בכל תחילתו של חודש אלול, צפה ועולה תורת התשובה המופלאה של הרב קוק זצ"ל. "בתשובה הטבעית יש שני חלקים", הוא כתב. "תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית". לרגל יום הסתלקותו שחל השבוע בג' אלול, נפגשתי עם שתי נשים שחיות את הדברים בגוף ובנפש: מסע הריפוי שלהן הפך למסע תשובה – גופנית ורוחנית כאחד.
"בגיל 30 התחלתי להרגיש חולשה, המון עייפות ויובש בפה", מספרת שרה שהרבני, אמא לשלושה מבית שמש. "הכרתי את התסמינים מההריון של הבן שלי שבו הייתה לי סכרת הריון. הבנתי שהסכרת חזרה ובלית ברירה חזרתי לרופא. גיליתי שהסוכר בשמיים, המדדים מאוד לא מאוזנים. הרופא מיד שלח אותי לשנות את התזונה ולהתחיל לקחת תרופות. חשבתי לתומי שמדובר בסכרת סוג 2 ושעם תזונה ואיזון תרופתי המצב ישתפר מיד, אך לאחר סבב בדיקות נוסף הרופא בישר לי בסבר פנים חמורות שהסכרת היא מסוג 1, כלומר: הלבלב שלי בדרך לדעיכה איטית. אני אישה צעירה. כל החיים לפניי", שרה נזכרת ברעד במחשבות ובתחושות שמילאו אותה באותם רגעים. "איך יכול להיות שאצטרך להיות צמודה למזרק האינסולין במשך כל חיי?!…".
אחרי ההלם הראשוני, שרה התאוששה. "לא הסכמתי לקבל בשום אופן את הרעיון שזהו מצבי. הבטתי לרופא בעיניים והבטחתי לו שבעז"ה אני אצא מזה. בינתיים, רכשתי את המזרקים הנדרשים על פי הוראות הרופא, אבל במקביל התחלתי לערוך מחקר עומק על המחלה הזו, מתוך אמונה עמוקה שאין דבר כזה מחלה ללא ריפוי. הרגשתי שזה לא נחת עלי סתם, כי אין סתם. יש כאן דיבור מאת בורא עולם שמאותת לי לעצור רגע את כל מה שעשיתי עד היום, כי הגיע הזמן לשינוי".
שרה ואני הכרנו דרך קבוצת ווטסאפ משותפת לאנשים שנמצאים במסע להחלמה מסכרת נעורים, עימה גם אני בחרתי להתמודד בדרך של ריפוי טבעי. חלק מחברי הקבוצה מאוזנים ללא תרופות בכלל, חלק צורכים אותן באופן חלקי וחלק באופן מלא, אבל המכנה המשותף הוא שכולם מאמינים שלמרות כל התחזיות הקודרות – יש דרך החוצה. "השינוי הוא גם רוחני וגם טכני", היא מסבירה את התהליך. "שיניתי את התזונה שלי מהקצה לקצה, התחלתי להתמיד בפעילות גופנית, והלכתי לטיפולי גוף־נפש שונים שהסבירו לי את השורש התודעתי של המחלה. תוך חודש וחצי התאזנתי לחלוטין, ברמה כזו שהיה אסור לי להזריק אינסולין. הרופא הנדהם אמר לי בהתרגשות שהוא רוצה לתלות את הבדיקות שלי על הקיר כדי לתת תקווה למטופלים האחרים שלו".
אבל אחרי האופוריה הגדולה של תחושת ההצלחה שבהשגת יעד שנראה בלתי אפשרי, קרה מה שקורה בדרך כלל בתהליכים מהסוג הזה. ר' נחמן אומר: "כשאדם נכנס בעבודת ה' אזי הדרך שמראין לו התרחקות" – וכמו שזה עובד בנפש, כנראה כך זה גם בגוף. תנועת ה'רצוא ושוב' היא תנועה ששייכת לכל הרבדים שלנו. הרוחני והגשמי, כמו גם הפרטי והכללי. חצי שנה מתחילת התהליך, שרה חוותה 'שוב' גדול כשכל התסמינים חזרו. "זה היה ללא ספק קשה מאוד ואף מייאש, אבל לא נתתי לייאוש לייאש אותי…", היא אומרת בחיוך. "אחרי הנפילה הראשונית קמתי, והבנתי שהעבודה שלי צריכה להעמיק יותר. מהנקודה הזו יצאתי למסע ריפוי שנמשך עד היום".
