זה קרה לי כנראה בלי כוונה, אבל פחות מיממה מאז שסיימתי לקרוא את 'שירה גאולה', הצלחתי להסביר בהיגיון לחבר טוב שאוטוטו מתחתן, כי הוא חייב לנסוע למירון לפני החתונה. וכמו ששר שולי רנד, מצאנו את עצמנו מגיעים באמצע סתם יום של חול אל החצר הקטנה של רבי שמעון, המקום בו מתרחש חלק נכבד מעלילת ספרה החדש ורב המכר של נועה ירון.
כמעט עשר שנים עברו מאז ש'מקימי', ספרה הקודם שעסק בראשית התשובה הסוערת שלה ושל בעלה, הפך לדידם של הרבה אנשים לחבר מן המניין במדף ספרי האמונה, מחליטה נועה ירון (44) לפתוח את מכסה המנוע של עולם התשובה, שמתחת המעטה שלפעמים נוצץ מדי, מחביא מתחתיו גם שכבות לא מוכרות של פיח וכאב.
"בשבוע שבו 'מקימי' יצא לאור, אמר לי בכיר בתעשיית הספרים 'תתחילי לכתוב עכשיו את הספר הבא'", היא מספרת על תהליך הלידה של הספר. "כל הזמן חשבתי שאני הולכת לכתוב ספר המשך, אבל בסוף כל מה שכתבתי נגנז. הבנתי שאין לי עניין לכתוב מה קרה לאותו זוג בעלי תשובה קסום בעשרים שנה שחלפו מאז שהם התחתנו. בשלב מסוים הבנתי שכל מה שלא רציתי לדבר עליו, הוא מה שבוער ומעניין. החלטתי להשמיע את הקול של הילדה של זוג כזה, זו שממחישה את מה שקורה כשהמציאות לא ממש מסתדרת לפי התקווה המוכרת שמעכשיו הכל יהיה קדושה וטהרה. בשבועיים האחרונים אני שומעת מהרבה בעלי תשובה: "זה הסיפור שלנו, כי מתי בעצם אנחנו עומדים להתמודד עם כל הדרך שעשינו? כשהילדים שלנו עומדים ומתלוננים: אבא, אמא, מה עשיתם לנו? וזה שאנחנו אומרים שאם לא היינו חוזרים בתשובה בכלל לא הייתם נולדים, לא בהכרח מניח את דעתם".
אחרי 'מקימי', נדמה שהספר החדש הוא כמו ילד שצריך להתמודד עם ההילה של אחיו הגדול והמוצלח, שנבחן ומושווה כל הזמן, וחייב לגלות בעצמו משהו חדש לגמרי. ואכן, 'שירה גאולה' צועדת בנתיב ייסורים משל עצמה, כמעט הפוך מהחגיגיות שעוטפת את 'מקימי'. שירה גאולה היתומה מאב, היא בת לאם בעלת תשובה שנישואיה בשנית לאדם חרדי, מזעזעים את עולמה של הנערה המתבגרת, בת סמינר 'בית יעקב' שבורחת מהבית. עם שמה העולץ להכעיס היא מסתובבת בסמטאות הקודרות של ירושלים של מטה עם חבורה דומה של פליטי הממסד. בלילה קר במיוחד סיפורה נשזר עם חבורת חסידי ברסלב צבעוניים ומעוכים שסיימו לרקוד בכיכר ציון, והיא יוצאת למסע אישי הזוי, מצחיק ודומע.
צריך לומר ביושר שכבר מהעמודים הראשונים, הרגשתי כי 'שירה גאולה' מזכירה את 'מישהו לרוץ איתו', ספרו הקלאסי של דוד גרוסמן שעלילתו מתרחשת אף היא בסמטאות מרכז העיר ובין חורבות ליפתא, עם גיבורים ונבלים שמזכירים יותר מדי אחד את השני. כך או כך, תקופת השוטטות שחוויתי בעצמי כנער בין כיכר ציון לחצר במירון, גרמו לי להבחין כיצד ירון מדייקת בפרטים הקטנים ומעדכנת היטב את העלילה ולא רק מלבישה כיפה לדמויות המסתובבות בה.
ילדי הלילה של בית שמש
את גרסת ההווה של ילדי כיכר ציון, פגשה נועה בהרצאות הרבות שהיא מעבירה ברחבי הארץ, בקבוצות הנשים שהיא מובילה בטיסות לאומן, וגם במרכז 'התהוות' שהיא ובעלה יובל מפעילים בלב תל־אביב.
