" בכל דור ודור אנשים מחפשים איזה חידוש. 'מה יגידו, אם אני לא מחדש כלום בהלכה, איך ידעו שאני תלמיד חכם גדול?…' אתה יודע איך באמת ידעו? אם תדע לפרש את הפשט, אם תדע לפרש מה הוקשה לרש"י, זה הלימוד האמיתי. לא שכל אחד הורס את מה שבנה חברו".
נדמה כי דברים אלו, שאמר הרב מאזוז בשיעורו במוצאי השבת שעברה, משקפים את תורף אישיותו רבת האנפין. חתירה לאמת לאמיתה עומדת בראש מעייניו. אם צריך לחדש – תחדש. ואם רק אפשר לחדש – אין צורך.
זיכרון ראשון
רבי מאיר ניסים מאזוז נולד בתוניס בי"ג בניסן תש"ה, לאביו רבי מצליח מאזוז זצ"ל הי"ד. מקורה של משפחת מאזוז הוא באי ג'רבא, עיר של חכמים וסופרים מיוחסים. בגיל שמונה עשרה עזב רבי מצליח את אי מולדתו לתוניס הבירה, בשליחות רבו הרב כלפון משה הכהן, אב בית הדין של ג'רבא שהכיר בגדולתו כבר בגיל כה צעיר, על מנת להרביץ תורה בעיר. הוא הנהיג את בני עדתו בעוז וגבורה, ללא חת. באותה תקופה היו שניסו להכניס שינויים במסורת הקהילה היהודית, ברוח התרבות הצרפתית החילונית שחלחלה למדינה, ורבי מצליח קיים בעצמו "לא תגורו מפני איש" ונלחם בפשרנות. בבית זה גדל רבי מאיר. מספרים עליו כי בגיל שש ידע לקרוא את כל פרשיות התורה עם טעמיהן ודקדוקיהן, והחל ללמוד גמרא. הוא ניחן בכוח זיכרון מופלא; מעניין לציין משפט שנמצא ביומנו, ובו הוא מציין כי זכור לו היום בו עמד לראשונה על רגליו, בפורים תש"ו, בגיל אחד-עשר חודשים!
עוד בטרם הגיע לגיל עשרים נשא הרב מאזוז לאישה את הרבנית אסתר לויזה, בת ג'רבא. הרבנית נפטרה בשנת תשס"א, בגיל חמישים ושש, לאחר עשר שנים של מחלות וניתוחים. על היחסים המיוחדים ששררו בינו לבין אשתו סיפר הרב בשיחה שנשא בפני תלמידיו לאחר פטירתה.
על אף עיסוקיו המרובים, הרב שהה עם אשתו זמן רב בימי מחלתה. אישה חילונית ששכבה ליד הרבנית בבית החולים אמרה לרב: "אין בעל שעושה ככה לאשתו". הרב ענה לה: "גם אישה כמוה אין". מאז פטירתה של הרבנית לא נשא אישה אחרת.
רוחב דעת
אביו של רבי מאיר, רבי מצליח, ייסד בשנת תשכ"ג את ישיבת 'כסא רחמים' בתוניס. שמונה שנים לאחר מכן הוא נרצח על ידי מתנקש מוסלמי, ושלושת בניו עלו באותה שנה לישראל והקימו בבני ברק את מוסדות כסא רחמים, כאשר רבי מאיר משמש ראש הישיבה, רבי צמח המנהל הרוחני ורבי רחמים פוסק הישיבה.
רבי מאיר מדריך את תלמידיו להבין את עומק הפשט כשיטת רבותיו חכמי תוניס, להתרחק מן הפלפול המקובל ולהספיק ללמוד מסכתות רבות. אם חשבתם שסיימתם ללמוד לקרוא אי שם בכיתה א', בישיבת כסא רחמים מחכה לכם הפתעה. התלמידים לומדים דקדוק והגייה בצורה מעמיקה על מנת לדייק בקריאת התורה ובתפילה, סוף כל סוף מישהו צריך להבין את פירושיו הדקדוקיים של רש"י על התורה, אלה שאנחנו נוטים בדרך כלל לדלג עליהם באלגנטיות… הוא ייסד גם מכון לההדרת חידושי התורה של חכמי תוניס. שנים רבות לא הדפיס את דברי תורתו עלי ספר. נוהג היה לצטט את הפסוק בשיר השירים "שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי" – כאשר כוונתו לעבודות עריכה והגהה רבות לספרי חכמי תוניס. רק בשנים האחרונות, בין היתר בעקבות דחיפה של תלמידיו, החלו כתביו לצאת בקצב מוגבר, והם עוסקים בכל חלקי התורה.