"אני מאמינה שה' מדבר איתנו דרך כל מיני סימנים", היא מסבירה את התפיסה שמובילה אותה. "זה יכול להיות אירועים שונים, אנשים שאנחנו פוגשים, מחלות או כל דבר אחר. הקב"ה לא שולח אלינו שום דבר סתם. אז כשהסכרת חזרה בפעם השניה הבנתי שכנראה לא הבנתי עד הסוף את המסר, ולקחתי את המסע הזה יותר ברצינות. הרגשתי שקיבלתי 'ברקס' מהחיים, ושלא מספיק רק פעולות טכניות כמו שינוי תזונתי או פעילות גופנית, אלא נדרשת גם עבודה פנימית עמוקה ורוחנית. הבנתי שחייתי עד אז בצורה לא נכונה. לא עסקתי בשליחות המדויקת שלי, הייתי אישה קורבנית עם קושי בשחרור שליטה, פעלתי המון דרך השכל ופחדתי להתחבר לרגשות שלי. גם עבודת ה' שלי הייתה שכלית", היא משתפת מעט מחייה של 'שרה הישנה', "עשיתי דברים כי צריך, כי כך גדלתי וזהו. היום אני יכולה לומר שהייתי מנותקת מהקב"ה, והמחלה החזירה אותי אליו ובגדול".
חסדים עטופים בדין
הסיפור של איילת השחר אסטרייכר, תושבת אלעזר שבגוש עציון, התחיל גם הוא בסימפטומים גופניים לא פשוטים כמו ראייה כפולה, סנוור קיצוני שאילץ אותה לחבוש משקפי שמש אפילו בתוך מבנה סגור, והשיא היה הירדמות של כל הצד הימני של הפנים, "כאילו שקיבלתי מלא זריקות של רופא שיניים". ארך זמן עד שהיא אובחנה כסובלת מטרשת נפוצה. "יש לי טרשת נפוצה התקפית הפוגתית, כלומר שהיא באה והולכת. כל פעם יש התקף אחר, באופן נורא נורא יצירתי", היא אומרת בהומור שמלווה אותה לאורך כל הדרך, ובהחלט עוזר לה לעבור את המסע הזה. "התחלתי עם ריפוי באמצעות ניקוי רעלים, שזה אומר תזונה מאוד מוקפדת. בסוף אותה שנה הרגשתי יותר טוב, אבל המחלה לא נרפאה וההתקפים חזרו, ובעצם אני במסע ריפוי עד עצם היום הזה".
על פי רוב אני משתדלת להימנע מגלישה ברשתות החברתיות, אבל דף הפייסבוק של איילת השחר נתן לי תחושה של הצצה לאחרית הימים, מתוך מרחב של אופטימיות והשראה. אם לכל אדם פחות או יותר יש רשימת חלומות, ולצידה רשימת תירוצים שמסבירים למה החלומות האלה לא מתקדמים לעבר הגשמה, המפגש עם התוכן של איילת השחר יכול בהחלט לתת מבט אחר על המשוואה הזו. כי למרות כל ההתמודדות, ההתקפים שלא מודיעים מראש או מבקשים רשות להגיע ומסע הריפוי שדורש התמדה וזמן, היא לא מפסיקה ליצור: ספרים, קלפים ותוכן מעצים. "המחלה שלך היא לא נגדך. היא הזמנה להתעורר ולעלות לרמה הבאה שלך", היא אומרת שם באחד הסרטונים. כשהיא עונדת שרשרת ועליה המילה 'בריאה' עשויה מאותיות של כסף. איילת השחר בהחלט חיה את הדברים שהיא מדברת עליהם. "אני משתדלת להיות תמיד קשובה למה שקורה איתי, ולכן מהרגע הראשון הבנתי שיש לי כאן שיעור ללמוד".