"במהלך העבודה על הספר דיברתי עם עשרות בנות שפגשתי, שהסיפור האישי שלהן נשזר בין עמודי הספר. הילדות האלה מגיעות אלי, ואני מאוד מחוברת לכאב שלהן. יש משהו שהן אומרות לממסד ולהורים, ולגדולי הדור שליט"א, הן מספרות לנו מצוקה מאוד גדולה שקשה מאוד להקשיב לה כי היא מאיימת על 'העולם הישן', על דרך החיים החרדית. לדור הזה יש קול שחייב להישמע, קול שמבקש אהבה בלי תנאים, שמתחנן לקבלה ושלא ימדדו אותו בסרגל שהוא בלתי אפשרי".
"הספר לא נכתב רק על בעלי תשובה. גיבורת הספר היא ספרדייה ויתומה מרקע חרדי, אבל הספר יכול לדבר לכל בת מכל מגזר", מצהירה נועה, תושבת רמת בית שמש. "המתח בין הדורות והכאב של הנוער שמבקש הכלה וקבלה נכון גם במגזר החרדי והחילוני. אני מסתכלת על השכנות והחברות שלי, ואני רואה שאין כמעט בית שאין בו נושר או מתנדנד. זו לא תופעה שמסתתרת מאחורי גדר. מי שיושב במרכז המסחרי בבית שמש עם הנרגילות והאופנועים, אלו ילדים שלמדו עם הבנים שלי בתלמוד תורה. זה הבנים של חברות שלי".
כל מהפכה
היא עוגן של נדנדה
שבעה ילדים מגדלים נועה ובעלה ירון. הבכורה שעברה את המסלול הקלאסי בבית יעקב נישאה לא מכבר עם חסיד ברסלב מבית. שני הבנים הגדולים מצאו את מקומם המפתיע דווקא בישיבת 'חברותא' בכפר בתיה, שרחוקה אפילו מהמיינסטרים החינוכי של מוסדות הציונות הדתית. הבת שמסיימת את כיתה ח' בבית יעקב, תלך בשנה הבאה לאולפנה לאמנויות. "הבת הגדולה שלי שעשתה את כל המסלול בבית יעקב שאלה למה זה לקח לנו כל כך הרבה שנים", היא מחייכת.
"בשום פנים ואופן לא באתי כנביא זעם לדבר על החברה החרדית שאני חיה בתוכה עשרים שנה, או כנגד השיטה החרדית", אומרת נועה. "לא מצאתי טובה ממנה, אך אני מתארת בצורה עדינה את המציאות שאני רואה מול עיניי, כי השיטה מצוינת עד שמשהו הכי קטן משתבש, ובשניה שזה קורה, אתה פתאום מגלה שלשיטה הזו אין שום יכולת הכלה של האחר או השונה. אם אתה לא שפיץ או למדן, ויש לך ליקוי למידה קטן, אתה יכול למצוא את עצמך אבוד, כי אתה יושב בתוך שיטה שאם אתה לא לומד גמרא אתה פשוט לא. או שתהיה תלמיד חכם, או שתעבוד בארגזים במכולת, כי אפילו את לוח הכפל אתה לא יודע".
"מצד שני, הבנות שלי לומדות בבית יעקב. בהנהלת הסמינר אומרים לי דבר מאוד נכון שאני מאוד מקבלת: מכיוון שאת באת אלינו אז תורידי את הראש. אני באמת לא יכולה להתווכח עם המערכת", היא מודה. "גם אני שגידלתי ילדים שנולדו בקדושה וטהרה, ופתאום לכיתה שלהם רוצה להצטרף ילד של זוג שחזר בתשובה לפני חצי שנה ועד לפני שלושה חודשים הוא ראה טלוויזיה, גם לי זה לא היה נוח. אתה עמל על משהו ולא רוצה לראות אותו יורד לטמיון. עכשיו הסמארטפונים הם שחקן חדש ששינה לגמרי את כללי המשחק. הילד שלי טורח כל הזמן להסביר לי בפרוטרוט, שהתפיסה שלי על ישיבות קדושות ומנותקות מהעולם היא הזיה. אתה יכול לשמור את הילד שלך כמו אתרוג, ובחצי שעה עם טלפון, הוא יכול להגיע לתהומות קשים שיכולים לדפוק לו את הזוגיות לכל החיים".
