חמש וחצי לפנות בוקר. אור קלוש של איילת השחר נשפך על רחובותיה הנמים של נתניה. דמות נראית בחסות האפלה. נרתיק גיטרה על גבה ולרגליה נעלי הליכה. לאן פניה מועדת בשעה מוקדמת זו? למי היא מתעתדת לנגן בשעה בה רוב האנשים נמים את שנתם?

הדמות פונה מהקריה החרדית וממשיכה עד חוף קרית צאנז, אך גם שם אינה עוצרת. היא ממשיכה לצעוד על החוף, הלאה משם. הטיילת פעילה גם בשעות מוקדמות. אנשים עושים הליכה. כלבים מובלים על ידי בעליהם. דייגים ממהרים אל המזח. אבל מה היא, הדמות הזו שמראה חרדי מוקפד לה, עושה שם?

הדמות – שולמית שמה – יודעת את אשר לפניה. היא נכנסת לתוככי פיסת חוף ריק, ושם בפינה נסתרת מאין רואים, בסלע מיוחד מששת ימי בראשית, היא נעצרת. משעינה את הנרתיק ומחלצת את הגיטרה. מתיישבת, והשירים מגיעים מאליהם. שולמית פורטת, והם מזדמרים. שיר אחד, ועוד אחד. היא שרה את שירת חייה, שעולה ויורדת עם קצף הגלים. השחפים פורשים כנפיהן הצחורות כנגדה. גם עורב אחד משתתק בסלע סמוך. ואין איש. כך חרש-חרש, מדי יום היא מגיעה. חוק ולא יעבור. והשירים, גם הם מגיעים.

לא תמיד שרה שולמית דמבז. השירה הקסומה הייתה נסתרת שנים רבות, מחכה בסבלנות לרגע המכונן בה תזדמר מליבה החם היישר לריבונו של עולם. אחד עשר ילדים בלע"ה שנולדו עם השנים, גם הם לא שמעו את אמא שרה. זה קרה הרבה אחרי שספינת חייה של שולמית עגנה על חוף מבטחים אחרי מסע נדודים והתמודדויות. אחרי שילדים רבים פרשו כנפיהם והקימו בתים לתפארת. אחרי שנראה שאין שום דבר לחדש…

עתה כשהבקשה על הגאולה היא משאלת לב זועקת אצל כולנו, ואנחנו מחכים לשיר החדש שיתגלה לעתיד לבוא, סיפור הגאולה של שולמית הוא השראה מאין כמוה.

אישה ע(א)ובדת

שולמית, ספרי לנו על עצמך.

נולדתי בדרומה של ארצות הברית, ליד נהר המיסיסיפי, בעיר ממפיס. הגעתי מבית שהיה בקושי מסורתי. היינו קצת יותר מרפורמים. 'קונסרבטיבים' קוראים לזה. ההורים היו ציוניים מאוד, סבא שלא הכרתי היה נשיא של ארגון ציוני אמריקאי (AZA), וזה מה שעודדו בבית – ציונות. כך מצאתי את עצמי חוסכת כספים בשקדנות בעבודות קיץ במטרה לעלות ארצה לשנת לימודים. ואכן, בגיל 18 הגשמתי חלום והגעתי ארצה ללמוד. כמובן, המסגרת בה למדתי הייתה מסגרת ציונית-כללית, רחוקה ומנוכרת לערכי היהדות, אך באותה שנה בורא עולם הוביל אותי להכיר את הדרך האורתודוקסית. עולם חדש נפתח בפניי. לא חזרתי לאמריקה, ונכנסתי ללמוד במדרשת 'נווה ירושלים' שהייתה רק בתחילתה, בכיתה של בנות אמריקאיות. אחרי שישה חודשים הכירו לי את בעלי, בחור אמריקאי מתמיד וירא שמיים. יחד החלטנו: אנחנו לאמריקה לא חוזרים! כאן בארץ הקודש נקים את ביתנו על אדני התורה והמצוות.

איזה אומץ, שולמית! כך לעזוב בית ומשפחה, להחליף דרך והתחיל לבנות בית יהודי… זה לא היה קשה?

זה בהחלט לא היה פשוט. חוץ מהקושי המנטלי של השתלבות בארץ ומחסום השפה, עמד הקושי הכלכלי. בעלי היה מאז ומעולם אברך כולל, ואני לקחתי על עצמי את עול הפרנסה.

