"כשבאתי לכאן לראשונה, עוד בתקופה שלפני נפילת ברית המועצות, ידעתי שנמצאים כאן יהודים רבים, אולי עשרות אלפים, שמסתירים את זהותם", מספר הרב שמואל קמינצקי, רב העיר דניפרו ושליח חב"ד במקום. "תחת השלטון הקומוניסטי הייתה לא רק בושה, אלא חשש אמיתי להזדהות כיהודי. מצאנו כאן שממה יהודית מכל היבט שהוא. בקושי היה לנו היכן לשהות, מצאנו בית כנסת אחד עם ספר תורה פסול שבו לא ממש התפללו אלא באו כמה זקנים לפטפט. כמה מהם זכרו את הורי הרבי מלובביץ', אחרים זכרו גם אותו בימי צעירותו. היה ברור שהם סובלים ומפחדים. אלו היו ימי דמדומי שלטון הקומוניזם, ונוכחותו של הקג"ב הייתה מורגשת מאוד".

עם זאת, מי שצועד היום ברחובות העיר יכול להתפלא למראה הנוף היהודי ששורר בה. במרכז העיר עומד בית הכנסת 'שושנת הזהב', אחד היפים באוקראינה, שנפתח עוד בשנת 1800. בתקופת השלטון הסובייטי הוא שימש כתיאטרון, אולם הוחזר לקהילה היהודית לאחר נפילת ברית המועצות. בית הכנסת עבר שיפוץ בסגנון קלאסי, ונפתח מחדש בשנת 2000. הבניין מצופה בשיש מבהיק ובעל כניסת עמודים וגמלון מפואר וצחור. עם בוקר נוהרים פנימה מאות יהודים מעוטרי זקן, טלית ותפילין תחת ידם, ומי שנכנס יכול בקלות להרגיש כמו בלב בני ברק או כפר חב"ד. פנים בית הכנסת שופץ על ידי אדריכל מחונן, שעיצב את כותל המזרח כמו שני לוחות הברית, שמהם בוקעות קרני אור בשיש שחור ובהיר לרוחב כל חזית ותקרת בית הכנסת. האור הזה עוטף את המתפללים.

מבנה בית הכנסת עטוף במעין חיבוק של שביעיית גורדי שחקים, כנגד שבעת קני המנורה, המתנשאים אל על. זהו 'מנורה' – המרכז היהודי הגדול והמפואר בעולם. בפנים, שדרה מפוארת של חנויות, מרכז קניות יהודי, מרפאה, בית אבות, מסעדות כשרות למהדרין, חנויות תשמישי קדושה, סוכנויות נסיעה – הכול נושם יהדות. לאורך השדרה מונצחות ומשוחזרות חזיתות של בתי הכנסת ומוסדות יהודיים שהיו בעיר טרם עליית הקומוניזם לשלטון. כמו כן ניתן למצוא במקום אולם כנסים ענק, שני מלונות מפוארים בכשרות מהודרת, מוזיאון יהודי, מקוואות מפוארים ומבנה משרדים עצום, שבו משרדים רבים של ארגונים ומוסדות יהודיים.

באופן מפתיע, למרות שמו היהודי־בעליל של המקום והיותו מרכז קהילתי יהודי ראשון במעלה שאינו מסתיר זאת, המרכז מארח לא רק אירועים ואורחים בעלי אוריינטציה יהודית. כמעט כל אמן מכובד שמגיע להופיע בעיר או כל ארגון מרכזי המעוניין לקיים כנס ראוי לשמו, יעשו זאת ב"מנורה", כשהם מתנהלים בשבת על פי תנאי המקום וצורכים אוכל כשר בלבד.

מי שחולש על הממלכה המכובדת הזו הוא כאמור הרב קמינצקי, המתאר בפנינו מעט מקורות ימי הבראשית:

"בית הכנסת המפואר 'שושנת הזהב', שהיה ידוע בכל אוקראינה, חולל על ידי השלטונות שהשתלטו עליו עד שלא הייתה לו אפילו רצפה.