רבים שלא הכירו עד כה את הרב נחשפו אל דמותו עם הקמת תנועת 'יחד', שלא צלחה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. בשיעורו השבועי, המתפרסם על ידי תלמידיו בעלון 'בית נאמן', הרב מאזוז מתגלה כבקי עצום לא רק בהלכה ובאגדה אלא גם בעניינים אזוטריים כמו קידוש החודש, מתמטיקה והנדסה, דקדוק, פיוט ושירה, מפיוטיהם הידועים והלא ידועים של גדולי ישראל, ועד לשירים של משוררים עבריים בני זמננו. הוא ידוע גם כ'חכם הרזים' בגימטריות ופרפראות לתורה, ונואם בחסד.
הרב מצטט בשיעורים משוררים, האם הרב בעד השכלה כללית ובאיזו מידה?
ראשית, הרב מבקש להבהיר: "אני מצטט בדרך כלל משוררים שלנו, כמו רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול ועוד". על עצם השאלה הרב משיב: "טוב ללמוד חכמות ומדעים רק מתוך ספרים שחיברו שלומי אמוני ישראל בדורנו". הוא מוכיח זאת על ידי דוגמה מהנהגת רבותינו הראשונים, שהתנגדו ללימוד חכמות חיצוניות שנכתבו על ידי הרחוקים מתורה, אך למדו בעצמם ספרים שנכתבו על ידי אנשים יראי שמים: "הרא"ש, שהחרים את לומדי הפילוסופיה בזמנו, ביקש לכתוב לו ספר באסטרונומיה, ואחד מתלמידיו, רבי יצחק הישראלי, חיבר לבקשתו את הספר 'יסוד עולם', העוסק בנושא זה".
אין שאלה
ברור כי גולת הכותרת במפעלו החינוכי של הרב מאזוז היא הנחלת שיטת העיון התוניסאי בלימוד הגמרא – בישיבת כסא רחמים על שלל סניפיה ומחוצה לה. על השיטה הזו כתב הרב מאמרים רבים, שהתפרסמו במשך השנים בכמה במות, וכונסו לפני מספר שנים בספרו "דרכי העיון".
בספר זה מוביל הרב מאזוז את הלומד שלב אחר שלב בדרך ללימוד העיון, הלא הוא: "ביקוש פשט ההלכה והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הישר" כלשון הרמב"ן. במילים אחרות: שאיפה להבנה עצמית, לחדור לכוונה המקורית של הדברים מבלי לקשט אותם בפלפולי סרק, ומבלי לאבד את האינטואיציה וההיגיון האישיים. הרב מוכיח כי כך למדו כל גדולי הדורות מכל העדות: "ודעו נאמנה כי השיטה הנקראת כיום 'שיטה ספרדית' היא הייתה לנחלה אצל רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים, אשכנזים וספרדים, אשרי שיאחז בסנסניה ואכל מעץ החיים וחי לעולם, והייתה לו שמחת עולם".
ועוד מגדיר הרב: "בשיטת העיון, במקום לפלפל ולפלפל, עוקרים את הפלפול מעיקרו, ומראים שאין בכלל שאלה. כאשר לומדים בעומק הפשט, מגלים כי קושיות רבות אין להן התחלה כלל ועיקר. כדרכו של הרמב"ם שאינו מתווכח עם השואל, אלא עוקר את השאלה מעיקרה. לדוגמה: את השאלה הקשה של ידיעה ובחירה הוא עוקר מעיקרה, כשהוא טוען כי הידיעה של הקדוש ברוך הוא אינה כמו הידיעה שלנו".
דוגמה נוספת להבנה פשוטה, השוללת פלפולי הבל וסרק: בפירוש האבן עזרא בפרשת יתרו על הפסוק "והיו נכונים ליום השלישי", פירש כך: "אולי לא יישן אדם בהם בלילה שישמעו קול ה' בבוקר, כדרך כהן גדול ביום הכיפורים". חכם אחד פירש, שהראב"ע כיוון בדבריו למנהג תיקון ליל שבועות, כפי שכתב ה'מגן אברהם' שבא לתקן מה שנרדמו ישראל בליל מתן תורה. והוקשה לראב"ע, הרי לא הצטוו על כך, ועל זה תירץ ש"והיו נכונים" הוא ציווי שלא לישון, והם עברו כל כך, ולכן אנו מתקנים חטאתם. הרב כותב על זה בציניות: "ממש מתוק מדבש. ולא ידע החכם הזה שבימי הראב"ע וכל הראשונים (עד אבודרהם ועד בכלל) לא עשו תיקון ליל שבועות כלל, עד שנתגלה ספר הזוהר. והתיקון הראשון הידוע לנו היה בימי מרן בעודו בחו"ל… ועוד צריך לומר שהראב"ע 'התנבא' על טעמו של המגן אברהם שחי חמש מאות שנים אחריו. וכל זה הבל ורעות רוח. כוונת הראב"ע פשוטה לפניה, מה יש להם 'להתכונן' ליום השלישי? ותו לא מידי".
