי שתיארתי את מה שקרה במציאות הגלויה, חשוב לומר שהכל עדיין טרי מאוד. אנחנו עדיין בשוק. אי אפשר לומר שעיכלנו את מה שקרה. בכל בוקר אנחנו מתעוררים מחדש עם האבן הזאת על הלב, ושוב מבינים שזו המציאות ושזה מה שעומד מולנו עכשיו. קשה מאוד להכיל את גודל האסון. אבל דווקא מהמקום הכי נמוך, אתה מגלה שאין באמת משהו שיכול לתת כוח מלבד האמונה.

להבדיל אלף הבדלות, כך הרגשנו – זו הייתה טעימה קטנה ממה שעבר על תושבי העוטף בשבעה באוקטובר. ברוך ה', בחסדי שמים, לא היו אצלנו נפגעים בנפש, וזה הדבר החשוב ביותר. אבל החוויה של לראות את העולם שלך נשרף, של אובדן שליטה מוחלט וחוסר אונים מול הלהבות, היא חוויה מטלטלת שקשה לתאר.

בעלי, הילדים הגדולים שלי, יהוידע ועוד רבים מתושבי החווה נלחמו באש במשך שעות. השריפות פרצו בכמה מוקדים, במרחקים גדולים זה מזה, באופן שקשה להבין. אם לא מאמינים בהשגחה פרטית, קשה להסביר איך האש דילגה ממקום למקום. צמרת נמצאת בכלל בצד השני של החווה, ובכל זאת גם אליה הגיעו הלהבות.

ברגע מסוים בשבת אנשים ניגשו ליהודה ואמרו לו: "צמרת נשרפת!". הוא עלה על הטרקטורון, נסע במהירות למקום, וכשראה שהכל נשרף – תפס חבר שעמד לידו, החזיק בו בשתי ידיו והתחיל לרקוד איתו ולשיר "מזמור לתודה". זה רגע שאני לא מצליחה לספר בלי דמעות… החבר שהיה איתו אמר אחר כך שזה היה אינסטינקט. לא משהו שאפשר לתכנן או להעמיד פנים. זו פשוט תגובה טבעית של אמונה שפרצה מתוכו ברגע הכי קשה.

עוד רגע שנחרט בי היה כשיהוידע הגיע למתחם צמרת – כך סופר לי – רגעים לפני שהאש אחזה בו. הבן שלי אמר לו: "בוא נציל לפחות את הכסף מהקופה, נוציא כמה כלי עבודה, נעשה משהו". אבל יויו הסתכל עליו ואמר רק שתי מילים: "שבת היום".הוא לא הסכים שייגעו בדבר. הבן שלי עמד שם וראה איך הכל עולה באש. לכאורה היה אפשר להציל משהו, אבל הם לא נגעו בכלום. שבת היא שבת.

גם במוצאי שבת היה רגע שקשה להסביר במילים. כשהם ערכו הבדלה והגיעו לברכת "בורא מאורי האש", הם עמדו מול מציאות שבה האש זה עתה כילתה את מפעל חייהם – ובירכו עליה בשם ומלכות. אין לי מילים לתאר את העוצמה של הרגע הזה.

כשלא רואים את האור

מאיפה הכוחות לעמוד בניסיון שלא להציל את הרכוש בשבת, ובכלל לקום ולהמשיך הלאה?

אנחנו אנשים פשוטים. אני באמת לא יודעת מאיפה מגיעים הכוחות האלה. אני חושבת שהם באים מהבית שגדלנו בו – מההורים שלי, מההורים של יהודה, מאנשים שחיו אמונה בצורה עמוקה ופשוטה. מהסבים והסבתות שלנו. זו זכות אבות.

