"זה עבור הילד שלך" – אמר הרבי מליובאוויטש, כשהעניק דולר נוסף לרב שמחה קרקובסקי, עסקן קהילתי, ששימש כגבאי של האדמו"ר מלעלוב בבני ברק, בתקופה שהוא ורעייתו נאבקו להביא ילדים לעולם.
בחורף תשמ"ח היה הרב קרקובסקי בשליחות האדמו"ר מלעלוב בניו-יורק, כאשר ידיד שלו, הזמר מרדכי בן דוד ורדיגר, הזמין אותו לנסוע לרבי ולבקש ברכה. "היה תור ארוך. כשניגשנו לרבי, ר' מרדכי אמר ששמי שמחה ואני שימשתי את האדמו"ר מלעלוב זכרונו לברכה" – סיפר קרקובסקי. "הייתי אז לאחר שבע-עשרה שנות נישואין לערך ועדיין לא זכיתי לפרי בטן. בסלנג הרפואי זה נקרא 'עקרות בלתי מוגדרת'. זו בעיה מאוד קשה, משום כשאתה יודע את הבעיה, אתה יודע איך לטפל בה. ר' מרדכי אמר שאני צריך להיוושע בילדים ואמרתי את שמי, שם אמי ושם זוגתי. הרבי נתן לי דולר ואמר לי "זה עבורך", אחרי זה נתן לי דולר שני עבור זוגתי. אחרי זה הוא הוציא דולר שלישי, "זה עבור הילד הראשון שייוולד ותגדלהו לתורה, חופה ומעשים טובים". ונולד בן! בסוכות תשנ"ט הקב"ה נתן לי מתנה – מאוצר מתנת חינם… הוא התחתן לפני זמן לא רב ואנחנו זוכים לרוות ממנו הרבה נחת".
זהו סיפור אחד מתוך אוצר בלתי נדלה של סיפורים אודות המפגשים האישיים של יהודים רבים עם הרבי מליובאוויטש. פרויקט 'מפגשים עם הרבי' המופק על־ידי חברת JEM, בראשות הרב אלקנה שמוטקין, מבקש לתעד את חייו של הרבי, מזווית שטרם הכרנו. מדובר בפרויקט חשוב ומושקע מאוד והחשיבות שלו גדולה עשרת מונים, דווקא כעת אחרי הסתלקותו של הרבי מליובאוויטש זצוק"ל, ערב יום ההילולא העשרים וארבעה.

כלל ופרט וכלל
"במשך שנות נשיאותו של הרבי, בערך כ-14,000 שעות הוא ישב בפני החסידים והעביר שיחות, מאמרים והתוועדויות עם ניגונים, דברי תורה וחסידות; החל משנת תש"י ועד שנת תשנ"ב אז חלה" – מסביר ר' זושא וולף, מנהל הפרויקט בארץ בחמש־עשרה השנים האחרונות. "כמובן שכל מילה של הרבי יקרה לחסידים. אם הם יודעים שיש אצל מישהו הקלטה או רשימה נדירה, הם עושים מאמצים להשיגן. כיום ידוע שמכלל השיחות שנאמרו לציבור, כ-85% מהן נשמרו ותועדו בידי החסידים. השיחות החסרות נאמרו בעשור הראשון לנשיאותו של הרבי אז ההוצאה לאור הייתה פחות מסודרת, כך שלא כל דבר נרשם, הוקלט או תועד".
אולם בנוסף לשיחות ולהתוועדויות הציבוריות והרשמיות הרבי הקדיש חלק ניכר מזמנו לאנשים פרטיים. הרבי ישב עם אנשים שתי לילות בשבוע, במשך שלושים שנה, כאשר כל אחד היה יכול לקבוע תור ולהגיע להיפגש עם הרבי. "למנהיגים ולאנשי ציבור בדרך כלל אין את הסבלנות להשקיע כל כך הרבה זמן באנשים פרטיים" – מחדדים ב-JEM. ולענייננו, "אלפי אנשים ישבו איתו, וזה לא מתועד באף מקום, למעט תמונות והקלטות שנשארו לנו ממפגשים עם רבנים מפורסמים ואישי ציבור", כמו זו שבתחילת הכתבה עם הרבנים הראשיים הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו זצ"ל.
ר' זושא, איך זה נוגע לכלל הציבור, הרי היו אלו פגישות אישיות?
"ראשית, חלק נכבד מהיחידויות עסקו בענייני הכלל, עם מנהיגים, רבנים ואנשים בעלי השפעה. אם מדובר באמירות ציבוריות, זה בוודאי נוגע לכלל. גם כאשר מדובר בעניינים של אנשים פרטיים, למשל כמישהו מבקש מהרבי עצה בעבודת ה', או אפילו בענייני פסיכולוגיה או עסקים – ברוב רובם של המקרים, ההוראות הן בעלות מסרים עם משמעות כללית שכל אחד יכול לקחת מהם. כל אמירה או סיפור חדש – יש בהם כדי לעורר יהודים ולהעניק להם חיות מחודשת".
הרב יחיאל קייגען, מי שעומד בראש פרוייקט "מפגשים עם הרבי", מוסיף כי רבות מהשאלות והבעיות שאנשים ניגשו איתן בזמנו אל הרבי, הן אותן שאלות שאנשים נתקלים בהן היום. "סוגיות ביטחוניות או פוליטיות, שאלות רפואיות או אמוניות, מערכת יחסים זוגית או בין הורים לילדים" – הוא מדגים. "אנחנו לא אומרים שכל תשובה נותנת מענה לסיפור האישי כיום של כל אחד ואחד, אבל הדרך שבה הרבי תקשר עם האנשים יכולה להוות השראה עבורנו, ויש הרבה מה ללמוד מהסיפורים הללו".