"התובנה הראשונה שלי עם התפרצות המחלה, הייתה שאני צריכה לנוח יותר", היא מסבירה את שלבי תהליך התשובה האישי שלה. "עד אז, הייתי מאוד ממוקדת בעסק שלי, שאמנם תמיד ראיתי בו שליחות – אבל גם שליחות לא צריכה לבוא על חשבון אורח חיים שפוי ובריא ושעות שינה מספקות. הרגשתי שאני צריכה להתחזק באמונה וביטחון ולסמוך על ה' שמה ששלי יגיע אלי. אבל מעבר לכל זה, ההבנה הכי משמעותית היא שקיבלתי את המחלה הזאת בשביל השליחות שלי, בשביל לעזור לאחרים שמתמודדים עם מחלות לא פשוטות, ושואלים את עצמם בדיוק את אותן שאלות שאני שואלת".
ר' נחמן אומר: "כי עיקר האלוקות בלב, ויוכל לידע עתידות על ידי מה שליבו אומר לו, שהם דברי ה' ממש". איילת השחר חוותה את התגשמות המילים האלו בצורה עוצמתית ביותר. "עם השנים, התחלתי לדבר עם ה' יותר ויותר. לפחות חמש דקות של התבודדות בשיחה או בכתיבה, בכל יום. לאט לאט נבעו בתוכי הבנות חדשות שראיתי אותן כתשובות משמיים". את המכתבים שכתבה לריבונו של עולם, איילת השחר מתכננת להוציא לאר בתור ספר. "הייתי כותבת, בוכה ומביעה את כל הפחדים שלי, והרגשתי שריבונו של עולם עונה לי תשובות מרתקות. בעלי תמיד צוחק עליי שאני מסיימת התבודדות ואני באה אליו עם משפט קבוע: 'אמרתי כך וכך לבורא עולם, ואז הוא אמר לי…'. יום אחד הוא העלה רעיון שאולי אעשה משהו עם כל התשובות האלה". איילת השחר אימצה את הרעיון בחום, ובעז"ה בקרוב תוציא גם ערכת קלפים שקוראים לה "ואז הוא אמר לי", המכילה "תמצותים של מתנות מהשם יתברך", כהגדרתה.
כשיש לנו התמודדות כלשהי, אנחנו מרגישים שה' מתגלה אלינו במידת הדין. וכשאנחנו מבינים את הטוב שצמח מתוך הניסיון, הדין הופך לרחמים… מה היה הרגע שבו חוויתן את השינוי?
"אני מרגישה שקיבלתי את הדין, לא התווכחתי איתו", איילת השחר משתפת בגילוי לב. "אמנם היו ימים שהפחד הציף אותי, והשיח שלי מול ריבונו של עולם היה: 'אבא תרחם! יש לי עוד שליחות לעשות בעולם הזה. תן לי כוח להתמודד…', אבל תמיד הרגשתי שה' איתי, אף פעם לא היה בי כעס כלפיו מצד אחד, ומצד שני גם לא רגשות אשמה או מחשבות של 'מה עשיתי שמגיע אליי הדבר הזה?…'. אני משתדלת ללכת לאורך כל הדרך עם ההבנה שאם זה קרה, זה לטובתי. כמובן, אני רוצה לקחת אחריות על מה שאני צריכה לתקן בעולם הזה, אבל לא ממקום של דין. זה לא שאני מלאך", היא מבהירה בחיוך, "אני בת אנוש ולפעמים מאוד קשה לי. יום אחד היו לי כמה התקפים רצופים, עד שצעקתי: 'אוף'! ואז נזכרתי במשפט 'אל תגיד אוף, תגיד פרק ק'!' אמרתי 'מזמור לתודה', ומשהו כבר התחיל להתרומם… לפעמים אני אומרת 'מזמור לתודה' גם עם דמעות, אבל אני אף פעם לא מרימה ידיים".
"בשנתיים הראשונות למחלה המשכתי להעלות סרטונים בנושא של התפתחות אישית ואהבה עצמית, בלי לדבר על עצמי ועל מה שעובר עליי", היא מספרת. "והרגע שאפשר לשים עליו את האצבע ולהגיד ששם הדין הפך לרחמים, זה הרגע שבו הבנתי שדווקא בגלל שאני עוברת את מה שאני עוברת, פתאום הקול שלי נשמע הרבה יותר. עד אז דיברתי בהרבה אופטימיות על הטוב שקיים במציאות, אבל הרגשתי שלא כל הלבבות פתוחים לשמוע. הנחתי שאנשים חושבים לעצמם 'בטח החיים שלה תותים והכל טוב אצלה, אז קל לה לדבר על הטוב'. אבל אחרי שחוויתי אתגרים קשים, ועדיין אני ממשיכה לדבר על הטוב, זה כבר יותר אמין. עכשיו אני כבר עולה מדרגה", היא אומרת בהתרגשות, "כי מה שעובר עליי הוא לא רק בשביל התיקון האישי שלי, אלא גם בשביל השליחות שלי בעולם".