בתחילת הדרך פניתי ללימודי אחיות בלניאדו בנתניה, הוסמכתי לאחות ועבדתי קשה במשמרות. מילד לילד העבודה נהייתה קשה מנשוא. הרגשתי שכוחותיי אוזלים, הבית דרש את שלו ואני נקרעתי. הלכנו למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לשאול לעצתו. "לעזוב" הורה לי הרב. עזבתי את האחיות, אבל פרנסה מניין? פניתי להיות מזכירה בתיכון בחדרה.

המשפחה ברוך השם לא הפסיקה לגדול, שוב הרגשתי שקשה לי מדי ושוב עזבתי, מגוונת את חיי בלימודי טכנאות מחשבים, עובדת עצמאית מהבית ומגדלת את הילדים. אך גם התקופה הזו מיצתה את עצמה. חזרתי לעבודת מזכירות, ואחרי זמן מה גם עבודה זו הסתיימה.

ארבע שנים לא עבדתי. חיינו בניסים ממשכורת כולל בלבד ועבודות מזדמנות. זו הייתה תקופה לא פשוטה בכלל…

ארבע שנים בלי פרנסה מסודרת! איך עברתם את זה?

עמדתי מול הים, שליווה אותי מאז הגיעי לנתניה, וצעקתי לבורא עולם: עד מתי! עד מתי! מתי כבר תפתח לנו את הצמצום הזה? כך קראתי אליו יום יום. ומה את חושבת? השם עוזר תמיד. יום אחד, באחד הבקרים של החופש, נגמר החלב. נו! מבט לימין ולשמאל סיפר לי שכל בנותיי ישנות שינה עמוקה של חופש, ואין מי שיקנה. ירדתי בעצמי, אמא למשפחה ברוכה, נושאת עמי את פרוטותיי האחרונות. היה לי קשה, אבל חיזקתי את עצמי בביטחון בהשם שהוא בוודאי לא יעזוב אותי. לפני שיצאתי מהבית, יצא לי מין כזה דיבור: יש אנשים שמחפשים עבודה, ויש אנשים שהעבודה באה אליהם! אם תרצה, תיתן לי! אתה יכול הכול!

בעודי פוסעת למכולת, באה לקראתי חברה שאחראית על מחלקת הסיעוד בבית האבות הסמוך לביתי. "תגידי שולמית, אולי תרצי לעבוד אצלנו?" שאלה אותי בפשטות.

כך התחלתי לעבוד בבית אבות. זו עבודה עם אחריות לא פשוטה, אבל ברוך השם פרנסה הייתה. את העבודה הזו עזבתי כשהגיעה עבודה מיוחדת, שהיא זכות עצומה וגדולה שזכיתי לעשות בעולם הזה. עבדתי בה שש וחצי שנים, עד הקורונה.

את מסקרנת אותי, במה עבדת?

חברה שבני משפחה שלה מנהלים את החברה קדישא בנתניה התקשרה אליי ושאלה: "שולמית, מה דעתך לעבוד בטהרה בחברה קדישא?"…

"לעבוד בחברה קדישא? אני?" גמגמתי. אבל בעלי אמר: "תלכי ותראי מה זה, מה יש לך להפסיד?", בעלי אמר, אז אני מקשיבה. ישבתי מול המנהל ששאל: "למה את חושבת שאת מסוגלת לבצע את התפקיד?"

"כיהודים, אנחנו חיים את התכלית", עניתי לו, "לא מפחדים מהמוות. בנוסף, הייתי גם אחות וראיתי מצבים קשים, גם מצבי קצה. אני בעזרת השם יכולה!". למרות שהייתי בטוחה בעצמי, המנהל עדיין לא השתכנע וביקש שאלך ואראה כיצד מבצעים את הטהרה, וארגיש בעצמי אם מתאים לי להשתלב. ראיתי, והרגשתי את הזכות העצומה. לתת כבוד אחרון למת זה דבר עצום. עזבתי את בית האבות והתחלתי לעבוד בתור מטהרת בחברה קדישא.

שולמית, זה לא נעים לדבר על הסוף… אפילו שכולנו נגיע לשם אחרי 120 בבריאות, אבל בכל זאת שתפי אותנו בתחושות שלך מהעבודה הזו, ברגישות המתבקשת.