ואת האמירות האלו את מביאה בצורה מובהקת במכתבים שמקבלת שירה גאולה מאימא שלה, זה בעצם הקול שלך.
"התחלתי את הספר בהזדהות עם האמא, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מזדהה עם הילדה הרבה יותר מאשר עם האמא, יותר עם הזרות מאשר עם השייכות. אני אשה מאמינה, שומרת מצוות שיש לה שאיפות של קדושה, אידישע מאמע, ועדיין אני מתמודדת עם המון דברים שלא חשבתי שאתמודד איתם. בעלי התשובה יכולים למצוא מקום בחברה החרדית, וכך אכן קרה, אבל התקווה להזדהות מלאה היא בלתי סבירה".
למרות התהליך החינוכי-משפחתי המובהק שעברו נועה ומשפחתה מאזור חיוג בית יעקב לכיוון הפתוח יותר של הציונות הדתית, חשוב לה להצהיר על עצמאות מגזרית. "אני לא החלוצה באמירה הזו, אך כשאני מסתכלת על בעלי התשובה ברור לי שזה מגזר חדש. אנחנו לא כאלה ולא כאלה. השאלה באמת היא מי יהיו בעתיד המשפיעים של המגזר הזה שעובר אבולוציה. היום לא מוכרחים לעבור לבני ברק כדי להיות צדיק. כל מהפכה היא עוגן של נדנדה. אורי זוהר וחבריו הלכו לציבור החרדי ואנחנו הלכנו בעקבותיהם. דור התשובה של היום נמצא במקום אחר, שבו אפשר לחזור בתשובה לתוך המגזר הדתי לאומי, וזו אופציה שלא היתה קיימת לפני עשרים שנה. הציונות הדתית היא שחקן חדש יחסית בעולם הקירוב, וזה עניין שהתחיל באופן משמעותי לאחר הגירוש מגוש קטיף, וזה אולי התוצאה החיובית היחידה שנולדה מהגירוש. הציבור הבין שאי אפשר להתעסק רק באדמה וביש"ע ובפוליטיקה, כי הציבור חווה כזה משבר באמונה, והנשירה התגברה. המולך נפל והציבור התעורר ונכנס למגרש הזה".
אז מקימי היה אופוריה מוקדמת, ועכשיו מגיעה ההתפכחות?
"מקימי היה כולו פרחים ופרפרים, ובאמת יש הרבה פרחים ופרפרים בתהליך. יש שנים מדהימות. אני זכיתי לחוות אמת ולחוות רגעים של קרבת ה' שיש רק לצדיקים ולאנשים שמוסרים את נפשם על האמונה בה'. אבל להגיד שזו מדרגתי? זה לא נכון. אפילו ב'מקימי' הקפדתי שלא יחשבו שיש לי משהו שלאחרים אין. בכל פעם שבאה אלי ילדה דתיה מבית ואמרה לי: "את האור הזה, של התשובה, אני רוצה בחיים שלי", יכולתי להגיד לה "מאמי, אין בעיה, קחי את הטפסים ותתפקדי למפלגה שלי", אבל אמרתי לה את האמת: "גם אני רוצה אותו, זה שכתבתי עליו לא אומר שהוא רכוש שלי, אני כוספת ומתגעגעת אליו, וחיה את חיי בציפייה לרגעי קירבה, אבל האמונה היא לא פראיירית ואי אפשר לתלות אותה על מחזיק מפתחות ולהגיד 'את שלי'. צריך לחזר אחריה, לדפוק את הראש בקיר ולעשות מעשים שלפעמים הם לא בגבולות הקו הירוק של הנורמלי".
ביטוי מוכר אומר שצה"ל תמיד מוכן למלחמה הקודמת, גם פה את אומרת שההורים מחפשים את הנוער שהם היו, ומוצאים נוער אחר?
