נוער. דתי. נושר. שלוש מילים שמתארות בעיה קשה וכואבת בציבור שלנו שלצערי סבל שנים רבות מהזנחה ומאי קריאת המציאות בשטח (בעיה שקיימת גם היום מסיבות שונות שיפורטו בהמשך). נוער נושר בהגדרתו הכללית ולא הדתית הוא מושג ידוע, רווח ושמטופל בצורה ראויה מתוך כוונה להעניק לנערים את הכלים הנכונים בהם יוכלו לצמוח ולפרוח. משום מה, בביתנו פנימה, ועוד יותר בשנים האחרונות, מספרם של הנערים הנושרים גדל לכדי מספרים גדולים מאוד והאסימון שהיה כבר צריך ליפול לפני זמן רב, עדיין לא נפל לגמרי.
אנו בהחלט יכולים להתגאות בציבור שלנו. הוא מלא אידיאלים וכוחות נפש עצומים. ישנם מוסדות חסד רבים וטובים שעוזרים ומצילים נפשות רבות בעם ישראל מדי יום. לכן, לא מובן איך בעיה כה שורשית ופנימית, נשארה ללא מענה מספק. פעם, המושג דתל"ש היה זניח מאוד. הם לא היו מורגשים. היום, יש רבבות נערים המגדירים עצמם ככאלה ומתוך כך הדאגה וחשיבות הצפת הבעיה לכלל הציבור הפכה לחשובה מאוד.
לאחר שערכנו שני ראיונות עם אנשים שעוסקים בתחום, הבנו כי מעבר להצפת הבעיה וקריאת ההשכמה יש להפנים כי אין הכוונה למנוע רק את 'הורדת הכיפה' מראשם של הנערים; מכיוון שברגע שנער אכן מחליט לבצע החלטה כזו, הוא מגיע לעיתים לפריקת עול כוללת שפוגעת בו גם בחייו האישיים. ההתדרדרות עלולה להגיע לסמים, אלכוהול ואף לדברים גרועים מכך. המטרה היא בעיקר להציל את הנוער מהגעה למקומות החשוכים הללו מתוך אמונה כי קשר עמוק ואמיתי יסלול לנער פתח לחזור גם ליהדות בדרך האוהבת והמחבקת.
בית חם בכי־קר
הריאיון הראשון החל בשיחה עם הראל חצרוני (49, שבות רחל). אם תרצו אי פעם ללמוד את תחום הנוער הנושר שנמצא ברחוב והטיפול בהם – לכו לחצרוני. 'הזולה של חצרוני' הנו פרויקט ייחודי שהתחיל לפעול לפני כמעט שמונה־עשרה שנה. "עוד לפני הזולה הייתי מסתובב ברחובות ומדבר עם בני נוער, מקיים סמינריונים, מגיע למקומות בילוי – בארים, מועדונים ועוד, מראה נוכחות. מנסה להגיע ללבם של בני הנוער ולהקשיב להם". לאחר כמה שנים של מסעות ברחוב הבין חצרוני כי "אי אפשר להיכנס למרחב לבו של הנער בצורה עמוקה רק בשיחה של כמה דקות ברחוב ולכן החלטתי למסד את זה. פניתי לארגון OU ישראל והצגתי בפניהם את הרעיון של הקמת בית חם ופתוח לבני נוער, מקום שבו הנוער יוכל להגיע ללא חשש ושם נוכל לשוחח ולהעמיק את הקשר הנפשי אתו. הארגון אימץ בשמחה את פנייתי וביחד זכינו להקים את ה'זולה'".
'הזולה של חצרוני' הנו מועדון נוער שפועל במרכז העיר ירושלים עבור בני נוער במצוקה (בעיקר לאלו הבאים מבית דתי אך לא רק). מעל 3,000 בני נוער מגיעים למרכז מדי שנה. המרכז שוכן בכיכר החתולות, אזור מלא בצעירים, שרבים מתוכם מסתובבים שם מדי לילה ללא מטרה וכך מתדרדרים לבעיות קשות של סמים ואלכוהול ולכן אומר חצרוני: "מטרתנו העיקרית היא להעניק להם חברה, שיקשיבו להם ויראו אותם, בניגוד למציאות שממנה הם מגיעים".