מה שאוכל לספר לך זה שהעבודה נעשית בשיא הצניעות והכבוד למת. נשים מטפלות בנשים. מעולם לא עבדתי לבדי, העבודה מתבצעת תמיד בשיתוף עם אישה נוספת. בסיום העבודה, לפני שאנחנו יוצאות מהחדר, אנחנו מבקשות מחילה מהנפטרת אם פגענו בכבודה. זו עבודה רוחנית מאין כמותה. מרגישים את הנוכחות של הנשמה שרואה ושומעת מה שנעשה עמה. זו שליחות עליונה של חסד.

שליחות עצומה, ברור. אבל מאיפה באים כוחות הנפש לכזו עבודה?

זו באמת עבודה שנדרשת מסירות נפש אמיתית בשבילה. בכל פעם מחדש נלחמתי עם עצמי כדי ללכת. היו לי מניעות שאי אפשר לתאר. יכלו להזעיק אותי ביום או בלילה. בשבת או בחג. היה ערב פסח אחד בו הזעיקו אותי לערוך טהרה בנפטרת, וסיימתי את העבודה רק בשעה שלוש אחה"צ, סמוך מאוד לחג…

גם פיזית, זאת עבודה לא קלה ודורשת כוחות. אבל הכי קשה זה כשמדובר במקרים טרגיים, ילדים או נשים צעירות לא עלינו. עד היום יש כמה מקרים קשים שמלווים אותי. ואם את שואלת אם זה מפחיד אותי – לא, זה לא מפחיד, זה מעציב. הנה מישהי שאני מכירה, והנה היא איננה. ואדרבה, כשמדובר היה בנשים שהכרתי, התעקשתי לבצע את הטהרה. זו זכות בשבילי! היו לנו מריבות בין המטהרות. "אני הכרתי אותה! טיפלתי בה עוד מהבית אבות!". הייתי מתווכחת איתן כדי לקבל את הזכות לטהר את הנפטרת. ואם את דואגת, אני יכולה להרגיע אותך שאף אחד לא קם לתחייה באמצע הטהרה. אומנם חלמתי פעם חלום שאני עורכת טהרה והנפטרת מתעוררת, אבל חלום הוא לא מציאות. אין מה לפחד. זה חלק מהחיים, לא נישאר כאן לנצח…

מה דורשת העבודה מהסוג הזה?

בעבודה הזו נחשפים לכל מיני מראות קשים. מי שחשובה לה אסתטיקה לא יכולה לעבוד בזה. זו עבודה שדורשת רגישות וגם מיומנות פיזית וכוח. אני כבר לא צעירה, וגם נחשבת באוכלוסיית סיכון, לכן הפסקתי לעבוד בזה כשפרצה הקורונה. כיום אני מתרגמת ועובדת עצמאית בביתי וגם מלמדת נגינה, אבל מודה להשם שזיכה אותי לעבוד גם בעבודה הזו.

אז כך כל החיים התגלגלת מעבודה לעבודה?

יש לי נטייה לגיוון, והעבודות הרבות והשונות שעסקתי בהן נובעות משם. אני צריכה התחדשות כל הזמן, טיפוס כמוני לא יכול לעבוד בתור אחות 50 שנה בלי להחליף עבודה. אבל חשוב לי לספר לך על הצבע המיוחד שנכנס לחיי, משהו ששינה את כל התמונה כולה והכניס לי שמחה עצומה בהתמודדויות היום-יום.

הרגע המכונן

על מה את מדברת?

בזמן שעבדתי בתור מזכירת יחסי ציבור בלניאדו נפגשתי עם דיבורים של תורת החסידות ממי שעבד איתי. הוא לא גילה לי מה המקור לדברים שהוא דיבר, אבל הדיבורים שבו את ליבי מיד. כשהוא אמר לי שההתחזקות שלו היא מתוך ספרי ברסלב, ראיתי שחור בעיניים.

"ברסלב!" קפצתי כנשוכת נחש. ידעתי שבעלי לא יאהב אותם… ואולי אפילו יכעס על החומר ה'בלתי חוקי' שאני מכניסה לנו לבית, אבל לא יכולתי לעצור את ההתעוררות שזה פעל אצלי. זו הייתה תקופה עם גילויים רוחניים מובהקים שחיברו אותי יותר ויותר לבורא עולם. הרגשתי שאני לא יכולה לסובב את המפתח בלי לדבר איתו יתברך על כך… לא יכולתי להכניס את הספרים הביתה, אז למדתי בהם בלניאדו. זאת הייתה ארוחת הצהריים שלי. אכלתי ספרי ברסלב. אבל הייתה לי עוד בעיה: מה אעשה בשבת? אין לי ספרים! לא הייתה לי ברירה, הבאתי אותם בסתר הביתה, שבעלי לא יראה שאני לומדת. הזוי לחלוטין….