מחפש סיפור ברחוב
אחד הסיפורים שמספר וולף, שופך אור על דרך העבודה על הפרויקט והרלוונטיות שלו: "בחג הסוכות לפני כחמש שנים, התפללתי בבית הכנסת ואחד המתפללים סיפר לי שלפני מספר ימים כשהיה בספריית 'היכל מנחם' בירושלים, נכנס בחור ישיבה ליטאי לספריה כדי לרכוש ספר ותוך כדי פלט שלאביו היה סיפור מיוחד עם הרבי וכדאי לבוא לשמוע אותו. ביקשתי מהחסיד פרטים על אותו בחור, אבל הדבר היחיד שהוא ידע היה ששם המשפחה הוא צור והאב קשור לישיבה בהר נוף".
"התחלתי לנסות לאתר אותו מכל מיני דרכים" – מתאר ר' זושא, "עד שמצאתי בהקשר אגבי לחלוטין את שם הישיבה בה הוא מלמד. במאגרי המידע לא מצאתי את מספר הטלפון של הישיבה, עד שנאלצתי לנסוע להר נוף ולחפש בעצמי. עוברים ושבים הכווינו אותי, עד שהגעתי לישיבה ומצאתי את היהודי". המאמץ השתלם, והנה הסיפור:
הרב משה צור גדל כשאינו שומר תורה ומצוות, לחם במלחמת יום כיפור ולאחריה ירד לארצות הברית, שם עשה חיל בעסקים ופיזר מהונו לצדקה ביד רחבה. אחד מאנשים שהוא תרם להם היה שליח חב"ד בניו־יורק, שהציע לו להיפגש עם הרבי והוא נענה בחיוב. הרבי שוחח עמו ואף הציף בפניו שאלה: היהדות תמיד מפנה לימין; "לב חכם לימינו", "ימין ה' רוממה", "כל פניותיך יהיו לימין". למה הקב"ה ברא את האבר הכי חשוב בגוף האדם, הלב, נוטה לצד שמאל ולא ימין? הרב צור היה חכם והשאיר את המענה לרבי, שאמר: "כאשר שני יהודים עומדים אחד מול השני. הלב שלי נמצא לימין חברי. כל עניין הלב הוא למען הזולת. מכאן שהלב נמצא בצד ימין של החבר שלשמו הלב נברא".
"האמרה הזו לא הייתה ידועה לנו וכמעט והלכה לאיבוד. האם זו אמרה פרטית לאדם פרטי, או מסר לכלל הציבור? כל הפרויקט שווה בשביל אמרה כזאת!" – מתמוגג וולף.

הכתובת האולטימטיבית
אחד הדברים שמדרבנים את הצוות היא העובדה שמדובר במירוץ נגד הזמן. "הרבי קיבל קהל משנת תש"י, דהיינו: אם מישהו נפגש עם הרבי בשנת תשט"ו, הרי שחלפו מאז יותר משישים שנה. אם אותו יהודי היה אז בן שלושים, מי יודע אם הוא עדיין בחיים. לכן כיום הפרויקט מתמקד בלהצליח להגיע לאותם אלו שנפגשו עם הרבי בשנים המוקדמות".
ר' יחיאל קייגן כבר רגיל לשאלת 'הסיפור הכי חזק של הפרויקט'. הוא נתקל בה כמעט בכל סעודת שבת. מבחינתו כולם חזקים, אז הוא שולף את אחד הסיפורים שקיבלו את התגובות הכי חזקות: היה בחור אמריקאי שפרק מעליו עול תורה ומצוות, הצטרף ללהקה אמריקאית ידועה והשיל מעליו כל זכר יהודי. באחת השיחות עם החברים, הציע אחד מהם שילך ללמוד על הבודהיזם. המשפט הזה זעזע אותו בתור יהודי: האפשרות ללמוד בודהיזם, לפני שהוא מתעמק בדת ששייכת לו – היהדות. הוא פנה לשליח חב"ד המקומי בבופאלו, בה התגורר, והתחיל לשגר אליו צרור שאלות בענייני אמונה וביטחון. השליח הפנה אותו באדיבות אל הרבי והבחור הגיע ל-770, בדיוק בזמן שהרבי עמד להיכנס למשרד. הוא עצר את הרבי ברחוב, ובמשך עשר דקות ניהל איתו שיחה מעמיקה בענייני אמונה ובמהלכה הרבי אמר לו שביכולתו למצוא את האלוקים בליבו פנימה. מיותר לציין שהבחור חזר בתשובה שלמה.
העדויות והסיפורים הרבים שהצטברו במהלך העבודה על הפרויקט מעידים יותר מכל כי הרבי נתן השראה לכל כך הרבה קהילות בישראל, לא רק חב"ד. "הרבי לא רצה וגם לא היה צריך קרדיט או חותמת של חב"ד על פעילות שלו. ראיינתי מספר חברים בקהילת 'ישראל הצעיר' – ששייכת לציבור הדתי־לאומי. ראש הקהילה, הרב אפרים שטורם, היה מגיע לעיתים תכופות אל הרבי, כשהייתה לו שאלה. שאלתי אותו: 'הרי חב"ד היא תנועה אחת ואילו 'ישראל הצעיר' היא תנועה אחרת. למה היית מגיע לאדמו"ר חסידי?' הוא התפלא על עצם השאלה. 'כשהייתה לי שאלה בלימוד הלכתי אל הרב סולובייצ'יק ואל הרב משה פיינשטיין, אבל בשאלות בענייני השקפה – הייתי הולך אל הרבי מליובאוויטש. הוא היה הכתובת האולטימטיבית'".