"מלבד הפחד מפני השלטונות ששרר בזמנו בעיר בקרב היהודים, ההתמודדות המרכזית שלנו היתה בעיקר מול רגשות הנחיתות של היהודים. למשל, כשהייתי הולך ברחוב בלבוש חסידי – הם היו עוברים לצד השני. אחרי 70 שנות קומוניזם, היהודים פה היו 'נכים נפשית'. אפשר להבין אותם, הם חיו שנות דור כמו עבדים במצרים. היהדות נתפסה כמשהו מיושן, לא רלוונטי ולא נוח. משהו שאם אתה יכול, עדיף שתשתחרר ממנו. לכן עיקר ההשקעה שלנו היתה לרפא ולשקם את העוז והגאון היהודיים.

"עם בואנו התחלנו בפעילות גדולה והמונית שהחזירה את הצבע לחייהם של רבים. כיום, גם אם העבודה עוד רבה, ברוך השם הגענו למצב שיהודי לא מתבייש בזהותו. הוא מגיע לפה, רואה ומרגיש מה זה להיות יהודי – ואינו חושש עוד להתחבר ליהדות, כך שעוד יהודי ועוד יהודייה מצטרפים אלינו בכל יום".

הרב קמינצקי מנהל פעילות מסועפת שמשתרעת לא רק על פני העיר והמחוז, אלא בכל רחבי אוקראינה. עשרות שליחים נשלחו לערים סביב ומנהלים פעילויות ומוסדות רבים, בין היתר מוסדות חינוך המיועדים לבנים ולבנות, שיעורי תורה ופעילות עזרה וחסד.

הרב נבחר לאחד המשפיעים במדינה

את העשייה וההצלחה הרב לא זוקף לעצמו. הכול התחיל שם, הוא אומר כשהוא מצביע על מבנה לבנים אדומות קטן העומד ברחוב הסמוך. שם, בקומה השנייה, התגורר הרב המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון זצ"ל, אביו של הרבי מלובביץ' ורב העיר האחרון. רבי לוי יצחק נודע כגאון בתורת הנגלה וכמעיין נובע של חידושים בתורת הנסתר. בשנת תרס"ט (1909) נבחר לרב העיר, ובמשרתו זו כיהן שלושים שנה. באותה תקופה, רבבות יהודים התגוררו בעיר. הקהילה היהודית נחשבה לאמידה ורבים מחבריה תפסו משרות בכירות בעיר, דבר שהביא למרבה הצער גם להתבוללות והתרחקות מהיהדות. במשך השנים הקים הרב מוסדות יהודיים רבים ועמד על משמרת התורה בעיר ובסביבתה. במיוחד נודע במאבקו ההרואי לשמירת הגחלת היהודית בימי הזעם, לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון.

"עד לעליית הקומוניזם", אומר הרב קמינצקי, "הייתה זו עיר מאוד יהודית, עם עשרות בתי כנסת פעילים. כמעט חמישים אחוז מאוכלוסיית העיר היו יהודים! העיר הזו היתה חביבה על הרבי, בה למעשה הוא גדל ובגר, והוא התבטא כמה פעמים ביחס אליה 'דאס איז מיין שטאט', זאת העיר שלי".

בתאריך ט' ניסן תרצ"ט (1939), באישון לילה, נאסר רבי לוי יצחק על ידי הבולשביקים. הוא נשלח בתום חקירה אכזרית לגלות, ולאחר ארבע שנות סבל הלך לעולמו. הבולשביקים סברו כי בכך הצליחו למחוק את היהדות, אולם באופן אירוני היו אלה שלוחיו של הבן ששבו והחיו את הפעילות היהודית בעיר ללא היכר. הרב קמינצקי סבור כי זו הסיבה שדניפרו נבחרה כאחד היעדים הראשונים בברית המועצות שאליהם נשלחו שליחי חב"ד עם תום המלחמה הקרה – בין היתר משום שהרבי ביקש להמשיך את השליחות שאביו מסר עליה את נפשו.