עד מתי המשכת להחביא מבעלך? תגידי, הוא לא חסיד ברסלב היום?

אל תקדימי את המאוחר… אחת החברות שלי קישרה אותי עם חסידת ברסלב ששמעה את המצב. "את חייבת לספר לו", אמרה החברה. "אין סיכוי להגיד לו כזה מין דבר", השבתי לה. תביני, באותם ימים, במקום שממנו בעלי הגיע הייתה התנגדות גדולה לדרך הזו. לא הייתה הפתיחות של היום. התחלתי ללכת בדרך עקיפה, לדבר עם בעלי דיבורים מחזקים ויפים, בלי להגיד לו מה המקור. "על מה אתה חושב כשאתה הולך לבד בחזרה מהכולל?" הייתי שואלת אותו. "האם אתה מדבר עם הקדוש ברוך הוא?…"

בסופו של דבר אזרתי אומץ והכנסתי את הספר 'ליקוטי תפילות' הביתה. בעלי גילה אותו על הספרייה. "מה זה?" הוא שאל. "זה ספר תפילות הכי יפות בעולם" השבתי לו. "זה ברסלב!" ציין בחומרה והניח את הספר בחזרה. "אבל אוי ואבוי אם תלמדי ליקוטי מוהר"ן!" סיים בהתרעה… החרשתי והתחלתי להתפלל לריבונו של עולם שיעזור לי להעביר לו את המסר שאת הדרך הזו אני לא עוזבת!

בוקר אחד, חודש אחרי שאני מדברת איתו מושגים של ברסלב, הוא אמר לי: "אני לא מרגיש שיש לי התחדשות בעבודת השם, אני מרגיש ריקנות". התרגשתי כולי ואמרתי לו: "בוא תלווה אותי לעבודה, יש לי משהו שאני רוצה לספר לך…"

"אתה שם לב שאני מאוד שמחה לאחרונה?", שאלתי. "כן, אני שם לב", הודה. "אני רוצה שתדע שהתקרבתי לברסלב, ושם מצאתי משהו שמשמח אותי. אני לא מצפה שתבוא בדרך הזו, כמו שתיתן לי ללכת בה" הוא שתק כמו דג. המשכנו ללכת לכיוון מקום העבודה שלי, ואז הוא אומר לי: "במה אני יכול לעזור לך?". בעלי הוא בן אדם זהב. "אולי נסיעה לאומן?" פלטתי. "טוב…" הוא אמר, ומיד התחיל לפעול.

יש לנו חברים ברסלבים עוד מתחילת התשובה. הוא צלצל לחבר וחקר אותו על ברסלב, החבר הפנה אותו לרב שמעון טייכנר שליט"א. בעלי יצר קשר, שאל וחקר וראה כי טוב. תוך זמן קצר הוא מילא את הבית שלנו בספרי ברסלב, וחבר נוסף סידר לו נסיעה לאומן לט"ו באב. "אבל אני רוצה קודם!", הזדעקתי בצחוק.

כל התהליך היה פשוט נס. בעלי איש אמת, הוא הלך לבדוק מה זה ברסלב, ומצא שם אמת. נס!

בברסלב גיליתי את עצת ההתבודדות, לדבר עם השם יתברך כמו עם חבר טוב אמיתי. לספר לו את כל מאורעות חיי, ומשם הייתה הדרך קצרה לגילוי העמוק והנשמתי שחוויתי.

בראשית = תאב שיר

איזה גילוי?

לפני כחמש עשרה שנה שמעתי שיעור בו הרב דיבר על כך שכדאי "לטייל עם הקדוש ברוך הוא". אהבתי את הרעיון הזה. אני גרה ליד הטיילת המובילה אל הים. 10 דקות הליכה, והנה אני עומדת מול הים. החלטתי לנסות, ללכת ולדבר איתו יתברך מול הנופים והזריחה. וכך, אחרי שהשכמתי קום בשעה ארבע, שהיא שעת היקיצה היומית שלי, ושתיתי כוס בריאות למיתון הסכרת (כפית כורכום, כפית ג'ינג'ר ורבע כפית פלפל שחור, אם שאלתם), התפללתי, התעמלתי ויצאתי לטיול. היה כל כך טוב, חזרתי על כך שוב וממש התמכרתי לעניין.