בורסת היהלומים
ניתן להגדיר את 'הזולה של חצרוני' כתחנה האחרונה לבני הנוער הדתיים שאיבדו את דרכם. מכאן, כנראה שלא יתנו להם עוד הזדמנות כנה ואמיתית להרים את עצמם. "החבר'ה האלה הם יהלומים" טוען חצרוני בכנות נחרצת. "הם כולם ילדים שעטופים בעטיפות של בוץ, הם לא מודעים לזה. בתכל'ס, הם מחפשים מישהו שינער מהם את הבוץ ויגלה את מה שהם באמת". בנוסף, מדגיש חצרוני כי עבודתו מכוונת לכל נער באשר הוא, בהיותו "חלק א־לוה ממעל".
"כל יהודי הוא קדוש עליון. רק שיש כאלה שיש עליהם כיסויים רבים שעוטפים אותם, אך בפועל הטהרה והקדושה מצויים גם בו בוודאי. הבעל שם טוב אומר: ראשי תיבות רשע – ריבונו של עולם. זו נקודת המוצא שלנו. הקב"ה נמצא בלב לבו של כל יהודי למרות המעשים שהנערים עשו ועושים. אנחנו איתם. זוהי האמת לאמיתה, וזה מה שמוביל אותנו לפעול".
הכל נשמע מאוד נחמד, מאוד מרומם ואידיאלי, אבל איך עושים את זה?
"אנחנו מאמינים בהם, אבל באמת. מסתכלים אל המעבר, בלי לשפוט, באמת בלי לשפוט, והנערים והנערות מרגישים שאנחנו באמת פה לטובתם. כשאדם נמצא בייאוש, הוא בחיים לא ירגיש שהוא יהלום, הוא תמיד ירגיש שהוא בבוץ, גם בדברים טובים שהוא עושה. בדרך זו, אנו מנסים להגיע לעוצמה של הנער, ועוזרים לו להיפרד מכעסים ותבניות שהוא דבק בהן, תובנות על החיים שלאו דווקא נובעות ממשהו טרגי, אלא מסקנות שהנער סיגל לעצמו וחשב שהן נכונות". בביקורת מרומזת אומר חצרוני כי "אם בתאילנד יש בית יהודי, קל וחומר צריך שיהיה כזה בישראל, במקום הטבעי שלנו. רק שכאן, אנחנו עושים זאת על מנת להצמיח את הנערים באופן קבוע ולא כמשהו חולף וזמני, דבר המאפיין את המסעות בתאילנד ודומיהם. ירושלים אינה מקום זמני".
המקום של קדוש
שם המרכז: 'הזולה של חצרוני' לא היה השם הראשוני שחצרוני רצה לתת למקום. כמייסד המקום הוא רצה לתת לו את השם "המקום של קדוש", שם מיוחד עם משחק מילים מחוכם. "אך ככל שחלפו השנים החבר'ה הצעירים התעקשו להמשיך לקרוא למקום 'הזולה של חצרוני' וזה מה שתפס בסוף".
לחצרוני חשוב להדגיש שוב כי ארגון OU ישראל הנו ארגון שרעיון קירוב בני נוער והצלתם הפיסית והרוחנית הנו אחד מיני מטרות רבות שהארגון עוסק בהם, כמו פרויקטים לעידוד העלייה וקליטתה, מרכזי נוער בפריפריה, פרויקטים לבעלי צרכים מיוחדים ועוד.
מלבד ארגון OU שהרים את המקום, שותפים נוספים לזולה של חצרוני הם הסוכנות היהודית וכן עיריית ירושלים שנרתמה לאחרונה לסייע בפעילותה השוטפת של הזולה. בזולה קיים צוות מסור של מדריכים שנמצאים באופן קבוע ובנוסף להם גם מספר מתנדבים שמגיעים לפעילות. הם כאן מתוך אמונה שיש במקום פוטנציאל עצום להצלת נפשות בישראל והם מאמינים בנוער בכל לבם.