משדרים על אותו גל
אנשים מכל גווני הקשת היהודית הגיעו אל הרבי, מכיוון שהרגישו שכל מטרתו היא לקדם את היהדות, התורה והמצוות. "אלו יהלומים נפלאים שאנחנו רוצים לשתף בהם את הציבור" – מבקש קייגן שמספר על חוויה מיוחדת אותה עבר כשהגיע ארצה לפני מספר שנים והצטרף לצוות הצילום שראיין בכירים בצבא, בין השאר את האלוף יהושע שגיא שכיהן בעבר כראש אמ"ן. "שגיא סיפר שבאמצע מלחמת לבנון הראשונה, הוא נסע לקבל עצה מהרבי לגבי ההתנהלות במלחמה ולא הסכים לנדב פרטים בנושא. ניסיתי להוציא ממנו עוד קצת מידע, לבסוף אמרתי לו שאמנם אני חסיד חב"ד, אבל לא זכיתי כמוהו, ליחידות אצל הרבי. 'אני לא מבין אותך. נלחמת בכל מלחמות ישראל, אתה מכיר את לבנון כמו כף ידך, למה נסעת לרב אורתודוקסי־חסידי שנמצא במרחק אלפי קילומטרים, בעיצומה של המלחמה?' – הקשיתי עליו. הוא קם מהכורסה רועד כולו ואמר לי: 'אני חושב שאנחנו לא משדרים על אותו גל. כל פעם שהייתי צריך משהו בצבא, כולם ידעו שהולכים לרבי מליובאוויטש לעצה. אותו דבר עשיתי עשר שנים מאוחר יותר, כשכיהנתי כחבר כנסת. כולם ידעו שהרבי הוא כתובת'. במשך עשרים דקות הוא סיפר לי, החסיד, מי היה הרבי מליובאוויטש".
גם טוויסט מעניין בהיסטוריה התגלה תוך כדי המחקר של JEM. מסתבר שבכירי ההנהגה הליטאית הגיעו גם הם אל הרבי, עוד לפני שהחלה המחלוקת הגדולה בשנות השמונים. באותן שנים, רבים מהם נפגשו עם הרבי. "על אף הרגישות, פנינו אליהם" – מגלה וולף, "חלקם נעתרו לנו והעניקו ראיונות, תוך הבטחה שהראיונות לא יתפרסמו בחייהם. כך למשל אחד מראשי הישיבות הבולטים בציבור הליטאי העניק לנו ראיון מקיף על שתי יחידויות שהיו לו אצל הרבי, תוך התחייבות שזה לא יפורסם ללא רשותו. באנו אליו הביתה בבני ברק והוא סיפר בהרחבה. כך גם משגיח מפורסם באחת מישיבות הדגל של הציבור הליטאי שבתור נער היה בהקפות והתוועדויות אצל הרבי, גם הוא נתן ראיון שלא לפרסום".
חלק מהראיונות גילו תופעה רחבה של סיפורי מופתים על הרבי, בו מתאר איש המקצוע שאינו שומר תורה ומצוות, על מקרה רפואי שארע עמו במעורבות של הרבי, והוא מעיד שאין סיבה אחרת להחלמה והדברים מקבלים משנה תוקף. כך למשל הוא סיפורם של הרב משה יעקב שפיצר, רב קהילה בירושלים ופרופסור אריה דורסט, שהיה עד לפני כמה שנים המנתח הראשי במחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם בירושלים. לפני כשלושים שנה גילו אצל אחיינית של הרב שפיצר את המחלה הידועה. הרב שפיצר הזכיר את שמה בחלוקת הדולרים אצל הרבי, והרבי שלח אותו אל פרופסור דורסט והעניק את ברכתו. בהתחלה הפרופסור לא הסכים לשמוע על הניתוח שהיה חסר סיכוי מבחינתו, אך כשהוא שמע שהרבי שלח, הוא הסכים לנתח והאחיינית החלימה. פרופסור דורסט התראיין על כך בעצמו והעיד על אמיתות הסיפור מהזווית שלו כרופא.

ככה בונים כלכלה
לפעמים גם סיפור גורר סיפור. כזה הוא סיפור הראיון של פרופסור משה מנדלבאום, נגיד בנק ישראל בשנות השמונים. "שליח חב"ד באחת הערים סיפר לנו שעורך דין בשם שמחה מנדלבאום, שמתפלל איתו בבית הכנסת, פגש את הרבי בצעירותו וכדאי להיות איתו בקשר" – נזכר ר' זושא. "אחרי מספר חודשים הזדמנתי לירושלים והחלטתי לקפוץ אליו למשרד. הוא היה שם ושיתף אותי בסיפור שלו. הוא למד באוניברסיטה בניו־יורק, ובשמחת תורה החברים סחבו אותו ל-770. זה היה בשנת תש"י, עוד לפני קבלת הנשיאות. פתאום הוא רואה שכל החסידים מתחילים לבהות בו, מתברר שהרבי תפס אותו והתחיל לרקוד איתו".
בזה לא הסתיים העניין. "באנו אל מנדלבאום שבוע לאחר מכן ושאלנו אותו אם הוא מכיר אנשים נוספים שהיה להם קשר עם הרבי. להפתעתנו הוא ענה בחיוב וסיפר על אחיו משה, נגיד בנק ישראל לשעבר. שבועיים אחר כך כבר ישבנו אצל אחיו. בשנות השישים הוא היה סטודנט לכלכלה ונשלח לאוניברסיטה בטנסי שבארצות הברית כדי ללמוד שם, כחלק מתכנית שמומנה על ידי הממשל האמריקאי, במסגרתה היו לומדים סטודנטים באוניברסיטה בטנסי ואילו את עבודת המחקר היו עושים בארץ המוצא, וחוזרים לקבל את התואר בארצות הברית".
המחקר שלו עסק בנושא 'מה מדינת ישראל צריכה לעשות כדי למשוך משקיעים וחברות בינלאומיות זרות'. הוא יצר חישוב מסוים שאם מדינת ישראל תיתן הלוואות בריבית נמוכה למשקיעים ותגבה מס נמוך על רווחים, זה ימשוך את החברות הללו. הוא הגיש את עבודת המחקר בפני הוועדה וחיכה לאישור שמתקבל בדרך כלל תוך ימים ספורים, חלפו שבועיים והאישור מבושש להגיע. התברר לו שאחד מחברי הוועדה הוא יהודי שונא עמו ומולדתו, וכיוון שמנדלבאום הגיע לאוניברסיטה כנציג מדינת ישראל, הוא החליט לתקוע אותו. שליח חב"ד בטנסי, איתו עמד בקשר, שמע על הסיפור וסידר לו יחידות אצל הרבי.
במהלך היחידות הוא הציג בפני הרבי את התזה שלו ואת עיקרי המחקר. הרבי אמר לו שאלו אינן המסקנות האידיאליות. "אם תיתן הלוואות בריבית נמוכה ומס נמוך על פי החישובים האלה, יגיעו החברות הבינוניות ולא הגדולות והחזקות, מכיוון שהטבות כאלה הן מקבלות גם במדינות המוצא שלהם". הרבי הציע לו לתת לחברות בינלאומיות מענקים ולא הלוואות. בהמשך סיפר מנדלבאום לרבי על העניין לשמו הגיע – הבעיה בקבלת התואר.
הרבי אמר לו שבמקרה כזה צריך לפעול מלמעלה ובזאת הסתיימה היחידות. מנדלבאום לא כל כך הבין מה המשמעות. באחד הימים הוא פגש את אחד מחבריו שאמר לו שדיקן הפקולטה הוא הממונה על הוועדה. "לך תתלונן בפניו", הציע לו. מנדלבאום חשש מכך שחבר הוועדה ישמע על כך והדבר עלול לתקוע אותו עוד יותר, אבל הוא הבין שזאת הייתה כוונת הרבי. הוא התלונן בפני הדיקן על הוועדה. כעבור עשרים וארבע שעות פיטר הדיקן את חבר הוועדה הבעייתי ומינה אחר תחתיו. מנדלבאום קיבל את התואר באנחת רווחה וחזר ארצה. במהלך השנים הוא טיפס במדרגות הפקידות הממשלתית עד שהגיע לתפקיד נגיד בנק ישראל, וקידם בחוק את נושא המענקים לחברות הבינלאומיות הגדולות. "המהלך בו הגיעו ארצה IBM, אינטל, מייקרוסופט וכל חברות ההיי־טק הגדולות בעקבות מענקים נדיבים של הממשלה, התחיל ביחידות שלי אצל הרבי" – סיפר בראיון.