עם הזמן מצאתי את עצמי מזמזמת שירים בשקט. אלו לא היו שירים מוכרים, אלו היו שירים חדשים שהתלבשו על מילות פסוקים או מילים שלי בעברית. עברית אינה שפת האם שלי, ובכל זאת השירים היו בעברית. הרגשתי שהמילים והלחנים האלו אינם שלי. הם מגיעים ממקום גבוה כלשהו, ואני הוא הכלי בשביל להוריד אותם לעולם.

זה נשמע מיסטי לגמרי! מה הכוונה שאת כלי שמעביר את השירים?

נשמות ישראל שרות לקדוש ברוך הוא. זה אחד התפקידים שלהן בעולם. חלק מאתנו יכולים לקלוט את השירה האדירה הזו, את הצלילים של הנשמה שנקלטים בצורה פיזית. אני, בתקופה זו של חיי, זכיתי לכך.

בעלי הסביר לי שבתיקוני זוהר כתוב על המילה "בראשית" שהיא אותיות "תאב שיר". הקדוש ברוך הוא ברא את העולם עבור השירים שלנו והוא תאב לשמוע את קולנו. "ישראל" אלו אותיות "שיר א-ל", אנחנו השירה של הקדוש ברוך הוא. האור החיים הקדוש שואל, מהיכן יש לקדוש ברוך הוא הכי הרבה נחת? מהמלאכים? מצדיקים בגן עדן? ועונה: מאתנו! דווקא מישראל שנמצאים כאן בעולם השפל ושרים לו שירים, מאתנו יש לו הכי הרבה נחת! יהודי הוא דבר שר. בבית המקדש תמיד שרו. קורבן שלא מלווה בשירה – אינו מתקבל.

רגע, ומה עם הגיטרה?

"בהתחלה לא ידעתי לנגן וגם לא הייתה לי שאיפה לכך. שרתי לחברות את השירים החדשים שקיבלתי, הם התקבלו באהדה והיה לי די בזה. יום אחד, חברה טובה שעושה ערבי הפרשת חלה והזמינה אותי לשיר בפני קבוצת נשים, טלפנה ובפיה שאלה: "מה דעתך שנלך אני ואת ללמוד לנגן בגיטרה?". חייכתי לעצמי. בגיל שלי להתחיל ללמוד לנגן? לא נשמע לי הגיוני. הייתה לי גיטרה בבית, מהבת שניסתה אי-אז לנגן, והניסיון לא צלח… אבל לנגן בעצמי?

היא שאלה, ואני אמרתי לה באירוניה: "כן כן, נלמד לנגן", כשכוונתי "לא לא, מה הקשר בכלל?" אבל היא, מרוב התלהבות, קיבלה את ה'כן' כפשוטו, ופשוט קבעה לנו שיעור ליום שלישי בעשר בבוקר… היא התקשרה לעדכן אותי תוך אזהרה חמורה: "אל תאחרי!" לקחתי את הגיטרה של הבת והגעתי. בשיעור לא כל כך הבנתי את דברי המורה, אבל כשחזרתי הביתה מצאתי את ספר הלימוד של הבת והתחלתי להתאמן על אקורדים. נכנסתי לזה, ופתאום יצאו להם צלילים נכונים מהגיטרה. עם האימונים השתפרתי והשתפרתי… היום אני כבר מלמדת בעצמי נגינה.

שירת הנשמה

למי את מנגנת את השירים שלך?

ברוך השם, תוך 15 שנים נולדו והולחנו 470 שירים(!) בכל מיני סגנונות. אני מנגנת אותם לנשים ובנות בהופעות או בהזדמנויות שונות. לפעמים בדרך לים אני פוגשת מטיילות שנראות רחוקות, ומזמינה אותן איתי לסלע, לנגן להן מהשירים שלי. לפעמים הנכדות שלי מצטרפות אליי או חברות. גם הבחורות האמריקאיות שמתארחות אצלנו בשבתות מקבלות הופעה במוצאי שבת. העניין שלי זה לא כמות הנשים ששומעות אותי, אלא החיבור. לחבר את הנשים לשירה לקדוש ברוך הוא, להודאה, לשבח ולכיסופים.