לטענת חצרוני "האוניברסיטה של החיים היא זאת שמאפשרת למדריכים להתמודד עם הקשיים של בני הנוער ולתת להם כלים להתמודד ולצמוח, בזה אני מאמין. מהניסיון שצברתי לאורך השנים, גם בהתמודדות עם קשיים אישיים שלי בעבר וגם הניסיון שצברתי במהלך שנותיי עם בני הנוער ברחובות, אני מצליח להעביר את התחושות הלאה, בלי תואר ובלי בגרות".
חלק מהרחוב
"אף פעם לא משכתי נערים או נערות להיכנס לזולה. בהתחלה אלו היו נערים בודדים, ולאט לאט המרכז עבר מפה לאוזן וברוך ה' היום הנוער מגיע ומכיר את המקום. לאחר שמונה־עשרה שנות פעילות ועשייה הפכנו להיות חלק חשוב ממציאות הרחוב". חצרוני טוען בכאב כי בשנים הראשונות היו מגיעים בני נוער בגילאי שש־עשרה ומעלה. היום, גם ילדים בני אחת־עשרה מסתובבים באזור ומחפשים מזור לקשייהם. מחפשים מישהו שיקשיב להם. גם הם מעשנים, שותים ומכאיבים לעצמם בעיקר נפשית, כי הם רוצים להיות כמו הגדולים שחייהם נראים חיצונית מאוד מפתים, וגם להם צריך לתת מענה ואוזן קשבת. למרכז מגיעים נערים ונערות מכל קצות הקשת הישראלית – דתל"שים, חרדים וגם חילונים". לשאלתנו מה בני נוער חילונים מחפשים אצלו, חצרוני עונה ש"ברגע שמעניקים אוזן קשבת, אוהבת ואמתית, זה עושה את העבודה וזה משפיע על כל אחד".
המעגל
מספר חצרוני: "לפי החסידות ישנם עשרה היכלות שמשקפות את נפשו של האדם ואת העולם בכלל. שניים מהם אלו היכלי הנגינה והתשובה, ושניהם צמודים זה לזה ולא במקרה. לכן חשבנו על הרעיון של המעגל. מעגל נגינה אין סופי שמתנגן כל הזמן. בלי מעגל הנגינה, מבחינתי, המרכז יהיה סגור. בלי המעגל – אין זולה".
השטיחים הפרוסים לכל עבר, המזרנים והנרות הדולקים מעניקים תחושה ואווירה של קדושה, ממש עם הכניסה לזולה. "נגינה קדושה ובריאה משפיעה על הנשמות. יש גם חדרי אמנות, שיעורי תורה ושיחות נפש בין המדריכים לנערים, אך הנגינה היא לב הפעילות".
"לאחר כמה שנות נגינה ויצירה הבנו כי בידינו מנגינות שחוזרות על עצמן והן ייחודיות לזולה, ולכן החלטנו ללכת על הוצאת דיסק שתרכז את העשייה שלנו דרך המוזיקה. זו מוזיקה פנימית ומתגעגעת, הנשמה של החבר'ה. אין לנו עניין להוציא מוזיקאים, אלא להעצים ולהעמיק את הרצון שלהם למקום בריא יותר" קובע חצרוני.
אתם באמת רוצים בטובתי
נקודה חשובה שחצרוני מבקש להדגיש היא נקודת הגבולות: "אי אפשר לפתח אהבה והתפתחות אם לא מציבים גבולות, כי אז זה לא יהיה אמיתי אלא מזויף. אנחנו מציבים לנערים גבולות מאוד ברורים ואפילו מקיימים איתם מדי פעם שיחות קשות. תמיד כשאני מסיים שיחה כזאת אני בטוח שיזרקו עליי ביצים אך משום מה הם מוחאים כפיים. איך זה ייתכן? כי הנערים מתחברים לדיבור הדוגרי, שאומר את האמת בפרצוף. בלי התפלספויות".