פוליטיזציה בשב"כ?!
אמנם באופן רשמי היחידויות הסתיימו בתחילת שנות השמונים, אבל דמויות בולטות כמו אדמו"רים ורבנים גדולים, וכך גם מספר מצומצם של אנשים בתפקידי מפתח, התקבלו בברכה לפגישה אישית גם בשנים שאחרי. אחד מהם היה יעקב פרי – ראש השב"כ לשעבר. הוא נפגש עם הרבי במסגרת תפקידו כראש השב"כ בשנת תש"ן, באופן חשאי, ושהה אצלו במשך שעה וחצי. "חוץ ממזכיר הרבי, אף אחד לא ידע מזה היות וזה תואם אחד על אחד. הנושא נודע רק עשרים וארבע שנים אחרי, דרך ידיד חב"די" – משתף וולף.
פרי סיפר כי השיחה הייתה מרתקת ועסקה באינתיפאדה הראשונה שהייתה אז בעיצומה, ובשאלות איך מתמודדים עם סוכנים כפולים ואיך מגייסים פלסטינאים לשרת את האינטרס הישראלי. הרבי העלה חשש כבד של פוליטיזציה בשב"כ, וגם נתן סקירה מנקודת מבטו לאן מוביל האיסלאם הקיצוני ומה המטרות שלו. "הרבי נתן סקירה כאילו כל דו"חות המודיעין מונחים בפניו. הוא גם חזה פיגועים בסדר גודל של הפיגועים בבנייני התאומים ב-11 בספטמבר, מעל עשר שנים לפני שהם התרחשו. התרחיש שהציג הרבי יכול היה להתממש רק בצורה הזו" – אמר פרי שסיים את הראיון במילים הללו: "נפגשתי עם אלפי אנשים בעולם כולל הבכירים ביותר, אף אחד לא הותיר בי חותם כמו המפגש עם הרבי".

אין שום בעיה
כאמור, חלק מהראיונות טומנים בקרבם סיפורי מופתים, כך למשל מספר ראש עיריית אשדוד יחיאל לסרי על כך שנולד בשנת תשי"ז בעקבות ברכה של הרבי. להוריו שגרו אז במרוקו, נולדו בזה אחר בזה שלושה תינוקות בריאים שנפטרו כמה שעות אחרי הלידה. באמצעות אנשי חב"ד במרוקו שלחו ההורים מכתב לרבי, שענה להם שייוולד להם בן בריא ושיקראו לו יוסף יצחק על שם חותנו הרבי הריי"צ. פתאום נזכרו ההורים בהתחייבות משפחתית קודמת לקרוא לתינוק על שם אחד מקרוביהם. שאלו את הרבי מה לעשות, והוא ענה שאין שום בעיה… – ייוולד להם בן נוסף, שלו יקראו על שם הריי"צ. וכך אכן קרה. הוא נקרא יחיאל על שם קרוב המשפחה, ואילו אחיו הצעיר נקרא יוסף יצחק.
סיפורים אחרים מדגישים את הרגישות של הרבי ומעידים על הדאגה והאכפתיות שהיו בו כלפי כל יהודי. הרב שמואל קפלן, שליח חב"ד במרילנד, מספר על כך שלפני עשרות שנים, בתקופה בה היה אברך בכולל, פנה אליו הרב חדקוב, המזכיר של הרבי, בבקשה לטפל מטעם הרבי בפרשייה כאובה. נערה בת שבע־עשרה מקראון־הייטס הסתכסכה עם הוריה, מרדה ועזבה את הבית. הרבי ביקש שידבר איתה וינסה לחבר אותה חזרה למערכת ולמשפחה. במשך אותה תקופה התנהלה תכתובת ענפה בין הרבי לאותה נערה. היא הציפה את המצוקות שלה והרבי מצדו עודד אותה, כאשר הרב קפלן משמש כאיש קשר. באחד הפעמים הרבי כתב לה "אני מודע ומרגיש את מה שעובר עלייך, וכואב את הכאב שלך". היא השיבה לרבי שהיא לא מאמינה לו שהוא מרגיש את הכאב שלה. כעבור זמן קצר יצא מענה מהרבי: "כשלתינוק בוקעות שיניים הוא מוטל בעריסה ובוכה, ואמו עומדת ליד העריסה והיא מרגישה את הכאב של הבן שלה. כך אני מרגיש את הצער שלך".

הרהורי תשובה מאחורי העדשה
אישה מסוימת שעלתה ארצה משיקגו לירושלים, הביאה למערכת הפרויקט סיפור מיוחד על העוצמה של הנהגת הרבי והאחריות שלו לכלל יהדות התפוצות. בשנת תשל"ב היא הגיעה ליחידות אצל הרבי. תוך שהיא ממתינה עם משפחתה ליחידות, הם פגשו משפחה מקליבלנד, אוהיו שהחליטה לעשות עלייה ארצה, הם מכרו את הבית ואת הנכסים, ארזו הכל ובאו לקבל מהרבי ברכת הדרך. אחרי חצי שעה הם יצאו נרעשים. "הרבי אמר לנו: איך אתם יכולים לנסוע? אתם פעילים בקהילה. גנרלים לא עוזבים באמצע מערכה". בו במקום הם החליטו שמשנים את התכניות ונשארים.
צימוק מתוק לסיום מגלה לנו ר' זושא על הצלם של הפרויקט בארץ, יהודי יקר ושמו דרור לבנדיגר שעבר תהליך מעניין בעקבות הצילומים. "התחלנו לעבוד איתו לפני עשור, היות והוא נחשב למומחה לפורמט הצילומים המיוחד שלנו, שמצריך להפוך את הבית הפרטי של המרואיין לאולפן צילומים. באותה תקופה הוא לא שמר תורה ומצוות. במהלך העשור האחרון, פעם בשבוע־שבועיים הוא היה מגיע ושומע מכלי ראשון סיפורים על הרבי, לא מחב"דניקים או חסידים, אלא ממגוון רחב של אנשים. הסיפורים הללו חלחלו בו, עשו לו שינוי בחיים והוא חזר בתשובה, שומר שבת וכשרות ומניח תפילין, התחתן עם בעלת תשובה שהתקרבה לחב"ד וכיום הוא משתייך לקהילת חב"ד בהר אדר. הרבי החזיר אותו בתשובה באופן אישי".