ואיך זה קורה ששיר נולד?

זה פשוט קורה. לפעמים אני יכולה להיות באמצע הכנת סלט, ופתאום נופל עליי שיר. אני עוזבת את הכול, מקליטה וכותבת. אחרת זה פשוט נעלם, מתאדה באוויר. יש שירים שנכתבים בעקבות טריגר כלשהו כמו מלחמה או קורונה, אבל רובם פשוט יורדים מהשמיים בלי התראה מוקדמת.

"בשבת העניין מורכב עוד יותר, אני לא יכולה לספור את כמות הלחנים שאבדו לי… כשלר' שלמה קרליבך היו לחנים שירדו לו בשבת קודש, הוא פשוט לימד את התלמידים והם שרו ושרו ושרו את השירים עד מוצאי שבת, וכך שום דבר לא אבד. לפעמים אני מצליחה להחזיק את השיר עד סעודה שלישית ואז הוא ניצל, אבל לרוב הם נגוזים ואינם.

מה החלק של הים בשירים שלך?

חלק עצום. הים הוא השראה אדירה עבורי. אני עומדת מולו, ואנחנו מדברים. כל יום יש בינינו דו-שיח אחר. כשהים סוער – גם בי מתעוררים רגשות סערה. אני מרגישה במלחמה על החיים שלי. כשהים רגוע, רגשות של הודיה ושבח מתעוררים בי בשירים. אני מזמרת לעצמי "שובי נפשי למנוחיכי" ומודה על המתנות של חיי, שום דבר לא מובן מאליו.

סיפור נחמד על השירים שלך יש?

יש לי הרבה סיפורים! אבחר לך אחד מיוחד.

פעם אחת ישבתי בחתונה של חברה. הגעתי כי הייתי חייבת, לא רציתי שהחברה תיפגע… אבל באמת לא היה לי מה לעשות שם. ישבתי בכיסא בשעמום, החברות שישבו בשולחן לצדי היו מהסוג של "שלום מה נשמע", לא הייתה לנו שפה משותפת, והשיג ושיח של השיחה שהתנהלה שם הייתה רחוקה מתחומי העניין שלי.

חשבתי, מה הדבר המשמעותי שאני יכולה לעשות כאן בחתונה הזו? בזמן שהכלה נמצאת עדיין בחדר ייחוד, וכולם נוברים בצלחות ומפטפטים? נזכרתי בשש המצוות התמידיות שיש לנו והתחלתי לשנן אותן בעל פה. כל כך שמחתי שיכולתי לקיים מצווה בזמן 'מת' כזה. למחרת, כשישבתי בסלון עם הגיטרה ביד, ביקשתי מבורא עולם מתנה: "אנא, תן לי ניגון לשש המצוות, כדי שאוכל לשיר ולהיזכר במצוות שלך בכל מקום", והוא נתן! ניגון מתוק ונפלא קם ונהיה. מאז אני מביאה את הניגון הזה לכל הופעה, מפגש והזדמנות. הנה, השבוע הגעתי לאחד הפארקים במרכז, ראיתי קבוצה של 20 בנות יושבות ואוכלות, מיד שאלתי: "בנות, רוצות לשמוע שיר?", כשקיבלתי את הסכמתן, לימדתי אותן את הניגון הזה והן הצטרפו אליי בהתלהבות. זכיתי!

איזה מיוחד! תני לנו עוד סיפור.

אני אוהבת להופיע בפני בנות צעירות מלאות שמחת חיים, הרבה יותר ממבוגרות שלוקח להן זמן להתחמם ולשיר איתי. פעם אחת נכדה שלי ארגנה קבוצת חברות, והן הגיעו אליי לחגוג יום הולדת לאחת מהן. שרתי להן שיר: "לא מבינה כלום, לא יודעת כלום, רק מאמינה שהכול לטובה". הן רקדו ומחאו כפיים, זרמו לגמרי עם השיר. זמן מה אחר כך הנכדה מספרת לי: "סבתא, את יודעת, היה לנו מבחן, עמדנו כולנו בכיתה ושרנו את השיר שלך בכל הכוח: לא מבינה כלום, לא יודעת כלום, רק מאמינה שהכל לטובה…".

יש שיר שאהוב עלייך במיוחד?