ביקשנו יפה מחצרוני סיפור אחד מתוך אין־סוף: "כל יום יש סיפור, אך סיפור אחד שזכור לי מאוד זה על בחורה אחת שעברה קשיים רבים והתדרדרה הכי נמוך שאפשר. למרבה ההפתעה, הנערה הגיעה למרכז כמעט בכל יום, השתתפתה במעגל הנגינה, בשיעורים ובשיחות האישיות וניסיתי להבין למה לה, הרי היא היא ברחה מגבולות ועכשיו היא מכניסה את עצמה למקום עם גבולות? ניגשתי אליה ושאלתי", מספר חצרוני בהתלהבות, "תשובת הנערה עד היום מהדהדת בתוכי ומעניקה לי כוחות להמשיך לפעול. היא אמרה שהיא מרגישה שכאשר היא נמצאת במועדונים, האינטרס של בעלי המועדון הוא שתמשיך להוציא כמה שיותר כסף על אלכוהול. הם עוזרים לי להמשיך ולדפוק את החיים שלי, ואילו אתם עוזרים לי באמת לצמוח". היום, הנערה כבר הפכה לאם לילדים והיא עצמה תומכת בנערות אחרות שהגיעו למצבים דומים.
כמו ספונג'ה לפני שבת
חצרוני מנסה להוציא נקודת אור מהמצב ואומר כי "אכן ישנה התעוררות, יש יותר מודעות לנושא ויותר ויותר נערים ונערות יודעים שיש למי לפנות", אך מסתייג וטוען: "מנגד, ישנה הרבה אטימות לנושא. בעיקר אטימות שמתכחשת לתופעה. 'לי זה לא יקרה' או 'לא בבית ספרנו'. בכל מיני מוסדות חינוך לא מצליחים להודות במקרים קשים שמתרחשים על ידי תלמידים שלהם, אולי כדי לא לפגוע בשם המוסד, לא יודע…". קשה שלא להרגיש בקולו של חצרוני את הכאב. כאב אמיתי. הוא פועל ימים כלילות על מנת להציל את הנוער, אך לטענתו חלק מהמוסדות החינוכיים מעט בורחים מאחריות ומשאירים את העבודה לארגונים מעין אלו.
"בנוסף לקושי של מוסדות הלימוד יש להבין כי בכל יום נפשות הנערים משתנות. הקושי נעשה גדול יותר. הגוונים שאנו מתמודדים איתם מתרבים ונעשים מורכבים יותר. נכון, בהתחלה הכל נראה מאוד מלוכלך, אבל ככה זה כשמנקים, הלכלוך צף. כמו ספונג'ה לפני שבת. אך עם הרבה אמונה אנו מצליחים לשייף את היהלומים האלה, אנו מייצרים דור שיכול להגיע למקומות הרבה יותר גבוהים מכל דור אחר. גם לנערים יש אמונה, פשוט צריך לגרום להם להאמין בה, וזה קורה כל הזמן".
מתאים!
לאחר השיחה עם חצרוני, ישבנו לשיחה עם מענדי אייזנברג (30, מגדל העמק). "הכל החל בשליחות עם משפחתי מטעם חב"ד במוסקבה ב-2011, בלי לדעת מילה ברוסית", מספר מענדי. "לימדתי שם בתלמוד תורה לילדים. לאחר שנה עברנו לאזור אחר ליד מוסקבה, שם הייתי אחראי על ישיבה לנוער. כאן התחילה האהבה שלי לעיסוק עם הנוער. עשינו שם פעילות מאוד מבורכת. בני הישיבה ברוסיה היו בעיקר פליטי ישיבות שהגיעו מהארץ. נערים שהיה להם קשה מדי לעמוד בדרישות הישיבות בארץ ולכן החליטו לנסות את מזלם התורני ברוסיה. עשינו לנערים הסמכה על 'שבת', 'איסור והיתר' והתמקדנו בעיקר בהלכות שחיטה. זה עניין אותם מאוד. אלו הלכות מאוד מעשיות שתרגמנו אותם גם ללימוד בשטח. בנוסף לכך שזה לימוד שיכול לפרנס אותם, כי שוחט הוא מקצוע מאוד מבוקש באזור". לאחר כמה שנות פעילות החליטה משפחת אייזנברג לחזור ארצה, אבל איש כמו מענדי לא התכוון להתביית ולשקוט על שמריו.
