"רחוקה מהבית,
השביל לחזור נמחק.
הולכת על חבל דק".
אליענה רויזן גדלה בדרום אירלנד, בעיר קטנה בשם קורק. היא נולדה למשפחה קתולית והייתה מבקרת בכנסיה בכל יום ראשון, עד שבסביבות גיל 12 החליטה שמיצתה את העניין: "זה בעיקר היה משעמם", היא מספרת. "בנצרות אין סדר של קריאה בתורה שכולם מכירים. הכומר מקריא בכל פעם קטע שהוא בוחר, הקהל לא בקי בכתובים, ובעיניי אמא הייתה מגיעה לכנסיה בעיקר כדי לבדוק מה השכנות לובשות ואיך מתנהגים ילדיהן".
כיום אליענה היא אם לחמישה, חסידת חב"ד המתגוררת עם בעלה שאול בשכונת חב"ד בקרית מלאכי, אבל הדרך הארוכה שעשתה בכדי להגיע למקום בו היא נמצאת כיום, הייתה ארוכה ומורכבת. בשיחה איתה אנו נחשפים לחוויית בדידות גדולה שעוברים גרי צדק, העוזבים מאחור את כל מה שהיה מוכר להם: מולדת, שפה, תרבות, בית, משפחה וחברים, מצטרפים לעם היהודי, ומקבלים על עצמם חיי תורה ומצוות מתוך התמסרות אמיתית.
"אני זוכרת רגע מאד לא פשוט עבורי, כאשר שאול ואני התארסנו. שאול קיבל עצה שלא לפגוש אותי עד לחתונה ולא התראינו שלושה חודשים. כשבישרתי להוריי שאני מתחתנת, הם כעסו מאוד והודיעו לי שהם לא יגיעו לחתונה. הייתי מאוד בודדה". את שמלת הכלה היא מצאה בגמ"ח ידוע בירושלים. "מדדתי שמלה שמצאה חן בעיניי אבל הייתי לבד. לא הייתה איתי אמא או בת משפחה וגם לא חברה שתשתתף בשמחה ותחווה דעתה. "המוכרת שאלה אותי 'איפה אמא שלך?', מסביבי היו כמה כלות וכולן מלוות באימהות נרגשות. אמרתי לה שהיא לא תגיע לחתונה. זה היה רגע מורכב", היא נשנקת.
נסיך מצרים
מתי התוודעת ליהדות?
"לא ידעתי כלום על יהודים עד גיל מבוגר יחסית", היא אומרת. "באירלנד לא נתקלים כמעט ביהודים, זה נחשב משהו ששייך לברית הישנה. חשבתי שהם לא קיימים יותר ושכולם הפכו להיות נוצרים. לא ידעתי גם שיש מדינת ישראל. חשבתי שארץ הקודש היא מדבר, ורק ידעתי שזה המקום שממנו הגיע אותו האיש".
כשהייתה בת 13, לקחו את הכיתה שלה לראות את הסרט המצויר 'נסיך מצרים', המספר את סיפור יציאת מצרים ועשר המכות. "מאוד התלהבתי מהסרט ומאז התחלתי להתעניין ביהודים, רציתי ללמוד עליהם. אני זוכרת שפעם, כשעשיתי בייביסיטר לשכנה, הגיע לדלת צעיר ישראלי שניסה למכור תמונות. שאלתי אותו 'מאיפה אתה?', והוא ענה בחשש: 'מישראל'".
למה בחשש?
"אירלנד היא מדינה מאד אנטי ישראלית, ממש בצורה קיצונית", היא מסבירה. "הם מזדהים מאוד עם הפלסטינים ומרגישים שישראל עבור הפלסטינים היא כמו אנגליה עבורם. שאלתי 'אתה יהודי?' וכשהוא ענה בחיוב אמרתי: 'וואו! אני אוהבת יהודים!'. זו הייתה פעם ראשונה שפגשתי יהודי במציאות", היא צוחקת.
אליענה התחילה לחקור וללמוד על העם היהודי, וניסתה ללמוד עברית דרך האינטרנט. "גיליתי שבעיר שלי יש בית כנסת ושמתפללים בו רק בשבתות שלפני ראש חודש". הוריה לא אהבו את המשיכה שלה ליהדות ולכן היא ביקשה מאביה שיקח אותה לפאב סמוך לבית הכנסת. "בילוי בפאב הוא מאוד מקובל באירלנד", היא מציינת. "הוריי שמחו שאני סוף סוף יוצאת כדי לפגוש חברים, כי לא הייתי חברותית ולא הרגשתי שייכת".