"יש משהו מיוחד באזור הזה", אומר הרב קמינצקי, "הרי באוקראינה נולד הבעל שם טוב הקדוש ואיתו תנועת החסידות בכלל, ולמעלה ממאה קברי צדיקים פזורים בארץ זו. בעל התניא ואיתו רבים מגדולי החסידות למדו אצל המגיד בעיר מזריטש, והוא עצמו נקבר בעיר האדיטש, שנמצאת קרובה יחסית לדניפרו. הרבי מלובביץ' עצמו גדל בעיר ניקולייב, והגשים בכך את הביטוי שנאמר בחסידות 'נעוץ תחילתן בסופן'. ממש כאן ראה הרבי מלובביץ' את ביתו של הוריו פתוח לרווחה לכל יהודי, גם לאלה שנראו רחוקים ממסורת ישראל, ושם זכו לקירוב ולטעם ראשון של יהדות. החזון האדיר של מפעל השליחות החל להתרקם כאן, וכעת הוא סוגר מעגל וחוזר ופועל שוב בארץ זו".

הרב קמינצקי מאמין שהעובדות ההיסטוריות הללו משפיעות על היחס הנוכחי ליהדות וליהודים הפועלים במדינה בימינו. "באוקראינה, בניגוד למקומות אחרים, אין דמות של רב אחד שהכול כפופים אליו, אלא כל שליח הוא האחראי על עירו. השליחים זוכים לכבוד רב הן מצד יהודי העיר והן מצד ראש העיר והתושבים הלא־יהודים. אפילו הגויים מרגישים שלרב יש תפקיד כמי שנושא את דבר ה', ומעניקים לו אמון רב. באופן מפתיע, דווקא כאשר יהודי אוקראינה מגיעים לארץ ורואים לעיתים יחס לא־ראוי שמקבלים אנשי הדת במדינת היהודים, הם מזדעזעים. כאן זה לא כך". הרב קמינצקי עצמו זוכה אף הוא להערכה רבה, עד שנבחר לפני מספר שנים על ידי מגזין נחשב כאחד מ-15 האנשים החזקים במדינה, ואף הגיע למקום הרביעי של רשימת האנשים המשפיעים ביותר בדניפרו.

"מעבר למרכז מנורה", הוא מוסיף, "קיימת רשת מסועפת של בתי ספר, תלמוד תורה ומכללה לבנות, לשם באות ללמוד בנות יהודיות מכל רחבי אוקראינה. כמו כן אנו מפעילים ישיבה לצעירים, מושב זקנים מפואר ועוד. כל מה שיהודי צריך מלידה עד זקנה, הכול יש לו בעיר".

טילים מאובקים ברחובות

בתקופת הקומוניזם שימשה העיר כמרכז לפיתוח הטילים של רוסיה, ורק מי שהיה קשור לתעשיית הענק הזו הורשה לגור בה. "אדם זר התקשה להיכנס אליה באותם ימים", נזכר הרב קמינצקי, "זו היתה עיר של תעשייה צבאית. ברחובותיה הראשיים, במקום מרכזי קניות ופארקים היו מפעלי צבא. במלחמת המפרץ, שוגרו לארץ טילים שיוצרו בעיר זו". כיום מנציחה העיר את אותם ימים באמצעות אנדרטה גדולה של הקוסמוס בכניסה לעיר, וטילים מאובקים ומחלידים פזורים במרכזה.