"החלטתי על הקמת כולל אברכים במגדל העמק. בהתחלה היו קשיים רבים ומספר האברכים היה קטן מאוד. היום אנו עומדים על עשרים אברכים קבועים בכולל. בנוסף, בתקופתו הראשונה של הכולל הגיעה אליי בחורה שעובדת במשרד הבריאות ומטפלת באנשים פגועי נפש, והיא פנתה אליי בשאלה איך ניתן לשלב אותם בכולל. היום, יש לנו עשרה אנשים נפגעי נפש שמגיעים לכולל והם ממש חלק מההוי החברתי והתורני. האברכים אצלנו מודים לי תמיד בשמחה על ההזדמנות הנפלאה שנתנו להם. אנו בעצם מצליחים לעשות חסד לא רק לעצמנו עם לימוד התורה אלא גם לאחרים. זה מוסיף הרבה כוחות.
"לפני כחצי שנה הגיע אליי לכולל בחור בשם אסי הראל מצפת. בתחילה קבענו חברותא יחד. עם הזמן הבנו כי יש בכוחנו להקים ארגוני חסד, בהמשך לרצון שלי לעבוד עם נוער עוד בתקופתי ברוסיה ומכך שאסי היה בעצמו נער שנשר ממוסדות החינוך והבין את המורכבות. החלטנו על הקמת עמותה בשם 'מתאים'. אנחנו בעצם מתאימים את עצמנו לדרישות והרצונות של הנער. הכי פשוט שיש. הרעיון הגיע מדרשתו של הרבי מלובביץ': "ויגש אליו יהודה" – יהודה ניגש אל יוסף ואומר לו: שמע אדוני, אתה תעזור לי, אבל העזרה הזאת תעזור לך יותר ממה שהיא תעזור לי. זה עיקרון חשוב מאוד בחינוך. העניין של המשפיע והמקבל, שזה בעצם מעגל אינסופי, והנער מרגיש את היחס הזה. לכן, אנו יושבים עם הנער לריאיון בן שעתיים, בו אנו מנסים להוביל אותו לרצונות שלו, כי אין הרבה בני נוער שיודעים מה הם רוצים. אנחנו בונים איתם לו"ז לפי רצונם – לימוד בבוקר, טיולים בטבע, מכון כושר, הכל. מה שירצו. מנסים לבנות להם סדר יום של יהודי".
עניי עירך
"בשונה ממוסדות חינוך רגילים שמכתיבים את הכללים וסדר היום, אנו מאמינים שהשפע מגיע מהתלמידים עצמם ונותנים להם את זכות הבחירה. הבנו שהיום ישנם בחורים רבים שלא יכולים לעמוד בקריטריונים הגבוהים של הישיבות בארץ. הם בחורים טובים. באמת. אלא שהחוקים וסדר היום שהישיבות דורשות גורמות לפרידה אוטומטית של חלק נכבד של הנוער שלנו. מכך בא הצורך במוסד נוסף. מכיל יותר".
"כרגע", קובע מענדי, "עניי עירך קודמים" – "הנערים שמגיעים אלינו הם מהקהילה שלנו, אבל האידיאל הוא לפנות לכל סוגי הנוער שישנם, שיהיה מרכז שייתן מענה לכל צורכיהם. השמועה עברה ממש מפה לאוזן והפרויקט צומח בכל יום. אנו עומדים היום על עשרה נערים קבועים שמקיימים לו"ז מפורט אצלנו. המטרה היא להמשיך ולהוסיף בני נוער, ולהגדיל את ההיצע שאנו מציעים לנער. מעבודה בחוות, צימרים, טיולי ג'יפים, אופניים, מה שרק ירצו!"