היא נכנסה לפאב וברגע שהרכב של אביה נעלם, יצאה מהפאב ושמה פעמיה לעבר בית הכנסת. "היו שם רק שני גברים יהודים מבוגרים מאוד וגוי שהדליק בשבילם חשמל. הם שאלו בחשד 'מי את?', כי חששו אז מהתנכלויות של מוסלמים באזור. בזמן מלחמות בארץ שמו להם נעליים עם דם על המדרגות והציקו להם. אמרתי שאני רוצה להתפלל איתם והם הסכימו למרות שראו שפתחתי סידור משמאל לימין והבינו שאיני יהודיה. אני זוכרת שהם שרו 'לכה דודי' וממש התלהבתי והתחברתי, למרות שלא הבנתי כלום".
אליענה הייתה אז בת 17. "הזמנתי סידור מאנגליה, כי באירלנד אי אפשר למצוא. כשהסידור הגיע רציתי מיד ללמוד לומר 'שמע ישראל'. הייתי מגיעה בכל חודש לבית הכנסת ורציתי להתגייר. חשבתי שזה יהיה קל ופשוט, כמו להצטרף לנצרות".
כשהבינה שבדאבלין יש שליח של חב"ד וקהילה של יהודים, החליטה שתלמד שם באוניברסיטה. "רציתי להתרחק מההורים שמאוד ביקרו את מה שאני עושה ואת לימודי העברית שלי". במקביל ללימודי התואר בספרות והיסטוריה, אליענה התחילה להשתתף בפעילויות של הקהילה האורתודוקסית בדאבלין. "בדאבלין פועלות שתי קהילות" היא מסבירה, "אורתודוקסית ורפורמית. את הקהילה האורתודוקסית מנהל השליח של חב"ד, אבל אחרי זמן בו השתתפתי בפעילויות של הקהילה שלו, הוא נתן לי להבין שהוא לא מרוצה מכך שאני מתערה בקהילה. הוא הסביר שמניעת התבוללות היא עיקר תפקידו וחשש שאתחבר עם אחד מבני הקהילה בעודי גויה".
נפגעת?
"היום אני מאוד מבינה אותו ונמצאת בקשר מאוד טוב עם הרבנית, אבל אז בהחלט כעסתי", היא מודה.
אליענה קיבלה המלצה מאחד מבני הקהילה שאמר שאם היא מעוניינת לעלות לארץ כדאי לה ללכת לרפורמים ולהתגייר אצלם. "הוא הסביר שזה קביל מבחינת חוק השבות ומקצר מאוד את תהליך העליה לארץ".
איך הרגשת בקהילה הרפורמית?
"זה היה הזוי: יש להם תפילות כמו של נוצרים, חצי בעברית וחצי באנגלית. הם אומרים בעברית את כל המשפטים שאומרים שצריך לשמור מצוות, כי הם לא רוצים שיבינו את המסר", היא צוחקת. "כמובן שהתפילה מלווה בשירה וגיטרה גם בשבתות. הרגשתי שזה ממש דומה לכנסיה אבל מאוד מוזרה: הנשים לובשות טלית וכיפות ורודות. ממש לא התחברתי לזה, רציתי לצאת מהנצרות והם ניסו כל כך להיות כמו הנוצרים".
כאשר היא ביקשה להתגייר, הפגישו אותה עם האדם האחראי על התחום מטעמם. "מה שהם באמת רוצים זה כסף. הוא הגיע לפגישה והדבר הראשון שהוא שאל היה "כמה את יכולה לשלם לנו?" רק אחר כך שאלו למה אני רוצה להיות יהודיה", היא נזכרת. "די מהר הבנתי שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות עם רפורמים זה לתת את ההרגשה שאת רצינית בשמירת המצוות. הם מאוד מזלזלים בזה. הייתי מגיעה לקורס הגיור בלבוש צנוע והם היו מעירים לי על זה בלי סוף, אמרו לי שאני מתלבשת כמו סבתא. הכל הם עושים 'דווקא', כדי להכעיס. כל הזמן הדגישו ש'אנחנו לא כמו האורתודוקסים'".
הקורס הרפורמי היה אוורירי למדי ולא כלל יותר מדי תוכן, אבל כדי לתת למתגיירים תחושה של תהליך הוא ארך כמעט שנתיים. "בעיקר למדתי בו איך לא ללמוד לשמור מצוות" היא צוחקת. "בקבוצה שלי היו כל מיני אנשים מוזרים, שבאופן פרדוקסלי כיום כולם זכאים לעלות לארץ". במהלך תהליך הגיור היא החליטה שהיא רוצה להכיר את ישראל. "הייתי בקשר עם הרבה ישראלים בפייסבוק. שאלתי מה עושים אנשים בגילי בארץ וענו לי שהם בצבא, אז אמרתי 'גם אני אלך לצבא'".