דרך שער שכם
הרב יהושע מנחם פולק
לשעבר חבר כנסת מטעם אגודת ישראל
וסגן ראש עיריית ירושלים
זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, ביקר בארצות הברית הרב משה אדלר, שהיה חבר המועצה הדתית בירושלים ושימש בה כסגן יושב ראש, ונפגש עם הרבי ביחידות.
הרבי שאל אותו היכן הוא גר, והוא אמר לו שהוא גר ב"שיכון הרבנים" בשכונת רוממה; הרבי המשיך ושאל איפה הוא מתפלל בשבת, והוא ענה שהוא הולך להתפלל בכותל, כפי שנהגו אז רבים ללכת להתפלל בשבת בכותל. הרבי התעניין באיזו דרך בדיוק הוא הולך בשבת כדי להגיע לכותל. הוא שאל את הרב אדלר, "אתה הולך דרך הרחובות שרי ישראל ומלכי ישראל ודרך רחוב מאה שערים, או דרך הרחובות ירמיה, בר־אילן ושמואל הנביא?" הרב אדלר אמר שהוא הולך לכותל דרך רחוב מאה שערים עד הסוף.
מיד אמר לו הרבי, "דע לך, שעדיף לך לרדת דרך ירמיהו, בר אילן ושמואל הנביא ומשם דרך שער שכם לכותל. אמנם בהתחלה זו קצת עלייה, אבל בהמשך הדרך יותר קלה מהדרך שאתה הולך בה. תבדוק את זה ותראה". הרב אדלר סיפר על כך בהתפעלות גדולה. זה הרי מדהים, הרבי מעולם לא ביקר בירושלים, או בארץ ישראל בכלל. איך הוא ידע לתאר בפירוט כזה את רחובות ירושלים, והכיר אותה טוב יותר ממי שישב וגר בעיר?

מה הוא רוצה ממני?!
ישראל קצובר
עיתונאי ותיק, שימש כעורך ברשת ב' וכתב לענייני צבא בעיתון 'המודיע'
לאורך השנים שאלתי את הרבי שאלות רבות ומגוונות. לדוגמה, פעם עמדתי לנסוע למצרים – היה זה בתקופה של שיחות השלום – ושיערתי שכאשר יראו יהודי דתי בטח ישאלו שאלות; הודעתי לרבי על הנסיעה ושאלתי איך עליי להתייחס לשאלות? תשובתו של הרבי ביטאה גישה כללית שגם הוא יישם אותה באופן אישי. הוא אמר, "לענות לשאלות ששואלים יהודי בגאווה יהודית. לומר את האמת, והאמת היא פשוטה: שארץ ישראל היא שלנו. אפשר להתפשר בכל מיני דברים אבל אי אפשר להתפשר או להתמקח על ארץ ישראל". הרבי עצמו אכן השמיע את עמדתו בנוגע להסכמי השלום בגאון, ואני הבאתי את דבריו לידי ביטוי בכתיבתי.
במצרים ביקרתי אחת־עשרה פעמים, יחד עם כתבים נוספים שהיו מתלווים לראשי ממשלות, שרי ביטחון ואחרים. בדרך כלל היינו נפגשים גם עם הנשיא דאז מר חוסני מובארק, שנהג להזמין את העיתונאים לשבת איתו בחדר צדדי, והייתה מתפתחת שיחה אישית, פתוחה ומאוד מעניינת. באחד הביקורים היינו כחמישה־שישה עיתונאים, ואני זוכר שהוא האיץ את השיחה מסיבה שלא הייתה ברורה לנו.
בסוף השיחה הוא קרא לי וביקש שאכנס אליו לחדר. נכנסתי, והוא אמר לי, "אני יודע מה אתה כותב, אני שומע אותך בפגישות ומכיר את דעותיך. יש לי שאלה מיוחדת אליך: אתה יכול להסביר לי מה רוצה ממני הרבי מליובאוויטש?". נדהמתי. שאלתי אותו, "למה מתכוון כבוד הנשיא?" הוא אמר, "הוא מדבר נגד ההסכם איתנו, הוא רואה בנו איום שלא ייפסק גם בעתיד. למה הוא עושה את זה? מה יש לו נגדי?" אמרתי לו שלדעתי אין ספק שהרבי ישמח להיפגש איתו בעת ביקורו הבא בארצות הברית ולהסביר לו את הדברים אישית. "אני יכול רק לנסות להציג את ההבנה שלי לדברים", אמרתי, וישבנו יחד עוד כחצי שעה שבה הסברתי לנשיא מובארק על הרבי, על גישתו, על ההיסטוריה של חב"ד ועל הפעילות של חב"ד בעולם כולו". הוא הקשיב קשב רב, שאל והתעניין, ולדעתי הדברים עשו עליו רושם, ושנים רבות אחר כך קיבלתי לכך אישור.
בשנת תשמ"ד יזם הרבי מסלול לימוד יומי בספר 'משנה תורה' של הרמב"ם. כעבור שנה, כשסיימו את מחזור הלימוד הראשון, ביקשו רבני חב"ד מהארץ לערוך סיום – בין היתר – בבית הכנסת של הרמב"ם בקהיר. אבל הם חששו שאולי השלטונות יסרבו לאשר זאת בגלל ההתבטאויות של הרבי בנוגע למצרים, והם פנו אליי שאסייע. שוחחתי עם שגריר מצרים בישראל, והסברתי לו שהחסידים מבקשים לקיים אירוע בקהיר. הבהרתי שמדובר בחגיגה שקשורה ללימוד ספרו של הרמב"ם, ושאין בכך שום היבט פוליטי, והוא הסכים להעביר את בקשתי לגורמים במצרים.
אמרתי לו, "אני לא יודע עם מי אתה מתכונן לדבר, אבל אני מבקש ממך להעלות את זה עד לדרג הבכיר ביותר אצלכם, עד לנשיא. אין לי ספק שהנשיא שלכם יאשר את זה". עד היום אני לא יודע אם הוא אכן דיבר עם הנשיא או לא, אבל אחרי יומיים הוא חזר אליי ואמר, "דיברתי עם החלונות הגבוהים ביותר – אין שום בעיה שחסידי חב"ד יבואו ויעשו את האירוע בקהיר". הסיום באמת התקיים שם, והמצרים טיפלו באנשי חב"ד יפה ובמלוא הכבוד, ולדעתי זה רק מראה שמעמדו של הרבי היה איתן גם במצרים, וגם בשאר מדינות ערב. הדברים שאמר הגיעו עד לשם והתחשבו בדעתו.