אם מסתכלים רק על המציאות, זה בור שחור. אנחנו באמת עוד לא יודעים איך מרימים את הראש בבוקר. אבל יש בעם ישראל חוסן מיוחד, כזה שעובר מדור לדור. הוא מגיע מנצח ישראל, והוא נותן ליהודי כוח לגלות ברגעי משבר עוצמות שהוא אפילו לא ידע שקיימות בו. הרי אף אחד לא מכין אדם לרגע שבו הוא מאבד את כל רכושו ואת כל ההשקעה של שנים. ובמקרה שלנו, זו לא הייתה רק פרנסה. צמרת הוקמה מתוך אידיאל – מקום של עבודה עברית, של התיישבות, של בניין הארץ ושל ערכים. לראות את כל זה נחרב זו התמודדות עצומה. ואם אנחנו מצליחים לעמוד בתוכה, זה רק מכוחו של האין־סוף.

אני מקבלת את הכוח שלי קודם כל מבעלי. הוא באמת אדם מיוחד, עם אמונה יצוקה בסלע. מבחינתו, אין ספק שמה שהקב"ה עושה – הוא לטובה. אבל אני חושבת שיש כאן שני רבדים של אמונה. הרובד הראשון הוא האמונה שיום אחד יהיה טוב, שמכאן נצמח, שהחורבן יהפוך לבנייה, כמו אדמה שנשרפת ומתחדשת, וכמו שאנחנו מכירים את עם ישראל – שמעז יוצא מתוק. זו אמונה שמחזיקה בתקווה, באופטימיות ובכוח החיים, ונותנת את היכולת להסתכל קדימה גם כשהמציאות כואבת.

אבל יש גם רובד עמוק יותר, ונדמה לי שדווקא בו אנחנו נמצאים עכשיו. זה הרובד של הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". אנחנו באמת מרגישים עכשיו בגיא צלמוות. נכון, יש לנו אמונה שיהיה טוב, אבל כרגע אנחנו עדיין לא מרגישים את זה. אנחנו לא רואים את זה, ולא יודעים איך ומתי זה יקרה. הנזק ליישוב עצום, הכאב גדול והאובדן בלתי נתפס. יעל שבח, שאיבדה את ביתה, היא כמו אחות בשבילנו. הבית שלה הוא הבית השני שלנו, וגם את זה אני עדיין לא מצליחה לעכל. יש כאן תחושה אמיתית של חורבן, וכרגע קשה מאוד לראות מעבר אליו.

דווקא בתוך המקום הזה האמונה מקבלת משמעות אחרת. זו כבר לא אמונה שנשענת על כך שאנחנו רואים את האור בקצה הדרך, אלא אמונה שגם בתוך החושך הקב"ה נמצא איתנו. קיבלנו עכשיו את הזכות – ואולי גם את האתגר – להרגיש מה פירוש להיות בידיים של בורא עולם, בלי ודאות, בלי ביטחון אנושי, בלי יכולת לדעת מה יקרה מחר. זו תחושה של ילד שחבוק בידיים של אבא. הוא לא רואה את הדרך, אין לו אופק ברור, אבל הוא יודע שמי שמחזיק אותו לא יעזוב אותו. לא הכל גלוי, לא הכל מובן, אבל יש כאן חיבוק של אבא.

זה לא תמיד חיבוק קל. לפעמים הוא אפילו לוחץ, מכאיב וחונק. ובכל זאת, אנחנו משתדלים להתמסר לידיעה שאנחנו בידיים של הקב"ה. משם אנחנו שואבים את הכוח להמשיך. אנחנו מאמינים שמכאן תהיה צמיחה. אין לנו מושג איך, אין לנו מושג באיזו דרך ומתי זה יקרה, אבל זו האמונה שמחזיקה אותנו גם ברגעים הקשים האלה.

הבכי והנחמה

איך אתם מרגישים מול החיבוק של עם ישראל ועשרות אלפי התורמים?

נגעת כאן בנקודה שגם אם אדבר עליה שעות, לא אצליח להעביר את עוצמת החוויה.