הרב קמינצקי מספק כמה תובנות מעניינות על יהדות אוקראינה. "אלה אנשים מיוחדים מאוד, יהודים עם אמונה תמימה ופשוטה, מה שמכנים 'בעל-שם-טוב'ס יידען', יהודים של הבעל שם טוב. הם מאמינים באמונה פשוטה ללא ויכוחים, ולפעמים הדבר מגיע לתופעות יוצאות דופן. היה כאן יהודי ששמע על העניין הגדול של טבילה במקווה, ומרוב התלהבות הוא נסע עם הג'יפ שלו למקווה בשבת. עוד לפני שהוא הפנים כהוגן את חשיבות שמירת השבת והאיסור לנסוע בשבת, הוא כבר היה 'חם' לעניין הטהרה, אז היינו צריכים להסביר לו עד שהוא התחיל ללכת למקווה ברגל…"

"עשרת אלפי הדולרים הקשים בחיי"

ההתחלה הייתה קשה. הרב קמינצקי מציין את איש העסקים לב לבייב, שסייע בנדיבות רבה לבנות כמה ממוסדות החינוך בעיר. מי שהמשיכו ובנו את האימפריה היו שתיים מהדמויות הבולטות של העיר, שני האוליגרכים היהודים וראשי הקהילה היהודית, צבי-הירש (גינדי) בוגולובוב ואיגור קולומויסקי. השניים התפרסמו לאחרונה כאשר תרמו לשיפוץ בית כנסת 'החורבה' בירושלים. מאז השקיעו מהונם במפעלים רבים, אך את תחילת דרכם עשו בביתו של השליח בדניפרו.

בוגולובוב הוא יליד דניפרו ונחשב לאוקראיני השלישי בעושרו, בעל שווי נכסים של כ-5.5 מיליארד דולר המושקעים במכרות, נדל"ן, פטרוכימיה ופיננסים. כפי שסיפר בנאום שנשא באחד מכנסי השלוחים, הוא גדל אצל הורים שלא ידעו דבר על יהדות. רק הסבתות עוד זכרו. בבית סבתא אחת נהג לאכול מצות ודג מלוח בפסח, והסבתא השנייה, שהתגוררה בביתם, צמה ביום הכיפורים. בימים של שלטון קומוניסטי שבו יהודים חששו מכל אזכור של יהדותם, הייתה זו תופעה ייחודית. "הייתי מאוד רוצה לשאול אותה איך ידעה מתי יום הכיפורים, כשלא היה לה כלל לוח שנה יהודי ושום קשר לעולם יהודי", סיפר.

עם התמוטטות הקומוניזם עשה חיל בעסקיו והוזמן לסעודת שבת אצל הרב קמינצקי. רק לאחר לחץ גדול הסכים לבוא, והמפגש עורר אצלו רצון לבקר בבית הכנסת. "ציפיתי לראות שם דבר־מה רוחני", סיפר, "אבל מה שראיתי היה בית תמחוי. עשרים בני־אדם אוכלים מרק. שאלתי את הרב: מניין לך שכל אלה באמת נזקקים? אולי הם סתם רוצים לקבל אוכל בחינם? והרב אמר לי משפט ששינה את חיי. הוא שאל אותי: אתה היית מבקש אוכל? מי שמבקש – הוא נזקק. החלטתי לתת לו עשרת אלפים דולר. בהמשך נתתי לו עוד מיליונים, ואם היו שואלים אותי היום אם הייתי חוזר על מעשיי – הייתי נותן את כל הכסף שוב, אבל עשרת אלפים הדולרים האלה, שאין לי הסבר למה נתתי אותם, היו עשרת אלפי הדולרים הכי קשים שנתתי בחיי…"

מאז הלך והתקרב בוגולובוב ליהדות ושלח את ילדיו לחינוך תורני. "בעבר התביישתי לצאת לרחוב עם כיפה; כיום אני לובש ציצית", סיפר. בהמשך התערה בקהילה היהודית והתמנה לראש הקהילה.

כל בניין מאיר ביום אחר

במהלך התקרבותו ביקש בוגולובוב לבנות את המרכז הקהילתי היהודי הגדול בעולם. הוא סבר תחילה לבנות אותו בבירת אוקראינה, קייב, שכן סבר שראוי שהמרכז יקום בבירת המדינה, אבל לא הצליח למצוא קרקע מתאימה. אז החליט להקים את המרכז בעירו דניפרו. "ההשגחה העליונה כיוונה את הדברים כך שהמרכז יקום לא בבירת אוקראינה, אלא בבירת יהדות אוקראינה – דניפרו", אמר.