ייזכר!
אליעזר שפר
יו"ר איחוד בתי הכנסת והקהילות בישראל

העיתונאי שאול שיף הגיש לרבי 'קוויטל', פתק עם שמות לברכה. הרבי עיין בפתק ואמר, "כבר קיבלתי מכם מכתב". שאול בשום פנים ואופן לא זכר ששלח קודם לכן מכתב לרבי, ונוצר מצב לא נעים כאשר מנגד הרבי מתעקש שקיבל ממנו מכתב בעבר. כשראה את המבוכה של שאול, חייך הרבי ואמר "ייזכר, ייזכר!", ואז פתאום הוא נזכר שכמה שנים קודם לכן הוא אכן שלח מכתב לרבי בשמו של יצחק רפאל, מחברי הכנסת של המפד"ל.
הייתה אז התמודדות על כהונת שר מטעם המפד"ל בין רפאל לבין חבר כנסת אחר, מיכאל חזני. רפאל ביקש משאול, בתור מי שהיה קשור כבר עם אנשי חב"ד, שיבקש בעבורו ברכה מהרבי. שאול סיפר לנו אחר כך שהוא כתב על פתק את שמו של רפאל ואת שם אמו עם בקשת הברכה והכניס למעטפה מבלי לציין את שמו. הדבר המדהים היה כיצד זיהה אותו הרבי על פי כתב ידו, על אף שעברו מספר שנים שמהלכן בוודאי קיבל רבבות מכתבים מאינספור אנשים שונים!

עניתי. וכולם השתוללו
מרת רבקה תילים
"גדלתי בשכונת בורו פארק שבברוקלין. בערך בגיל שלוש עשרה נתקפתי בדלקת סמפונות קשה. בתחילה הלכנו לרופא אחד ואחר כך לרופא אחר, אינני זוכרת מה היה החשש שלהם, אבל הבעיה לא נפתרה. אנטיביוטיקה מסוג אחד ומסוג שני… ובינתיים, מכל השיעולים, הייתי צרודה כל הזמן. בהתחלה 'צרודה', אחר כך 'צרודה מאוד', ולבסוף הפסקתי לדבר.
"לפעמים אני חושבת שאולי זה היה משהו פסיכולוגי, הרופאים מעלים תיאוריות שונות, אינני יודעת".
הרב הכט, אביה של רבקה, מספר בבכי: "הלכנו לרופאים גדולים, הם לא הצליחו למצוא שום בעיה בגרון או במיתרי הקול. היא לא הייתה מסוגלת לדבר יותר. הבאנו אותה למומחים הגדולים ביותר. הם לא מצאו את הבעיה. הבאנו אותה אל הרבי. הרבי אמר לנו: 'צאו, ברצוני לדבר אליה לבדה', הרבי נשאר אתה ואנו עזבנו את החדר".
רבקה: "למרבה תדהמתי, הודיעו לי שכולם יוצאים ותהיה לי יחידות עם הרבי. הייתי המומה, לא ידעתי על כך לפני כן. הייתי המומה ממש. אני זוכרת את תחושת היראה מפניו, אבל לאחר שכולם הלכו פתאום חשתי רגיעה, שלווה… כאילו הייתי שם יחד עם סבא שלי, כך הרגשתי.
"הוא שוחח עמי כאילו… היה בן גילי. אני זוכרת שהוא החל לשאול שאלות, בתחילה תשובותיי נאמרו כנראה בלחישה. הוא המשיך לשוחח איתי, הוא שאל מה אני אוהבת לעשות, בת כמה אני, מה מעשיי בזמני הפנוי… אני זוכרת שניהלתי אתו שיחה. והוא שאל מה ברצוני לעשות בעתיד. אמרתי 'אני אוהבת ילדים קטנים ואני מקווה שיום יבוא ואהיה אימא, ואני מקווה גם ללמד ילדים קטנים', הרבי אמר שזו שאיפה טובה מאוד, וזה תפקידי.
"תוך כדי השיחה התחלתי לדבר בקול רם יותר, לא אומר שדיברתי כרגיל אבל הדיבור התחזק, הרגשתי מעין הפנוט בנוכחותו. זה היה כאילו הוא הכריח אותי לדבר. זה הדבר היחיד שאני יכולה לומר, כך זה היה: הוא דיבר ואני עניתי. אינני יכולה להסביר זאת בשום דרך אחרת. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות בתור נערה. אמרתי, 'כשאגיע לגיל המתאים, ברצוני להיות מדריכה בתכנית הילדות (שנקראה 'בנות') של בתי הספר של בית יעקב, אוספים בשבת קבוצות של בנות, מלמדים אותן על פרשת השבוע ומחלקים חטיף'. זה נפוץ בכל הקהילות. הוא אמר שזה דבר טוב מאוד וכך עלי לעשות. הוא נתן לי את ברכתו, ואני פניתי אחורנית ויצאתי מהחדר.
"הוריי שאלו אותי איך היה – ועניתי! וכמובן, כולם השתוללו…
"לאחר מכן ברוך ה', מצבי החל להשתפר, חזרתי לבית הספר והכל היה כשורה, עדיין הייתי צעירה מלהיות מדריכה בתכנית 'בנות'. אבל כאשר הגיע הזמן וחיפשו מתנדבות להדרכה ב'בנות' – לכך חיכיתי כל הזמן – מיד הרמתי את ידי, קפצתי ממקומי, ובבכי אמרתי: 'עכשיו אני יכולה לקיים את השליחות שהטיל עלי הרבי, להיות מדריכה!'"
הרב הכט: "עד היום הזה, איננו יודעים… איש אינו יודע מה קרה – מדוע היא לא דיברה, או לא יכלה לדבר… ברוך ה', היא החלימה. היא נישאה ויש לה אחד עשר ילדים".