עם ישראל פשוט עוטף אותנו מכל הכיוונים. מצפון ועד דרום, חילונים ודתיים, אנשי ימין ואנשי שמאל, אנשים שאנחנו מכירים ואנשים שמעולם לא פגשנו. מדובר במעגלים אינסופיים של תמיכה, נתינה ואהבה. יש מי שתורם כסף, יש מי ששולח ציוד ומוצרים, יש מי שמחזק בהודעות, בתפילות או במילים טובות. אנחנו מרגישים את כל זה. מרגישים שאנחנו לא לבד, והידיעה הזאת היא אולי מקור הכוח הגדול ביותר שיש לנו. אין לתאר כמה עוצמה נותנת לנו ההבנה שעם ישראל כולו עומד מאחורינו.

אני זוכרת שבשבת עצמה, בתוך כל הכאוס, גם אחותי, שגרה בשכונת יתדות הסמוכה לחוות גלעד, התפנתה איתי ליצהר. בכיתי ואמרתי לה: "מה יהיה? אין לנו ביטוח…". במשך שנים ניסינו לבטח את העסק, אבל חברות הביטוח סירבו. הן הסבירו שמדובר בהתיישבות צעירה, באזור שסובל מהצתות חוזרות, ולכן אינן מוכנות לקחת את הסיכון. למרות כל המאמצים שלנו, פשוט לא הצלחנו להשיג ביטוח.

עמדתי שם בוכה ואמרתי לה: "איך נתמודד בלי ביטוח? זה סדר גודל של מיליונים!…". היא הסתכלה עליי ואמרה משפט שלא אשכח לעולם: "תמר, הביטוח הכי טוב בעולם הוא עם ישראל." המשפט הזה כל כך חיזק אותי, ובאמת התברר שהוא פשוט נכון. אין ביטוח גדול יותר מהלב של עם ישראל. מהרגע הראשון אנחנו עטופים באהבה שאין לה גבולות, והחיבוק הזה הוא מה שמחזיק אותנו, מה שנותן לנו את הכוח לקום בכל בוקר ולהמשיך.

זו ההזדמנות שלנו לומר תודה. אנחנו יודעים שלעולם לא נצליח להגיע באופן אישי לכל מי שהתפלל, תרם, התקשר, שלח הודעה או חשב עלינו. לכן אנחנו מבקשים לומר מכאן תודה גדולה, מעומק הלב. עם ישראל היקר, אתם מדהימים. אתם מחזקים אותנו יותר ממה שאפשר לתאר. אין כמוכם בעולם.

מבחן חוזק של קהילה ועם

תמר, אתם מופת של אחיזה בקרקע ושל אמונה לאורך הדרך. תני לנו דיבור של חיזוק להתיישבות בארץ ישראל.

לחיות בהתיישבות זו זכות גדולה, ולא כל אחד זוכה לה. יש משהו מיוחד בחיים שמחוברים לאדמה – לראות את הצמיחה, את הפריחה, וגם את התקופות של הקמילה והקושי. החיים כאן הם מצד אחד מהיפים, הפסטורליים והנעימים ביותר, ומצד שני הם מזמנים לא פעם ניסיונות לא פשוטים. חוות גלעד עברה לאורך השנים לא מעט התמודדויות, כשהטלטלה הגדולה ביותר הייתה הרצח של הרב רזיאל שבח הי"ד, אירוע שטלטל את כולנו והשאיר חותם עמוק על הקהילה.

אבל דווקא מתוך כל הקשיים האלה צמחה כאן קהילה מיוחדת. האנשים שחיים כאן הם באמת מחומר אחר. אנחנו משפחה אחת גדולה, שחיה מתוך אהבת חינם, פרגון ועזרה הדדית. יש כאן עשרות יוזמות ועסקים קטנים, כי האנשים כאן יצירתיים, יזמים ובעלי חזון, ותמיד שמחים לראות את ההצלחה של האחר. יש כאן עין טובה ואווירה של נתינה, ועכשיו, דווקא ברגעי המשבר, כל הטוב הזה מתגלה במלוא תפארתו. למרות שחלק גדול מהיישוב נפגע, כולם עסוקים בלחזק, לעזור ולשאת זה את זה.