מי שהיה שותף לו בדרכו ליהדות הוא שותפו לעסקים איגור קולומויסקי. גם הוא יליד העיר שייסד יחד עם בוגולובוב את תאגיד הבנקאות הגדול באוקראינה, "פריבט גרופ", ואשר עוסק בנוסף גם בתעופה ותקשורת. הוא גם שלח את ידו לפוליטיקה כשהוא נודע בדעותיו האנטי־רוסיות, וכיהן תקופה כמושל מחוז דניפרופטרובסק. פוטין אישית רגז עליו ואמר שאזרחי דניפרופטרובסק אינם מרוצים מהמינוי שלו למושל.

קולומויסקי גם הוא התקרב כחברו אל היהדות ואל הקהילה וביקש לבנות מוזיאון שואה במרכזה. אט אט נהגה הרעיון והתפתח – למה לבנות רק מרכז קהילתי ומוזיאון, אם אפשר לבנות קומפלקס ענק? הרעיון היה לעזור לקהילה היהודית לעמוד על רגליה מבחינה כלכלית ולממן את עצמה באמצעות שאר הגופים שיקומו בקומפלקס כמו בתי מלון, אולם כנסים ומשרדים. "בנינו שבעה בניינים שכל אחד מהם מאיר ביום אחר בשבוע, ובשבת מאירים כל שבעת הבניינים. כל מטוס שעובר למעלה רואה את האור של המרכז היהודי", מספר בוגולובוב.

מוזיאון השואה שבקומלפקס הוא אכן אחד הגדולים בעולם. הוא מתאר את תולדות העם היהודי בדגש על יהדות אוקראינה, את העבר המפואר ובתי הכנסת שלה, לצד הסבל, הרדיפות וכמובן, ימי השואה. גם תקופת הקומוניזם לא נפקדה, ובתערוכה מוצגת הדגמה של משרד היבסקציה, 'המחלקה היהודית' של המשטרה החשאית. המשרד ניצב מאיים למראה עם ציוד חקירות ומדי קג"ב. על השולחן מכונת כתיבה משרדית מאותם ימים, ולצידה תיק פתוח – התיק ה'פלילי' של רב העיר, רבי לוי יצחק, רגע לפני שנשלח למאסר. המטרה העיקרית של המוזיאון היא לאפשר ליהודים ללמוד על עמם, אך בסופו של דבר באים אל המקום גם תלמידים רבים מבתי ספר לא־יהודים. "הם באים לכאן בסיורים מאורגנים ולומדים על העם היהודי", אומר הרב קמינצקי. "מפריכים להם דעות קדומות וכך הם לומדים שהיהודים תרמו למדינה, עברו סבל רב ויש להילחם באנטישמיות נגדם". 

ומה עם האנטישמיות בעיר? באורח נדיר, בעיר לא מורגשת כזו. "לא זכור לי אירוע אנטישמי פה", אומר הרב, "גם הלא־יהודים גאים במרכז מנורה שהפך לאחד מסמליה החשובים של העיר, באים לפה ומבקרים במוזיאון. הם גם מוקירים את התרומה הכלכלית של היהודים לעיר". ואכן, היהודים מורגשים מאוד בכלכלת העיר, ומנהלים פעילות ענפה ומשגשגת.

ראש העיר ביקש להשאיר את תחנת החיסונים פתוחה

מגפת הקורונה, שפגעה בקהילות רבות בעולם, פגעה גם בתנופת העשייה במנורה. "יהודים מבוגרים לא מעטים נספו במגיפה", אומר הרב, "אבל השקענו מאמצים רבים כדי להילחם בה. סגרנו את הפעילות לגמרי בתחילת המגיפה ועצרנו את כל התפילות ושאר ההתכנסויות. עם הזמן חזרנו לפעול בהדרגה".