"יום אחד, באמצע התקף של ראייה כפולה", היא מספרת סיפור שממחיש את תפיסת העולם שלה, "טיילתי בחוף הים, כשאחת מעדשות משקפי השמש שלי מכוסה בנייר דבק אטום וצבעוני, כדי להקל על תחושת הסחרור. לקחתי את המצלמה וסיפרתי על מה שעובר עליי, אבל עם חיוך. הרגשתי פתאום שהטרשת הנפוצה הופכת אותי להיות עם רמקול ביד, שיש לי הרבה יותר יכולת להגיד לעולם שיש כאן טוב ויש על מי לסמוך, ואבא אוהב אותנו. זה גרם לי להבין שאני לא קורבן, אני שליחה".
היום, איילת השחר מלווה נשים שמתמודדות עם אתגר בריאותי בשיטת 'דרך הטוב' שפיתחה. "אין דבר חזק יותר מלעזור לאחרים במקום שבו אני מתמודדת עם קושי. אני מתרגשת עד דמעות על הזכות ללוות נשים שמתמודדות עם אתגרים בריאותיים, כי אני הכי מבינה אותן בעולם. אני מכירה הכי טוב את התחושה שהגוף שלך כביכול בוגד בך, כשאת לא יודעת איך תקומי מחר בבוקר, או כמה זמן נשאר לך לחיות בטוב. מרגש אותי שאני יכולה להיות שליחה של ה' יתברך עבור הנשמות הפצועות שמתמודדות עם גוף מוגבל, וזו מתנה גדולה להיות שם בשביל אחרים. אני חושבת שזה נכון לגבי כל אדם בכל מצב, גם למי שסתם נמצא באיזה 'דאון' שגרתי, בתחושת חוסר ערך, או עם פחדים ודאגות. ברגע שאנחנו קמים וחושבים על אחרים, ושואלים את עצמנו איך נוכל לעשות טוב למישהו אחר, אנחנו כבר מרגישים טוב יותר. עצם ההזרמה הזאת של האנרגיה הטובה לאחרים הופכת אותי בעצמי לאדם טוב יותר ובריא יותר. 'דרך הטוב' זה למעשה לא שיטה, אלא דרך חיים", היא מבקשת לדייק. "זו הדרך לאהוב את עצמך, להאמין בטוב ולאהוב את החיים למרות האתגרים".
השוטר הטוב
בסיפור של שרה, לעומת זאת, מידת הדין הורגשה בהתחלה במלוא העוצמה. "בשלב הראשון כעסתי, בכיתי והייתי מבולבלת", היא משתפת בכאב. "לא הבנתי מה רוצים ממני. רק החלמתי מדיכאון אחרי לידה, ופתאום נחתה עלי מחלה חשוכת מרפא! למה?! בתחילת הדרך הבנתי שאין אף אדם שהצליח לרפא את המחלה הזו, ונגזר עלי להיות צמודה למזרק למשך כל חיי. הרגשתי שהקב"ה ממשיך להוכיח לי את מה שחשבתי עליו תמיד – שהוא שוטר עם זכוכית מגדלת שבוחן אותי בעשר עיניים. ואם הגיעה אלי המחלה הזו, כנראה שעשיתי משהו ממש לא בסדר…".
היא מתקשה להיזכר ברגע ספציפי שבו הדין הפך לרחמים כי התהליך, כטבעו של תהליך, היה הדרגתי. "היה כאן תהליך ריפוי עדין ומרגש. תוך כדי הטיפול הרגשי שעברתי, הבנתי מה המחלה באה ללמד אותי. סכרת זה מצב שבו יש פגיעה בלבלב. במילה לבלב יש פעמיים את המילה 'לב', והדבר הכי חשוב שהבנתי זה שהייתי מנותקת לחלוטין מהרגשות שלי. דרך המחלה ה' אמר לי: 'אהובה שלי, תתחברי לעצמך! אין לך מושג איזה גן עדן מחכה לך כשתתחברי ללב שלך. כשתחווי את החיים ואת מערכות היחסים שלך בלב פתוח – הכל יפתח בפנייך'. לאט לאט, מתוך הלב שנפתח, הרגשתי שאני מרפאת את מערכת היחסים שלי עם ריבונו של עולם ומתחברת אליו יותר ויותר. השוטר הקשוח הפך לאבא רחום שלא עוזב אותי לרגע, שמחבק ותומך גם ברגעי הקושי".