בהתאם למאמר הידוע אודות הבאת ילדים לעולם – "הילד מביא אתו את הפרנסה" – כך מענדי וחבריו לעמותה מאמינים בלב שלם: "הברכה מגיעה עם הנער. מדהים כמה סייעתא דשמיא הייתה לנו במהלך הזמן; תורמים רבים, אנשים שמגיעים אלינו ורוצים שנביא אליהם נוער לעבודה ועוד יוזמות שמתגלגלות.
"הגיע אלינו בחור מחינוך מיוחד. גם הוא, כמו רבים אחרים, לא ידע מה הוא רוצה לעשות בחיים. מאוד מבולבל. לאחר הריאיון איתו הוא טען כי הוא אוהב טבע. מפה לשם הגענו לבחור מסוים שיש לו חווה ענקית על הר יבנאל עם נוף יפהפה וקסום. הבחור התלהב מהפרויקט שלנו ודרש שנשלח אליו נערים. שלחנו את הנער הזה אליו לעבודה. הוא קיבל שם מגורים בצימר מקסים ועבד בחווה בתמורה. הנער חזר אלינו לאחר כמה שבועות מלא חיים וטען שהוא ממש נולד מחדש. פתאום הוא תקשר אתנו, דיבר באופן רהוט ובוגר, הודה לנו בלי סוף ועיניו ממש ברקו. ממש הגשמה עצמית. וכל זה תוך שבועות ספורים".
סיפור נוסף מפגיש את מענדי עם נער צעיר שמגיע ממשפחת ברוכת ילדים, 14 במספר. אם חשבתם שלכם צפוף בחדר תחשבו שוב. בביתו של הנער אין מספיק מיטות לכל הילדים ומי שהולך לישון מוקדם יותר – ישן במיטה. כמה פשוט, כמה כואב. במילים אחרות: "לילד לא הייתה פינה בעולם. כך הוא חי. הוא התחיל להגיע כל בוקר ללימוד בכולל. לאחר מעקב וריאיון גילינו שהבחור אוהב את תחום הצילום. חיברנו אותו לצלם מקצועי שלימד אותו שיטות צילום והיום הוא הצלם של העמותה וכל אירוע מתועד על ידו. התמונות מצולמות ונערכות על ידו בלבד, והוא מאושר".
מענדי מדגיש ואומר כי "הנערים שמגיעים אצלנו ללמוד, נכנסים לתוך הלימוד בכולל. האברכים מקבלים אותם בשמחה והם בעצמם מאושרים מהמצב. האברכים מספרים שהם לומדים טוב יותר בעקבות הנערים. יתר על כן, הורי הנערים הם חלק אינטגרלי בתהליך של ילדיהם. הם שותפים למהלך ומאמינים בלב שלם בעמותה שלנו ובדרך שאנו הולכים בה. אנו מנסים להסביר להם שהילד שלהם שונה קצת משאר חבריו לכיתה והוא צריך התייחסות שונה. הוא לא פחות טוב מאף אחד, וכשההורים מבינים שעדיפה שעת לימוד תורה אחת ביום מאשר אפס, זו כבר התקדמות".
"אנחנו לא מייצרים תקוות להורים" אומר מענדי ברצינות, "אנו מדגישים את האידיאל ואת המטרות ומנסים לעשות ככל שביכולתנו".