אליענה מצאה ארגון שנקרא 'שראל' שדרכו מגיעים לארץ ומתנדבים בבסיסים צבאיים. דרך הארגון היא הגיעה להתנדב בבסיס מעצר בעפולה. "היו שם חיילים בעונשים שונים: לקחו את הטנק לסיבוב, ניסו למכור רימון לערבי, ועוד כל מיני 'מצוות', אבל באופן מוזר הרגשתי לראשונה בחיי חלק ממשהו, הרגשתי שייכת, כי הייתה שם אחדות שאהבתי: רוסים, אתיופים, אשכנזים וספרדים וכולם עובדים ביחד. שם גם ראיתי לראשונה איש עם טלית בשבת ונורא התלהבתי: זה היה נראה לי כמו סופרמן – גיבור על". יחד עם זאת הייתה גם אכזבה: "חשבתי שבארץ הקודש כולם שומרים מצוות וגיליתי שזה ממש לא כך".
שלום ולא להתראות
לאחר תקופה היא חזרה לאירלנד ומאוד רצתה לשתף את האירים בחוויה. "זה היה בזמן המתיחות של ישראל עם טורקיה ומשט המרמרה. כתבתי בעיתון מקומי קטן על החוויות שלי בצבא הישראלי. סיפרתי שהישראלים הם אנשים טובים שקיבלו אותי יפה ונתנו לי להרגיש אחת מהם". האירים הגיבו לזה קשה מאוד: "עשו עלי כתבה בעיתון גדול ופופולרי. קראו לי שם 'מחבלת'. בפורומים ברשת כתבו שמגיע לי למות ושצריך לקחת לי את האזרחות". זה כאב לי מאוד. עבורי זו הייתה החותמת שאינני חלק מהעם הזה ושלא אשאר באירלנד".
איך המשפחה קיבלה את הפרסום?
"הוריי לקחו את זה מאד קשה. אבי הוא בלש במשטרה ופתאום הבת שלו מוצגת כמחבלת בפני כל המדינה".
בינתיים, גם תהליך הגיור הגיע לסיומו. "הגעתי לבית דין מצחיק. שלושה אנשים ישבו שם: אישה, רב רפורמי וגוי שעבר גיור רפורמי. בית הדין לא שאלו אם אני שומרת מצוות כי זה לא חשוב להם, אז הם שאלו למה אני רוצה להתגייר ומה החג שאני הכי אוהבת. ידעתי שעלי להגיד משהו 'פרווה' אז אמרתי שאני הכי אוהבת את פורים כי אני אוהבת תחפושות". היא עברה את בית הדין בקלות ואז נאמר לה שהיא יכולה גם לטבול במקווה, רק אם היא רוצה כמובן. "ידעתי שזה טוב עבור תהליך העליה אם טובלים במקווה, אז הסכמתי". בסוף, מסיבות שונות החלטתי שלא לטבול. יצאתי כלעומת שבאתי ואמרתי 'טבלתי'. שילמתי כמובן. זה הכי חשוב להם".
לאחר שסיימה את לימודיה, החליטה אליענה לממש את רצונה ולעלות לישראל, להתגייר בגיור אורתודוקסי ולהתחיל לצעוד בדרך התורה והמצוות. היא פרסמה בפייסבוק שהיא רוצה לעלות לישראל ולמצוא מקום שבו אפשר להתגייר ולהיות חלק מקהילה. בחור בשם שאול ענה לה: הוא סיפר שהחל תהליך חזרה בתשובה ונוצר ביניהם קשר. שאול נולד לאב יהודי ולאם גויה, שירת בצבא ועבר גיור צבאי. לאחר שהחל לשמור מצוות הוא עבר עבר גיור לחומרה אצל הרב אוירבך. כיום שאול הוא בעלה של אליענה.
"שאול המליץ לי על לימודי גיור בבת עין והחלטתי שאלך לשם". להוריה אמרה שהיא רק נוסעת לביקור בישראל. "לא יכולתי לספר להם שזה לתמיד, כי פחדתי שיעשו לי בעיות וינסו לעצור אותי". היא ארזה את חייה במזוודה ועזבה בלי להסתכל לאחור. "בת עין זה מקום מאד צבעוני. יש בו המון חוזרים בתשובה והרבה אידיאולוגיה. הייתי קצת בהלם תרבות אבל החוויה הייתה טובה. התודעתי שם לחסידות, למרות שבהתחלה לא רציתי לשמוע על זה. אמרתי להם שאני רק רוצה ללמוד הלכה כדי להיות יהודיה טובה, המיסטיות פחות עניינה אותי, אבל הם התעקשו שכדי להיות יהודיה טובה צריך ללמוד חסידות".