שני סוגי מלאכים
הרב יונתן וינר
מראשי ישיבת אור שמח, ירושלים

המפגש של משפחתי עם הרבי היה בכ"ב בתמוז תשכ"ב, והוא נקבע לשעה עשר בלילה. אבי שהיה דייקן גדול, הגיע למקום 45 דקות קודם לכן. בפועל, היה עלינו להמתין זמן רב כי לפנינו נכנס לרבי ראש עיריית ירושלים מרדכי איש־שלום, ואחריו היה תורו של השר לענייני דת בישראל הרב ד"ר יוסף בורג. כאשר סוף־סוף נכנסנו השעה הייתה אחת בלילה.
אני זוכר את המשרד של הרבי כאילו היה זה אתמול.
הקירות היו מחופים בעץ ועל השולחן של הרבי – בערך בגובה האף שלי – עמד שעון גדול. השעה הייתה מאוחרת ואני הסתכלתי על השעון הזה. הרבי דיבר עם אבי על המחקרים בנושא הסרטן בהם הוא עסק באוניברסיטת קולומביה. הוא גילה התעניינות רבה במעשיו של אבי, ולא זו בלבד – הוא גם ידע בדיוק על מה אבי מדבר. זה היה נשמע כמו שיחה בין שני מדענים.
הרבי גילה התעניינות נלהבת גם בפעילות של אמי. כשגרנו במלבורן היא הייתה הנשיאה של אגודת נשים שעסקה בצדקה, ובניו־יורק היא השתתפה בוועידה של נשי ובנות חב"ד. הרבי ביקש לשמוע מאמי, ממקור ראשון, מה בדיוק התרחש בוועידה הזו. לאחר שסיים לדבר עם שני הוריי, הרבי פנה אליי, ואבי דחק בי, "נו, אולי יש לך משהו שהיית רוצה לשאול את הרבי…" הייתי בן תשע, אבל לא הייתי ביישן ואמרתי, "כן, יש לי שאלה לרבי".
השאלה ששאלתי הייתה בקשר לשיר ששרים לפני סעודת ליל שבת – "שלום עליכם". לשיר יש ארבעה בתים ובכל בית פונים אל המלאכים כ"מלאכי השלום", למעט הבית הראשון בו אנחנו פונים אל "מלאכי השרת". ובכן, שאלתי את הרבי, "מה הסיבה? למה אנחנו לא עקביים, ולא מתייחסים אליהם תמיד כ"מלאכי השלום?".
הרבי נעץ בי מבט ממוקד, ואני חייב לציין שהרבי היה ער כל הלילה ופגש הרבה אנשים – אבל כשהוא דיבר אליי, חשתי שאני האדם היחיד שקיים בעולמו ויש לו את כל הזמן בעולם בשבילי, כאילו שום דבר ואף אחד אחר לא חשובים.
הרבי אמר, "אם שמת לב, שני הבתים הראשונים נראים ככפילות. בראשון אומרים, 'שלום עליכם מלאכי השרת' ובשני אומרים 'בואכם לשלום מלאכי השלום'. במבט ראשון נראה ששני הבתים הם ברכות של קבלת פנים, ואם כן נשאלת השאלה: למה עלינו לקבל את פניהם פעמיים?". הרבי המשיך, "אגיד לך את הסיבה. קיימים שני סוגים של מלאכים – מלאכי יום חול ומלאכי שבת. 'מלאכי השרת' הם המלאכים של עבודת ימי החול ואנחנו לא מקבלים את פניהם, אלא אומרים להם ברכת פרידה. בעברית, המילה 'שלום' משמשת גם לקבלת פנים (כמו 'הלו' באנגלית) וגם לברכת פרידה (כמו 'גוד ביי' באנגלית), כך שבפסקה הראשונה אנחנו בעצם נפרדים לשלום ממלאכי ימי החול, 'מלאכי השרת', כי השבת התחילה. לאחר מכן, אנחנו מקבלים את פניהם של מלאכי השבת, 'מלאכי השלום'. ואין כאן כפילות או ייתור". כשסיים הרבי חייך ושאל, "אתה מבין?".