אנו מרגישים את ההתלהבות בדיבורו של מענדי כאשר הוא מתחיל לספר על מקרה נוסף: "היה בחור שרצה לקנות תופים. כמו שאמרנו, אנו רוצים להגשים להם את כל החלומות. ניסינו לשכנע אותו לקנות תופים זולים אך הוא התעקש על תופים מסוג יקר. הוא חסך וחסך והגיע ל-3000 ₪. עזרנו לו לחפש את התופים ביד 2. קנינו. השלב הבא – איפה הוא יכול לנגן? חיפשנו וחיפשנו ולבסוף מצאנו את הגג שמעל ביתו. מדדנו את הגג כדי לראות אם זה יתאים ויהיה נוח, והיום אנו מחפשים לו מחסן על מנת שיוכל לאחסן את התופים. אנחנו משתדלים להיות הכתובת לכל רצונותיהם וזה מה שמאפשר לנו להגיע לפתיחות והצלחה עם הנערים האלו. היה גם נער שרצה להתגייס לצבא, התקשרנו ללשכת הגיוס, לאחר מכן הלכנו אתו ללשכת הגיוס. אנו מאמינים בנוער. אם הרצון שלו הוא רצון אמיתי שהגיע ממנו – אנחנו נעשה הכל על מנת להגשים לו את החלום".
ואיפה הגבולות?
"החלום שלנו הוא שלא יהיו גבולות. שנוכל באמת להגשים את חלומו של כל נער. כמובן שזה מגיע עם דרישות, כמו שאמרנו. בחור שלא עומד בהתחייבות של עצמו, יפגוש גבול. היה בחור שרצה אינטרנט בפלאפון. קיבל. לאחר שלא הגיע לכולל כמה ימים ביטלנו לו את האינטרנט, ופתאום – הנער רוצה לחזור. יש אהבה, יש רצון להגשים להם חלומות, אבל זה בא עם התחייבות. התחייבות שהם הסכימו לה ובחרו בה.
"היה לנו בחור שהגיע דווקא ממשפחה מאוד טובה, אבל הוא פשוט לא רצה לחיות. נקודה. נמאס לו, וזה לאחר שהיה אצל הרבה פסיכולוגים ומטפלים לאורך השנים ולבסוף הגיע אלינו. בנינו לו סדר יום לפי רצונו, ואחרי שלושה שבועות בסך הכל – מהפך! הוא ניגש אליי ואמר: 'אני רוצה לחיות, טוב לי'. הנערים תמיד פונים אלינו ושואלים מאיפה נפלנו עליהם? איפה היינו עד עכשיו?".
שאלנו את מענדי האם הוא חושב שהציבור הדתי עדיין נמצא מאחור בכל הנושא של טיפול והתייחסות לנושא זה. "אכן כן, אנחנו עדיין מאחור. אני מאמין שהעבודה שאנחנו עושים צריכה להתחיל כבר בבית הספר ולא רק בארגונים כמו שלנו. טיפול אישי יותר, כיתות קטנות יותר, ואז העבודה שלנו תהיה הוספת נדבך ולא כתחליף למוסדות החינוך.
"יש הרבה ארגונים שמדברים על קרדיט. מי שיקבל את הקרדיט על הנער, יקבל גם תקציבים. לנו אין עניין בזה. אנחנו רוצים רק בטובת הנער". ובנימה אופטימית מסיים מענדי ואומר: "יש הרבה מה לעשות. מי שיחפש איפה לתרום ולמי לעזור, ימצא בקלות".
לאחר שפוגשים אנשים צדיקים כאלו, אנשים שכל הווייתם היא לעזור לאחר, בצורה הכי פשוטה, הכי כנה, הכי אמיתית ומכילה, קשה שלא להרגיש משהו. עבודה עם נוער, בעיקר בתחום הנוער הנושר היא עבודה מעייפת ומאתגרת מדי יום. הקשיים והתהפוכות הנפשיות דורשות מהמדריכים לקום כל בוקר עם כוחות נפש עצומים. להם, אין לגיטימציה לקום בבוקר בלי חשק ובלי מוטיבציה לשנות את העולם. הנוער ירגיש את זה ולא יקבל את זה. המסירות היא יום יומית. מצד אחד היא מפרכת מאוד, אך מצד שני מעניקה לעוסקים בה את היכולת להציל נפשות מדי יום ולהחזיר אותם לדרך המלך. ביחס לצורך העצום, רק מעטים הרימו את הכפפה, מי מצטרף?
לתגובות או שאלות –
גיל ביתן – [email protected]