"לדרך שאנחנו עוברים אי אפשר לכתוב נוסחה, אבל גם אי אפשר להגיד שהקדוש ברוך הוא עזב את הנוער, כמו שהוא לא עזב אותנו. לא היה דור שהזקנים לא צקצקו בלשונם ואמרו שהכל אבוד. ברוך ה' האמת קיימת ומעידה על עצמה. אז מה, לא הצלחתי לגדל אתרוגים? גם אני לא אתרוג. אפשר עשר שנים להחזיק את הפסאדה של הצדיק המושלם, ואז יש את החריצים האלה שהאמת יוצאת מהם לאור. אתה מבין שהלכת עמוק מדי, מתוך הרבה רצון טוב וטהור, אבל בלי יכולת אמיתית לגשר על הפער העצום".
"אני תמיד אומרת לאבות מודאגים ואימהות בוכיות: הקדוש ברוך הוא הוא ארך אפיים, לי הוא חיכה עשרים ושלוש שנה, והוא לא פחות אבא טוב של הילד שלי מאשר שהיה עבורי. אז יכול להיות שלמרות כל ההשתדלות שעשיתי, הילד שלי לא מאמין לי שיש רוע בעולם והוא רוצה לבדוק את זה בעצמו. אני בוכה בשבילו ומתפללת עליו, שיהיה איתו כמו שהיה איתי. אנחנו רוצים מוצר מוגמר כאן ועכשיו, ואין לנו סבלנות לתהליך שיכול להיות מאוד לא פוטוגני לראות שלילד שלך אין חשק ללמוד או להתפלל, או שהוא רגל אחת פה ורגל אחת פה".
עם כל המורכבויות שאת מתארת בעולם התשובה, בספר בחרת להוליך את שירה גאולה דרך הנתיב של הנ-נחים, קבוצה שבעולם האמיתי מייצגת באופן מאוד בולט את אותן מורכבויות, ובכל מקרה האוטופיה הזו לא יכולה להוות דרך לרבים, לחיים של חברה.
"האנשים שם כולם עקומים, כולם נכים וזרוקים, אבל יש להם משהו אחד: יש להם אמונה שהיא אנרכיסטית. הנוער שמגיע אלינו למרכז 'התהוות', הצעירים הדתלשי"ם או השבאבניקים – כולם מחפשים איזושהי דרך שלא תגדיר אותם בתוך השטאנץ, אבל תאפשר להם לחיות חיי אמת. במובן הזה, האנטי־ממסדיות של רבי ישראל דב אודסר, ואש האמונה המאוד בראשיתית שלא מוכנה לקבל שום תכתיבים – היא התרופה בעצמה. זה לא שאני אומרת שכולם צריכים להכנס לסוואנה של נ-נח וללכת לרקוד ברמזור, מה שאני רוצה לומר זה את מה שרבנו צעק: האמונה לא תלויה בבגד, בהשתייכות או בסממנים חיצונים, אלא באמונה, בהישענות על איש פלא. התרופה של כולנו לא קשורה בהשתייכות המגזרית, אלא גבוה מעל גבוה".
"הגיע אלינו איזה ילד נושר ויובל דיבר איתו במשך חודשים, שעות על גבי שעות, וממש הרים אותו. ואז באה אמא שלו לצעוק עלינו: 'הבן שלי חושב שה' אוהב אותו גם אם הוא לא מקיים תורה ומצוות. איפה זה כתוב שאם הוא לא מניח תפילין הוא בן של הקדוש ברוך הוא, מאיפה הבאתם את זה?' אמרתי לה: 'תארי לך שהוא לא היה חושב ככה, אלא את זה שאם הוא מחלל שבת זה גט כריתות בינו ובין הקדוש ברוך הוא עד יום המוות, ושזה בלתי הפיך. את חושבת שמצבו היה טוב יותר? אז אם לילד הזה, יש קשר עם הקדוש ברוך הוא גם כשהוא חילוני, זה דבר מבורך. אמרתי לה 'סעי הביתה ותשתקי'", היא מחייכת.
"אין בספר הזה שום דבר מתריס", היא מדגישה. "הוא כתוב באהבה והערכה כלפי כולם. אבל זה לא משנה את העובדה שאנחנו חווים על בשרנו, את האבולוציה של הגאולה של עם ישראל. שער התשובה לא יכול להיות כזה שבצד השני שלו יש רק את בני ברק, ירושלים וצפת, הוא חייב לגדול ולאפשר לכולם לעבור בו. אני מאמינה שאלו כאבי הגדילה של השער שכולנו צריכים לעבור בו, בין אם גדלנו במכינה של עלי, בחצר האדמו"ר או בקיבוץ חילוני".