יש שיר שנקרא "כל מאן דעביד", הוא בין השירים הראשונים שלי ואהוב על כל המשפחה. אני לא זוכרת מה בדיוק נשבר או לא הצליח, אבל במקום להצטער ולהתעצבן התחלתי לשיר "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. כל מה שה' עשה הכל לטובה". עם הזמן, כל המשפחה למדו את השיר. כשהחתן שלי נכשל בטסט, הוא שר "כל מאן דעביד". לפני כמה חודשים, אחת הבנות שלי התקשרה וסיפרה לי שבעלה נתקע עם פנצ'ר בגלגל ולא יכול להגיע הביתה, והנכדה בת השש אמרה לאמא שלה: "נכון כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד? את יודעת איך אני יודעת? זה השיר של סבתא". השיר הזה קצבי וקליט במיוחד, שרים אותו בחתונות של הילדים שלי ואפילו בחתונה של נכדה אחת".

שולמית, את אישה ייחודית!

אני עוף מוזר בקרית צאנז, אין מה לומר. אבל לא אכפת לי. אני מסתובבת עם צמיד שרשום עליו: אני רוצה לגלות מלכות השם בעולם! כי זאת באמת כל מטרתי ושאיפתי. עברתי הרבה בחיים, ולא אכפת לי 'מה יגידו'. כבר ארבעים שנה אנחנו מארחים בחורות אמריקאיות לשבתות, ואני תמיד אומרת להן: אתן צריכות להיות מוכנות לענות תוך 10 שניות על השאלה: מה היעד שלכן בחיים? לצעוק מכל הלב: להביא קרבת אלוקים! להתקרב לבורא עולם! לעשות טוב בעולמו!

לפזר שירים במסגרות

צלילי האמונה

צלילי האמונה ממיתרי הלב

בוקעים ועולים לרפאות כל כאב

חולת אהבה אני צועקת נפשי

שלח לי את הניגון שירפא אותי

פזמון:

כל כך הרבה זמן אני מחכה

שתאיר את החושך באור אהבתך

שתשפיע שפע ממקום עליון

עונג ושמחה ימלאו את העולם

רחשי הלב בצלילי הניגון

מתפשטים כמו צבעי הקשת לכל כיוון

מביעים את הרצונות האין-סופיים

להשיג קרבת א-לוקים

קור הגלות

קור וחושך, עננים שחורים

אפילה אופפת את מציאות החיים

השמש זורחת אור השחר

אבל קרניה מפיצות אור קר

פזמון:

אור חדש עוד יאיר בעולם

לחמם את הנשמות

שיכירו את בוראם

אור החסד, אור הרחמים

ואור האהבה האין-סופיים

הנשמות נמצאות בתרדמה

החורף ארוך, אין סוף ללילה

מתי יתעוררו מהשינה

ויקומו בשמחה לאור הגאולה?

טיפ, טיפ, טיפ, טיפה

טיפ טיפ טיפה

מתוך ההסתרה

הלב כל כך שבור

האם יש לו תקנה?

אל תתייאש ותמשיך לבקש

כל התפילות נשמעות, למקום גבוה עולות

תתחזק באמונה ובוודאי תראה הישועה

הוא אוהב אותך ורוצה בקרבתך

בשצף קצף של החיים

מרגישים שלא מסתדרים

אבל מאחורי ההסתרה

אבא משגיח עליך באהבה

והיא שעמדה לאבותינו ולנו

והיא שעמדה לאבותינו ולנו

לאבותינו ולנו

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו

אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו

עומדים עלינו לכלותנו

והקדוש ברוך הוא מצילנו מצילנו מידם

אבותינו במצרים עברו גלות קשה

עד שנפלו למ"ט שערי טומאה

אם היו נשארים עוד רגע קט

היינו משעובדים לפרעה לנצח

אבל הקב"ה ברחמיו הרבים

דילג על הקץ והכה את המצרים

וכל העם ראו את השכינה

ורצו אחרי השם מתוך אהבה

בכל דור ודור יש גלות חדשה

פרעה קם לשעבד את הנשמה

ולהוריד אותה לחמישים שערי טומאה

לקשור אותה לגשמיות ללא מוצא

הבטחת השם שבכל מצב

הוא לא יעזוב יהודי לבד

והוא יציל אותנו מכל אויבי הנשמה

להוציא אותנו לחירות בגאולה השלימה