כאשר המדינה החלה לחלק חיסונים, הקהילה פתחה במרפאת מנורה תחנת חיסונים לבני הקהילה, אך למרבה התמיהה היא הוצפה דווקא בתושבים לא־יהודים. "הגויים המקומיים ידעו שאם אצלנו מחלקים חיסונים", אומר הרב, "סימן שזה לא מזויף וניתן להתחסן ללא חשש. עשינו הכל מסודר ומקצועי, עם חדר המתנה ממוזג וכוס תה חם שהוגש לממתינים. לא מזמן סיימנו לחסן את כל בני הקהילה ורצינו לסגור את התחנה, אך ראש העיר ביקש ממני שלא אסגור. הוא אמר שאצלנו באים להתחסן בעוד שהתחנות האחרות ריקות, כי אין בהן אמון. ואכן השארנו את התחנה פעילה". אחת המסקנות מהמגפה הייתה הצורך להקים בית חולים מודרני וגדול שישרת את יהודי העיר וכלל התושבים, וזה הפרויקט הבא של הרב. "ראינו איך בגלל טיפול לא מספק ומחסור בידע וציוד, איבדנו נפשות מישראל. עלינו לעשות הכל שזה לא יקרה".

לאחר שחלפה סכנת המגפה צצו קולות המלחמה. סימן שאלה גדול מפני הבאות מרחף על העיר. מבט מזרחה מגג גורד השחקים של מנורה מאפשר לראות במרחק עשרות קילומטרים ספורים את גבול אזור דונבאס שבשליטה פרו־רוסית, האזור שידע מלחמות קשות. הוא נכבש על ידי המורדים ורבים מפליטיו נמלטו לדניפרו.

כעת על גבול אוקראינה עומדים רבבות חיילים בליווי טנקים וכלים כבדים, שלפי איומי הקרמלין מתכננים לפלוש אל המדינה. דניפרו היא מאחז הספר הבולם את התקדמות הרוסים ללב אוקראינה. בעבר הרוסים כמעט וכבשו את דניפרו, אך המושל דאז, קומלובסקי, רכש מכספו מסוקים וציוד צבאי שבלמו אותם. עם זאת, למרות האיומים המתחדשים אין לחץ או תחושת איום באוויר. "אני שב כעת מהעיר הסמוכה", אומר הרב משה ובר, מהשליחים בעיר וראש מערך 'כולל תורה' הפועל ברחבי רוסיה ואוקראינה, "דיברנו עם ראשי שירותי הביון האוקראיני והם אומרים שהמערך הרוסי כרגע אינו התקפי. הם אינם חוששים".

הנשיא מניח תפילין

גם הרב קמינצקי נשמע רגוע. "קשה לי להאמין שהם יתקפו. אוקראינה היום חזקה מהעבר. יש ניסיון לתקוף את תחושת הביטחון כאן, לפגוע בכלכלה, אך להערכתי אין זה איום התקפה ממשי". תחושת הביטחון של הרב קמינצקי משדרת עוצמה וחוזק לקהילה, וגם לשאר תושבי העיר. "כאשר תושבי דניפרו רוצים לדעת מה קורה ואם אפשר להיות רגועים, הם עוברים ליד ביתו של הרב", מעיד הרב ובר, "אם רואים שהוא שם, יש להם בטחון שהכול בסדר. יש משמעות עצומה לעובדה שרב הקהילה היהודית נשאר ומעביר את המסר שהכול בשליטה", הוא אומר.

אין ספק כי היושב במרומים שהצליח את דרכה של הקהילה ושל יהדות אוקראינה עד כה, ודאי עומד לצדם גם עתה. מלבד זאת, נשיא אוקראינה, היהודי ולדימיר זלנסקי, הוא יליד העיר הסמוכה קריבוי רוג. בעבר הוא הועסק בחברה של קולומויסקי, אשר גם תמך בו במרוץ לנשיאות. הוא מכיר היטב את קהילת דניפרו ושומר על קשר הדוק עם הרב כפי שהוא מעיד בפנינו. "הנשיא יהודי חם שמניח תפילין, שוחחנו לא פעם אודות החשיבות שבשגשוג הקהילה. יש לקהילה היהודית קשר רציף עם הנשיא דרך הפדרציה של הקהילות היהודיות באוקראינה בראשות הרב מאיר סטמבלר והרב רפאל רוטמן". מיותר להוסיף שאף הפדרציה פועלת ממשרדיה שבמרכז מנורה.