"מסע הריפוי שיצאתי אליו הוא כזה שבעיני העולם בהחלט יכול להישמע משוגע", היא משתפת גם בקושי החברתי שבבחירה הזו. "בחרתי להציב לעצמי מטרה שכולם סביבי אמרו שהיא בלתי אפשרית לחלוטין. חוויתי המון משברי אמונה, ימים של ספקות, ומחשבות כמו 'אני משוגעת' או 'מה חשבתי לעצמי שאני יכולה כשכולם אמרו שאי אפשר?', וביחד עם זה גיליתי גם השגחה פרטית מופלאה. נחשפתי למגוון גדול של שיטות טיפול טבעיות שהועילו לי, ומצאתי רופאת משפחה שהיא גם הומאופטית והרבליסטית. אין ספק שבורא עולם שלח לי את השליחים המדוייקים", היא מסכמת בשביעות רצון.
האוצר מתחת לגשר השבור
אחרי תחושת ההצלחה והסיפוק שהיו לנחלתה, שרה נתקלה שוב בסלע ענק ובלתי צפוי שעמד בדרכה. "כעבור שלוש שנים, כשהתחלתי להרגיש שהחיים סך הכל שגרתיים, הגיע המשבר הגדול של חיי. באותם ימים התנהל שיח ציבורי בנוגע לדמות מוכרת שהייתה קשורה בסדרה של פגיעות, והתחלתי להרגיש שהשיח הזה מעורר אצלי זכרונות ילדות שהיו חבויים לחלוטין. בהתחלה ניסיתי להדחיק, לא רציתי להאמין לעצמי", היא אומרת בחלחלה. "אבל הפלשבקים היו כל כך חזקים ואמיתיים שלא יכולתי להתעלם מהם. הגילוי הזה טלטל את עולמי ופירק את כל מה שחשבתי שבניתי עד אותו יום. הבנתי שגם אני נפגעתי בילדותי, ועוצמת הכאב הבלתי נסבל גרמה לכך שאדחיק את המידע הזה במשך שנים רבות.
"התחלתי טיפול רגשי ממוקד טראומה, התמסרתי אליו ונאחזתי בו חזק. למרות הקושי, עדיין הייתה בי ידיעה פנימית שיהיה בסדר ושאני עכשיו עושה מהפך שורשי בחיי. פתאום הבנתי בצורה הברורה ביותר למה המחלה הגיעה! הייתה בי טראומה מודחקת שהגוף שלי כל כך פחד שאגלה אותה ולא אוכל להתמודד איתה, ולכן הוא השקיע את כל האנרגיות בהדחקה, עד שהפצצה המתקתקת התפוצצה בצורת מחלת הסכרת".
הסטטיסטיקה אומרת, שכשישים אחוז מנפגעי טראומה יחוו צמיחה פוסט טראומטית. משמעות המושג היא לא רק ברמת האמונה שהכל לטובתי. מדובר על אנשים שממנפים את האנרגיה של הטראומה, וחווים מכוחה שינוי חיובי בחייהם, ממש כמו שאומר הבעל שם טוב "שהרע הופך כסא לטוב". שרה היא ללא ספק חלק מהסטטיסטיקה האופטימית. "בשלב הזה הגיע שוב משבר אמונה מול ה'. עלו לי שאלות של 'איך עזבת אותי כילדה חסרת אונים להתמודד עם זוועות שכאלו?' אבל מתוך התהומות וההסכמה לכאוב את הכאב, לאט לאט גיליתי בתוכי גם תשובות. אני מבינה שבורא עולם היה שם איתי בכל רגע. טראומה זה אותיות: טרם – אור. מתוך הטראומה הקשה הזו, חצבתי את מי שאני היום. מתוך החושך הגדול נדרשתי לגלות את הגדלות והאור שהסתתרו בתוכי שנים רבות מאחורי טראומה מודחקת, ביטחון עצמי ירוד וניתוק מעצמי ומריבונו של עולם".