"הגזֵרה עברה"
ר' גימפל אורמלנד ובנו
זה היה לילה סוער בניו־ג'רזי שבארצות־הברית. יעקב אורמלנד היה אז ילד בן שלוש וחצי, ונסע ברכב עם סבו וסבתו. רכב שבא ממול התנגש בהם חזיתית. הסב נהרג במקום. הסבתא והילד הועפו לתוך שלולית גדולה.
התאונה הקשה אירעה בכ"ח באלול תשכ"ג (1963). הסבתא נפצעה קשה, אך מחשבותיה היו נתונות לנכדה. במאמץ עילאי הצליחה לזחול אליו ומצאה אותו חסר־הכרה ופניו בתוך המים.
כך מתחיל סיפור מופלא, שאותו מספרים הבן ואביו בראיון וידאו המופיע בתקליטור 'להביט מעבר למסך', בהפקת חברת JEM.
אביו של הילד, ר' גימפל אורמלנד, התגורר אז בניו־ג'רזי, שם שימש רב, חזן ותוקע. כשהוזעק אל מיטת בנו אמר לו הרופא המטפל, ד"ר סטרינגר: "המתן מעט בעריכת ההלוויה של חמיך, כי למרבה הצער אלה רגעי חייו האחרונים של הילד. תוכל לעשות הלוויה משותפת".
מספר ר' גימפל: "השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. נלווה אליי נשיא בית־הכנסת, ידידי הטוב, מר גלמן. כששמע את דברי הרופא יעץ לי להתקשר אל הרבי מליובאוויטש. הרים את השפופרת הרב חודוקוב, מזכירו של הרבי. הוא מסר את הדברים לרבי, שעדיין היה בשעה הזאת במשרדו, חזר לטלפון ואמר לי: 'הרבי אמר שתתקשר שוב בעוד שעה'.
"אתם יכולים להבין איך עברה עליי השעה הזאת. בינתיים הילד החזיק מעמד. כעבור שעה בדיוק טלפנתי אל מזכירות הרבי. הרב חודוקוב ענה ואמר לי: 'הרבי רוצה לדבר איתך'.
"הרבי אמר לי במילים האלה: 'הגזֵרה עברה. עשה את ההלוויה לחמיך, ובקשר למה שהרופאים אומרים שהילד לא יחיה – אני אומר לך שהגזֵרה עברה, והילד יחיה בעזרת השם'".
הרבי הורה לו לעשות כמה דברים: ראשית, להוסיף לילד את השם בן־ציון (הוראה זו עצמה הייתה פלאית. בן ציון היה שם סבה של האם, ובמהלך ההיריון תכננו ההורים לקרוא לילד בשמו אך מסיבות שונות לא עשו זאת). שנית, לתת אלף ושמונה־מאות דולר לצדקה. הרבי הדגיש: "לכל מטרת צדקה הנראית לך, אך לא למוסדות חב"ד־ליובאוויטש". ודבר שלישי, לבקש מהרופא המטפל להתקשר אליו.
לא היה קל לשכנע את הרופא להתקשר אל הרבי, אך לבסוף הוא נענה. הרבי הציע לתת לילד טיפול רפואי מסויים. הרופא ציין שההליך הזה כרוך בסיכון רב. אמר לו הרבי: "הלוא אתה עצמך אמרת שאין לילד שום סיכוי. מה אכפת לך לנסות? אני אומר לך שזה יועיל".
הרופא נענה ועשה כפי שיעץ הרבי. מצבו של הילד נותר ללא שינוי. אמנם הוא נשאר בחיים, אך עדיין היה שרוי בתרדמת וסבל מנזק מוחי חמור.
ראש־השנה עמד בפתח ור' גימפל התקשר שוב אל הרבי, דיווח על המצב ואמר שבמצב כזה אין הוא חושב שיהיה בכוחו לשמש חזן בבית־הכנסת ולתקוע בשופר. הרבי אמר: "להפך, דווקא עכשיו עליך להתפלל לפני התיבה ולתקוע בשופר. גם לרעייתך, הצמודה לילד בבית־הרפואה, תדאג שתשמע תקיעת שופר ושעוד נשים יהודיות ישמעו את התקיעות".
ממשיך ר' גימפל: "אתם יכולים לתאר לעצמכם איך התפללתי. המפה שעל התיבה הייתה ספוגה דמעות.
"התכוננתי לתקוע בשופר, ופתאום אני מרגיש משיכה בידי. הגבאי, ליפשיץ שמו, אמר: 'קיבלנו עכשיו ידיעה כי העבירו את הילד למחלקת טיפול נמרץ'. זו הייתה בשורה משמחת, כי קודם לכן אמרו שאין כל טעם להכניסו למחלקה.
"תקעתי בשופר וכל הזמן חשבתי: איך הרבי יכול לומר 'הגזֵרה עברה'? כחניך ישיבות ליטאיות לא יכולתי להבין את זה".
זמן־מה אחר כך בא ר' גימפל להתוועדות של הרבי. לקראת סיום ההתוועדות הורה הרבי לשיר את הניגונים של כל אדמו"רי חב"ד, ואז פנה אל ר' גימפל ואמר: "עכשיו נמצאים כאן עמנו כל רבותינו נשיאינו. זו שעת רצון, בקש כל מה שתרצה".
מספר ר' גימפל: "אמרתי שהילד צמח. הוא לא פוקח עיניים ולא מדבר. הרבי חייך ואמר לי שבקרוב הוא ידבר, ושתהיה לי ממנו נחת יהודית־חסידית".
תשעה חודשים עברו. לצוות הרפואי הצטרפה אחות חדשה. בבוקר, כשבאה למיטת הילד, פנתה אליו בשאלה: "מה תרצה לשתות, חלב או סודה?".
פתאום פקח הילד את עיניו וענה: "סודה". אמו התעלפה במקום.
הילד נכנס להליך שיקום, ונזקק ללמוד הכול מההתחלה – לדבר, לאכול בכוחות עצמו וכדומה. השיקום התקדם יפה, אבל הרגליים נותרו מדולדלות והוא לא היה יכול לעמוד עליהן.
בביקורו הבא של ר' גימפל אצל הרבי הביא עמו את הילד. במהלך ה'יחידות' ביקש הרבי מהאב לצאת ולהשאיר את הילד על ברכיו.
מספר הבן: "האמת היא שאני לא זוכר מה קרה שם. אני זוכר שאבי הניח אותי על ברכיו של הרבי, וזהו. עשרים דקות אחר כך נקרא אבי בחזרה פנימה, ואני דידיתי החוצה".
הילד החלים, גדל והקים משפחה. כשנולד בנו בכורו לא היה גבול לשמחתם של הוריו. כיום הרב יעקב שמואל בן־ציון אורמלנד עומד בראש ישיבת 'נשמת שלמה' באטלנטיק סיטי, המיועדת לנערים שלא מצאו את מקומם בישיבות רגילות. נס מהלך.

הקציר בוא יבוא
ד"ר שלמה אקשטיין
פרופסור לכלכלה, לשעבר נשיא ורקטור אוניברסיטת בר אילן

זה אירע בשנת תשי"ד. היינו קבוצה של כעשרים צעירים – כולנו מדריכים בתנועת הנוער 'בני עקיבא', כולנו בוגרי בית הספר היהודי במקסיקו, ואני הייתי מנהיג הקבוצה. הגענו לניו יורק והתקבלנו לפגישה עם הרבי בחדרו. הרבי ישב ליד שולחן הכתיבה שלו ואנחנו ישבנו מולו. הרבי הזמין אותי להתקרב אליו וביקש רשימה של שמות התלמידים. כמובן, הרשימה הייתה בידי מן המוכן.
בעודי מגיש לרבי את הרשימה, הסתכלתי עליו. פניו של הרבי קרנו והמבע שלו היה מלא חום ואכפתיות, מבע שלעולם לא אשכח. הוא כבש אותי מידית. אחר כך הרבי שאל, "על מה הייתם רוצים לשוחח? האם יש לכם שאלה ספציפית?" עניתי, "אני מדריך נוער בבני עקיבא, וכך כל חברי הקבוצה. אנחנו חוזרים למקסיקו בקרוב לשמש כמדריכים עוד שנה או שנתיים עד שנעלה לישראל.
"אנחנו משקיעים בהדרכה מאמצים רבים ונותנים לילדים היהודיים את כל הכוחות שלנו, אבל לאחר מכן הילדים עוזבים אותנו. הם עוזבים לא רק את בני עקיבא אלא את כל האווירה של הקהילה היהודית. חלק מהנערים אפילו נישאים לנשים לא יהודיות וחלק מהבנות נישאות ללא יהודים, והם זונחים את היהדות לחלוטין. השאלה שלנו היא: מהיכן נשאב את הכוחות להתמודד עם כל זה?".
הרבי הביט עליי ועל כל חברי הקבוצה, ואמר: "אני מבין את כולכם, ואנסה לומר לכם איך להתייחס לבעיה. הפסוק בתהילים אומר: 'הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו'. פירוש הדברים, שאם מישהו 'זורע בדמעה', מכל הלב, אזי את כל מה שהוא רוצה להשיג – בתחום החינוך היהודי והפצת האור והחום של היהדות – אם יעשה זאת בכל לבו, הוא 'יקצור ברינה'. אין ספק כי בסופו של דבר יהיה קציר, אם כי אין וודאות שהזורע יראה את הקציר. אבל הקציר בוא יבוא, גם אם אתם אולי לא תראו את התוצאות".

אם אתם יודעים אודות יחידויות שהיו למי ממשפחתכם, או לכם בעצמם, או שחוויתם סיפור מיוחד עם הרבי, אתם מוזמנים לפנות אל מערכת 'מפגשים עם הרבי': [email protected]