לדברי הרב, לנשיא יש ניסיון וכישורים פוליטיים להתמודד עם המצב. "הנשיא הנוכחי הוא אדם פיקח. עד כה הוא הוכיח שהוא טוב למדינה, נלחם בשחיתות, בונה פרויקטים ומחדש תשתיות, ובאופן כללי מקדם את המדינה. אין ספק שמצב היהודים תחת השלטון שבצד הזה של הגבול טוב יותר בעליל כיום. קשה לי להאמין שיש בעיר מי שמעוניין בשלטון אחר. זו הפעם הראשונה מזה דורות שהאזרחים יודעים שיש פה נשיא שפועל למען האזרחים".

כל אחד שליח, וכל אחד יכול להצליח

קשה להסתיר את ההתפעלות ממסירות הנפש של הרב ואחיו השליחים, שבחרו להקדיש את חייהם לטובת יהודים שמעולם לא הכירו, בערים ומחוזות נידחים בהם לא דרכו מימיהם, אך הרב מבטל את הדברים ומסביר את הדברים מנקודת מבטו, כתובנה החשובה לחיים של כולנו. "כדי להצליח בשליחות, ובעבודת ה' בכלל, השליח צריך להיות שמח ומלא באושר פנימי. אם הוא יחשוב שהוא עושה 'מסירות נפש' ועושה טובה לקב"ה – הוא לא יצליח. זה לא בריא ולא נכון בשבילו וגם לא ליהודים המושפעים ממנו. הם צריכים לראות שעבודת ה' ומשימת השליחות היא הדבר הכי ממלא והכי משמח".

לסיום, מסקרנת השאלה: האם כל שליח יכול להגיע להישגים כה מרשימים בעירו? האם כל מי שעוסק בצרכי ציבור יכול לראות פירות שכאלו? "בהחלט", אומר הרב בבטחה, "הרי כל יהודי הוא שליח בכל מקום בו הוא נמצא, ועליו לעמול ולהפנים את ההכרה ש'מה' מצעדי גבר כוננו'. מקום שליחותו יועד לו ולנשמתו מאז ומקדם. כתוצאה מכך, הוא צריך לעבוד במרץ, בשמחה ובביטחון גמור בה' שיגמור בעדו בכל מעשיו. וכמו שאתה מסתכל על עצמך – כך אחרים רואים אותך. מי ששם את מבטחו בה', רואה פירות נפלאים וסיוע שמימי במלאכתו. הוא מתהלך בתחושה אמיתית כמייצג דבר ה', וממילא דבריו נשמעים.

"בפני האמת כולם מתבטלים" אומר הרב. "וכשאני אומר כולם, כוונתי ממש לכולם. החל מאנשים שמתנגדים ומעיקים לך, הרשויות מקומיות על אגפיהן, ועד לכלל התושבים – יהודים וגויים כאחד. בהחלט, גם גויים. הרי ביכולתך להשפיע גם עליהם בשמירת שבע מצוות בני נח, ולגרום לקידוש שם שמים לעיני העמים ולהרמת קרן ישראל. כל יהודי שמזהה את עצמו כמי שנברא לשמש את קונו ואילו כל השאר 'לא נבראו אלא לשמשני', כדברי המשנה, וחי בתודעה כזו – יגיע להישגים בלתי משוערים.

"מה שלא יהיה", מבטיח הרב קמינצקי, "דניפרו תמשיך להאיר. בעזרת ה', הנר המערבי שלה לא יכבה לעולם".