"היום אני מתחברת אליו מחדש בעוצמה מחודשת", היא מספרת באווירת התחדשות 'אלולית'. "אני חווה ריפוי משמעותי הן בתחום הנפשי מול הפוסט טראומה המורכבת והן בפן הגופני מול הסכרת. בעזרת השליחים הנכונים מחד, ואמונה ביכולת להפוך כל מציאות לטובה מאידך, היום – שש שנים אחרי גילוי המחלה – אני ללא זריקות וללא תרופות. שיניתי את חיי מהקצה לקצה, ואני מודה למחלה שלי שהגיעה כדי להעיר אותי והפכה אותי למי שאני היום".
שרה כיום מאמנת עסקית ומלווה נשים לחיים של שפע והגשמה דרך תודעה גבוהה וחיבור לבורא. "השליחות שלי היום היא להחזיק לנשים את המרחב, התקווה והידיעה שלא משנה מה נקודת הפתיחה שלנו וכמה נמוך אנחנו מרגישים, תמיד אפשר להתרומם. מבחינתי, צמיחה פוסט טראומתית זה לא רק מונח מדעי אלא דרך חיים. כדי לקפוץ גבוה אנחנו צריכים קודם כל להתכופף, וכל אדם שצומח מתוך המשבר, הוא באותו רגע חי את המהות שלו. היכולת הזו להפוך את החושך לאור, זו בעיניי המהות של העם היהודי".
צעדים מעשיים לתשובה גופנית
"כבר לפני שנים רבות נאמר: 'נפש בריאה בגוף בריא'", אומרת שרה לסיום. "היום גם המדע מצטרף לידיעה הברורה שגוף ונפש חד הם. כשהגוף חולה, מלבד הטיפול הנדרש עלינו גם לגלות מה השורש התודעתי שנדרש מאיתנו לתקן, וכך גם המחלה תירפא וגם האדם יחיה את חייו בצורה טובה יותר. לעיתים אני מרגישה שכיהודים שומרי מצוות אנחנו נוטים לזלזל בשמירה על הגוף ומתייחסים רק לרוחניות שלנו, אך מבין ארבעת רבדי הבריאה – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, אנו נמצאים בעולם החומר. בעיניי", היא אומרת, "כדי לעבוד את ה' באמת, מתוך המדרגה האמיתית שבה אנו נמצאים, עלינו לתת מקום גם לרובד הגופני של הנשמה האלוקית שבתוכנו".
"גם מי שלא חולה פיזית, חשוב שישים לב למה שנכנס לגוף שלו", מוסיפה איילת השחר ומתחברת לדברי הרב קוק זצ"ל על התשובה הגופנית. "בעבר היה לי קושי עם הנושא הזה, אבל היום אני מאמינה ומרגישה שלאהוב ולכבד את הגוף שלנו, זו ממש תחילתה של התשובה". כשהיא מדברת על כבוד לגוף, היא לא מתכוונת דווקא לתזונה נכונה. "אי אפשר להגיע לתשובת הגוף בלי הקשבה, ולכן הכי חשוב זה ללמוד להקשיב פנימה, גם לגוף וגם ללב, ולהיות כנים עם עצמנו. אם נחיה כך, לא נצטרך שום דיאטות כאלה ואחרות ונגיע לאיזון, לשמחה ולקרבת ה'. הקב"ה נתן לנו גוף מדהים, שהוא הממלכה של הנשמה שלנו. ככל שנהיה קשובים לו כך ניצור היכל ראוי לנשמה, על מנת שתוכל לקיים את שליחותה בעולם הזה".
"'גוף בריא אנחנו צריכים'! היא מצטטת את הרב קוק בהתרגשות, מתוך חיבור עמוק לתורתו. "'התעסקנו הרבה בנפשיות ושכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש…'. אני ממש מאמינה במילים הללו", היא מוסיפה. "ובעיניי לנשום, לשתות מים, לאכול נכון, לישון טוב ולעשות פעילות גופנית, הם כולם צעדים בדרך לתשובה שלמה".