מבת עין היא המשיכה למכון אורה בירושלים, כשהקשר עם שאול נשמר לאורך כל התקופה. "הוא התחזק מאוד והצטרף לקהילת נהורא ברמת גן. הוא אדם רציני, וכשהוא נתפס על משהו הוא הולך עליו עם כל הלב ובצורה מאוד פנימית. מדי שבועיים היינו נפגשים בפארק הלאומי, ישבנו על ספסל עם תיק בינינו ולמדנו תניא".
במהלך הלימודים לגיור, הסיפור של אליענה התפרסם באחד מעלוני השבת. בעקבות הפרסום, משפחה ממעלה לבונה שאב המשפחה עלה מאירלנד לפני 30 שנה, הזמינה אותה לשבת. "האבא הוא אירי שנשוי לטוניסאית. יש להם 7 ילדים והם קיבלו אותי מכל הלב", היא מעידה. "בכל שבת הייתי נוסעת אליהם וזה היה מדהים עבורי לחוות תחושה של בית סוף סוף. לא ידעתי עברית כל כך טוב אבל מלכה, אם המשפחה, הייתה מדברת אליי כאילו אני מבינה הכל. לשכנים ששאלו מי הג'ינג'ית שמגיעה אליהם לשבתות, הייתה אומרת: "זו הבת שלי".
קח לך אישה ובנה לה בית
אליענה סיימה את הלימודים לקראת הגיור והתייצבה בפני בית הדין, מלווה במלכה – האם המאמצת – ובשאול. "הדיינים התפעלו מהידע ההלכתי שלי", היא מחייכת. "כשביקשו לדעת אם אני יודעת את הברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה התחלתי לדקלם את כל התפילה. הם ניסו לעצור אותי אבל היסיתי אותם והמשכתי עד הסוף".
"הרגשתי שזה היה קל מדי", היא מפתיעה. "תמיד אנשים אומרים שהגיור של הרבנות הוא קשה, אבל למי שבאמת רוצה להיות יהודי – זה קל. הרגשתי שלא שאלו אותי מספיק שאלות: 'זה כל מה שאתם מבקשים ממי שרוצה להיכנס לעם היהודי?', תהיתי. שאול הצטרף לבית הדין כדי להעיד על התהליך שלי. הדיין פנה אליו ושאל 'אתם רוצים שהיא תעבור מקווה עכשיו או לפני החתונה שלכם?' פרצתי בצחוק גדול: 'איזו חתונה? אני לא מכירה אותו כמעט'. שאול היה נבוך מאוד… הוא אמר לי: 'אני לא מגיע לבית הדין בשביל בחורה שאני לא שוקל להתחתן איתה'. הייתי בת 23. באירלנד לא חושבים על חתונה בגיל כזה. אמרתי לו 'אתה יודע מה? בוא נכיר קצת. אני אבוא ללמוד במדרשה במרכז ונכיר יותר'". בתקופה הזו, שאול מאוד התקרב לחב"ד דרך הקהילה של הרב מוטי גל ז"ל. הוא המליץ לאליענה על מדרשת פנימיות של חב"ד ברמת אביב. "לא ידעתי מי זה הרבי מליובאוויטש וקצת חטפתי שוק כשהגעתי לשם", היא נזכרת.
אחרי כמה חודשים, בפגישה עם שאול, היא אמרה לו שנמאס לה לעבור ממקום למקום ולחיות על המזוודה, היא רוצה מקום קבוע, בית. שאול ראה בזה סימן טוב מכיוון שבאותו היום הוא תכנן להציע לה להינשא לו. "הוא ארגן חופה והדליק המון נרות. אחר כך הוא ניגן לי בסקסופון את השיר 'אשת חיל' ואמר לי: את אשת החיל שלי ואני רוצה להתחתן איתך".
הופתעת?
"מאוד. הייתי בשוק! אמרתי לו 'אוקי…' בנימוס אירי אופייני. קשה לאירים להגיד לא", היא צוחקת. "לא דמיינתי שאתחתן בגיל כל כך צעיר ופתאום התארסתי. שאול מאוד חזק בעבודת ה' וזה בדיוק מה שהייתי צריכה, זה התיקון שלי, אבל אז זה בהחלט הבהיל אותי", היא מודה.