לבנות קהילה זו עבודה של שנים, והאירוע הזה גילה לנו עד כמה הקהילה שלנו חזקה. אבל הסיפור הזה גדול הרבה יותר מהסיפור הפרטי של חוות גלעד. הוא ממחיש, במשהו קטן, את התחושה של חורבן – לראות מקום שנבנה באהבה, במסירות וביגיעה עצומה, ופתאום חרב מול העיניים. ובכל זאת, לראות אנשים שאיבדו כמעט הכל וממשיכים להאמין, לחייך, לתמוך באחרים ולהרים את הראש – זו בעיניי התמצית של העוצמה היהודית.

האירוע הזה הוא לא רק אירוע יישובי. הוא נוגע במעגלים רחבים הרבה יותר – הוא לאומי, והוא גם אישי. כל אחד יכול למצוא בו נקודת חיבור לעצמו. ומתוך המקום הזה אני רוצה לבקש בקשה אחת מעם ישראל: טבען של סערות שהן חולפות. כמה ימים כולם מדברים עליהן, ואז מגיע האירוע הבא. אבל אנחנו נצטרך אתכם גם אחרי שהכותרות ייעלמו. השיקום יימשך חודשים ארוכים, ואולי אפילו שנים. אנחנו מאמינים שנקום ונבנה מחדש, אבל הדרך תהיה ארוכה, ונזדקק לליווי, לחיבוק ולשותפות שלכם גם בהמשך.

אנחנו מרגישים היום עד כמה איננו לבד. עם ישראל הוא רשת אנושית אחת של ערבות הדדית. הכוח הזה הוא שמאפשר לנו לעמוד. לבד, קשה מאוד לשאת אירוע כזה. אבל כשאנחנו מרגישים שמיליוני אחים ואחיות עומדים איתנו, מתפללים, תורמים, מחזקים ונושאים אותנו – פתאום יש כוח להמשיך.

הרשת האנושית הזאת, הנשמה הישראלית האחת שמחברת את כולנו, גדולה הרבה יותר מסך חלקיה. אנחנו באמת גוף אחד ונשמה אחת. והחיבורים שנוצרו בימים האלה, האחדות והשותפות שהתגלו מתוך הכאב – יש בהם משהו גאולי. במובן מסוים, הלהבות ששרפו את חוות גלעד הציתו גם אש אחרת – אש של אהבת ישראל, שהתפשטה ללבבות של עם ישראל כולו. הלוואי שהאש הזאת תמשיך לבעור גם הרבה אחרי שהשריפה תכבה.

תודעה של גאולה

מה התוכניות שלכם עכשיו?

בחסדי ה', אנחנו מתכוונים להקים את צמרת מחדש – ועוד יותר גדולה, יפה וטובה ממה שהייתה. גם הבתים שנשרפו ייבנו מחדש, גדולים, ראויים ומפוארים, כפי שמגיע ליהודים שבונים את ארצם. זו המשימה שלנו עכשיו, וכדי שהיא תוכל להתממש נצטרך את המשך השותפות והתמיכה של עם ישראל.

אבל לצד הבנייה הפיזית יש גם בנייה פנימית. אנחנו צריכים להמשיך ולהתחזק באמונה, כי זה לא פשוט. באופן טבעי הנפש רוצה לשקוע, להישבר וליפול. כדי לקום מחדש נדרשות תעצומות נפש גדולות מאוד, ואנחנו מתפללים לקבל את הכוחות האלה בכל יום מחדש.

השריפה התרחשה דווקא בתשעת הימים, בואכה תשעה באב. מה העיתוי הזה אומר לך באופן אישי?

אנשים שעמדו וראו את צמרת עולה בלהבות אמרו שהם הרגישו לרגע משהו מתחושת החורבן של בית המקדש. המקום היה עצום בגודלו, והאש המשיכה לבעור עוד יממה שלמה לאחר מכן. קשה לתאר במילים את המראה הזה – דווקא בשבת חזון, בתוך ימי בין המצרים, לראות חורבן גדול כל כך בארץ הטובה שלנו. אנשים שכל רצונם היה לבנות, ליצור ולעשות טוב, איבדו ביום אחד את בתיהם, את עסקיהם ואת מפעל חייהם.