כעת היא כבר לא יכלה להתחמק מלספר להוריה שהיא לא בשנת התנדבות אלא שעשתה עליה, עברה תהליך גיור ושהיא מתחתנת. "הם עדיין חיכו שאחזור מההתנדבות בארץ ישראל. עברה שנה מאז שעזבתי והם לא הבינו מה קורה. בשיחת סקייפ סיפרתי להם שעכשיו אני יהודיה ושאני הולכת להתחתן. הם לקחו את זה מאוד קשה. הם כעסו והצטערו, ואמא אמרה שאם אני עושה כזו חתונה, היא לא תגיע. תשכחי מזה, היא אמרה לי". שאול הוא איש צבא, ובאירלנד אנשי צבא מגיעים מרקע סוציו אקונומי מאוד נמוך: "למה בגיל כזה? מי זה האיש הזה?", הם לא הבינו.
ניסית לשכנע אותם?
"קיוויתי שהם בכל זאת יבואו בסוף, ורק ביום החתונה קלטתי שהם באמת לא באים. זה היה מאוד קשה. אחי שלח לי הודעה בבוקר החתונה וכתב לי שאני אנוכית וחושבת רק על עצמי", היא מתארת בצער. "אבל במבט לאחור אני חושבת שזה היה לטובה, כי עשינו חתונה יהודית מאוד בבני ברק, ואם הם היו באים זה היה שוק גדול מדי עבורם". יחד עם זאת היא מודה שזה לא היה פשוט. "כשהצלם הגיע הוא רצה להתחיל עם התמונות המשפחתיות ושאל "איפה אמא ואבא?". התחלתי לגמגם במבוכה, אבל בהשגחה פרטית בדיוק מלכה ומשפחתה הגיעו ועדכנו מיד את הצלם: "אנחנו ההורים!", ומיד הצטרפו לצילומים. הם מאוד שימחו אותי".
כיום, לאחר שמונה שנים מהחתונה, לשאול ואליענה יש חמישה ילדים והשישי בדרך. הגדולה בת שבע, הקטן בן שנה ובאמצע תאומות ועוד בן. "הרבה שפע", היא צוחקת. לפני מספר שנים הם עזבו את קהילת 'נהורא' ברמת גן ועברו לשכונת חב"ד בקרית מלאכי. "עברנו תהליך", היא מסבירה. "היו לנו שנים מאוד טובות בנהורא וקיבלו אותנו יפה מאוד, אבל התקרבנו לחב"ד ומוסדות הלימוד שרצינו היו רחוקים. חיפשנו קהילה חסידית, וכשהגעתי לקרית מלאכי התאהבתי בקהילה הזו שהזכירה לי כפרים יהודיים מהסיפורים החסידיים של פעם".
הורייך בקשר איתכם?
"כשהילדה הבכורה שלנו נולדה, הוריי הגיעו לארץ. הם הבינו שאם הם רוצים קשר עם הנכדים הם צריכים קשר איתי. זה לא פשוט כי הם לא יודעים כלום על יהדות וגם לא רוצים לדעת. קשה להם מאוד, אם כי להפתעתי דווקא דברים שחשבתי שיהיה להם קשה לקבל עברו בקלות ומה שחשבתי שיקבלו בשמחה – היה קשה. כשכיסיתי את הראש עם מטפחת אמא החמיאה לי מאוד. לעומת זאת על הילדים הם אומרים לי כל הזמן "אבל זה האחרון, נכון?".
אחרי שבתה נולדה, אליענה שמעה על בית הדין לגיור של הרב קרליץ בבני ברק ועל כך שישנו חוסר הכרה הדדי בינם לבין בית הדין לגיור של הרבנות הראשית לישראל. כדי להיות בטוחה לחלוטין שהגיור שלה יהיה מקובל לכל הדעות, היא החליטה שאין לה מה להפסיד אם תעבור גיור נוסף לחומרא. "אני אישה, והיהדות של הילדים מגיעה ממני", היא אומרת. "רציתי להיות בטוחה שהגיור שעשיתי מקובל על כולם ושלילדים לא יהיו בעיות". היא עברה גיור אצל הרב ניסים קרליץ. "בבית הדין הם טבלו גם את בתי התינוקת, כמו שמטבילים כלים. הייתי בהלם: מה אתם עושים לתינוקת שלי?!". לסיכום היא אומרת: "זה הגיור האחרון שלי, אני מקווה" היא צוחקת. "נראה לי שיצאתי ידי חובת כל הדעות".