דווקא מתוך המקום הזה אנחנו משתדלים להיאחז במשהו גבוה יותר. אנחנו מאמינים שמתוך השבר הזה עתיד להיוולד משהו גדול בהרבה ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין היום. זו השתדלות לחיות בתודעה של גאולה – להתרומם מעל החומר, מעל תחושת הביטחון המדומה, ולהתחבר למה שלמעלה מטעם ודעת. לעבור, במובן מסוים, מעץ הדעת לעץ החיים, למקום שבו כל רגע מתחדש מאת הקב"ה.

אנחנו מאמינים בכל ליבנו ש"גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון". חוות גלעד הייתה לאורך השנים חלוצה בתחומים רבים, ואנחנו מאמינים שגם מתוך המשבר הזה היא תהיה חלוצה – ותוביל את ההתיישבות לצעד הבא. מתוך ימי החורבן אנחנו נאחזים גם בנחמה, ומתפללים שיתקיים בנו הפסוק "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר",במהרה.

מסגרת:

התשובה לחורבן

בתיה ברויאר, חוות גלעד

אני מרגישה שאנחנו עומדים עכשיו בניסיון גדול מאוד. במשך כל השנים אנחנו מגדלים את הילדים על הדגל ש"ה' הוא המלך", שהכל מאת ה' יתברך ושהכל לטובה. אנחנו אומרים את זה בכל יום, אבל ברגעים כאלה מגיע רגע האמת – האם אנחנו באמת מצליחים לחיות את האמונה הזאת גם כשהכל חשוך, גם כשהלב נשבר. דווקא אז צריך להעז לומר לילדים שכדי לראות אור גדול, לפעמים עוברים רגעים של חושך, ואנחנו צריכים לא להיבהל מהם.

זו כבר הפעם השנייה שביתנו נשרף. לפני שש־עשרה שנה, בשבת ראש השנה, הצתה כילתה את הקרוואן שבו גרנו. בנינו הכל מחדש והמשכנו הלאה. הפעם, כשהשריפה פרצה, היא הייתה רחוקה מאיתנו. הילדים הגדולים יצאו יחד עם נעם, בעלי, להילחם באש במצפה ישי, ואף אחד לא העלה בדעתו שהיא תגיע עד אלינו. ואז הרוח שינתה כיוון, ותוך זמן קצר הלהבות טסו לעבר חוות גלעד.

יצאתי מהבית כשאני רואה את הילדים שלי נלחמים באש, והיא ממש סביבם. במשך שעות לא ידעתי מה עלה בגורלם. עמדתי במכולת שצופה אל הוואדי, ראיתי את הבתים עולים באש, כבר ידעתי שגם הבית שלנו נשרף – אבל באותם רגעים לא עניין אותי שום דבר מלבד דבר אחד: לדעת שהילדים ונעם חיים. רק אחרי שלוש שעות שנראו כמו נצח ראיתי את כולם. הם היו בסדר. באותו רגע אמרתי רק: "ה', תודה", ומאותו רגע הרגשתי שכל השאר הוא אקסטרה. כל רכוש אפשר לבנות מחדש. החיים הם המתנה האמיתית.

אנחנו אלופים בלבנות את הארץ. אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה. ברוך ה', הקב"ה הוציא את חמתו על עצים ואבנים ולא בבני אדם. את חוות גלעד נבנה מחדש – הרבה יותר יפה, הרבה יותר גדולה והרבה יותר חזקה ממה שהייתה. מבחינתנו זה המקום היפה בעולם. ולא רק שנבנה מחדש, אנחנו כבר חושבים איך להרחיב, איך לפרוץ קדימה ואיך להוסיף עוד חיים ועוד בניין בארץ ישראל. התשובה שלנו לחורבן תהיה בניין, והתשובה שלנו לאדמה החרוכה תהיה צמיחה. האויבים שלנו יראו ויידעו שכל ניסיון לשבור אותנו רק מחזק אותנו – "כן ירבה וכן יפרוץ."