"ורמז לדבר" מוסיף הרב, "פך שמן טהור – ראשי תיבות פשט, בפשט אמיתי וישר יכולים לתרץ קושיות רבות וויכוחים ארוכים הנמשכים שמונה ימים".
ראשי תיבות בדחן
השיעור בישיבת כסא רחמים איננו שיעור קלאסי – בו הרב משמש כ'מגיד שיעור' והתלמידים שותים בצמא את דבריו, אלא להיפך: "שיטת הלימוד שלנו היא שהתלמיד מעיין בעצמו (ללא חברותא) והרב עוזר לו רק בפירוש המילים ובפיסוק הנכון. התלמיד 'משמיע' את השיעור (לא מגיד השיעור!), והרב יכול לעזור לו במילה אחת או שתיים, אך את המילה העיקרית צריך התלמיד לומר". הרב מאזוז מביא ראיה לדרך לימוד זו משיר של רבי שמואל הנגיד, ומסיים "משמע ששיטת הלימוד בספרד מלפני אלף שנה לא נשתנית עד היום, שהתלמיד מסביר ולא הרב".
איך מנחילים לימוד בעיון כה יוצא דופן, אם הרב בעצם לא מוסר שיעור?
לדברי הרב, "שיטת העיון בחו"ל הייתה, שאחרי שנה ושנתיים מעת שמתחילים ללמוד גמרא, חייב כל תלמיד לעיין בסוגיא בעצמו (גם לא בחברותא!), ואין רשות לשאול את הרב אלא רק בפיסוק המשפטים או ביאור המילים בארמית בלבד. כך יתרגל כל תלמיד להיות 'מעיין' בזכות עצמו ולא להיות תלוי בחברותא שלו". מאפיין נוסף המייחד את שיטת הלימוד בישיבת כסא רחמים, הוא הכוונת התלמידים לחבר שו"תים הלכתיים, דבר השמור בדרך כלל רק לפוסקי הלכה ותיקים.
במענה למכתבו של סטודנט באוניברסיטה העברית, הכולל שאלות רבות על "החינוך הדתי בקרב יהודי תוניסיה בתקופה הצרפתית", הרב עונה באורך רוח על כל השאלות ואף כותב לו 'מערך שיעור' מפורט על המשנה הראשונה במסכת ביצה ובסופו אף שתי בדיחות שנועדו כדי "להפיג את המתח ולרענן את הכוחות", כלשונו, ואף מוצא לכך רמז: "דברי חכמים בנחת נשמעים – ראשי תיבות בדחן".
בספר דרכי העיון, ניכרים חוש הביקורת החד וההבחנה הדקה בהם נתברך הרב. בכמה דוגמאות הוא מראה שהטעות היא מצודה הפרושה לפני כל אדם. בהקדמה לספר הוא מתייחס לכך בצורה פתוחה ומבהיר: "ישנם אברכים בדורנו הכועסים על השגות שאני כותב לפעמים על חכמי הדור וחושבים שכוונתי להתייהר או לקנטר ח"ו. ואני נקי מזה. ומעולם לא למדתי בשום ספר על מנת להשיג עליו, רק על מנת ללמוד, ואם מצאתי דבר תמוה כתבתי למחבר, ואם המחבר נפגע מזה (כרוב חכמי דורנו) אני רושם בגיליון הספר למזכרת. רק באתי להראות טעויות אנוש שגם רבותינו הראשונים לא נמלטו מזה… אבל אין זה מוריד מערך המחברים כלל ח"ו".
הרב גם מדגיש שאין ללומד לעצור בעד עצמו מלהביע את חידושיו והערותיו, וזאת על פי הכלל הגדול שנתן רבנו הרמב"ם באגרותיו לחכמי מרסיליא: "לעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, כי העיניים הם לפנים ולא לאחור!".
"מהרב מאזוז – אל תזוז!"
עיון במכתביו של הרב שנחשפו לציבור מגלה קשרי ידידות חסרי תקדים בין הרב עובדיה יוסף זצ"ל לרב מאזוז. בין המכתבים ניתן למצוא התכתבויות אישיות, בהן הרב עובדיה שולח את ברכותיו ואיחוליו להחלמתו של הרב מאזוז, ומסיים בבקשה כי גם הרב מאזוז יתפלל בעדו. בין היתר נחשף מכתב בו מבקש הרב עובדיה מהרב מאזוז שישלח לו הערות על ספריו "כאשר היה באמנה איתו".
פעם התבטא הרב עובדיה באוזני הרב יצחק פרץ שליט"א, רבה של רעננה, על הרב מאזוז: "אם היה לאשכנזים תלמיד חכם כמוהו, היו נותנים תמורת משקלו זהב כדי שילמדם תורה". עוד היה רגיל לחרוז "מהרב מאזוז – אל תזוז!".
הידידות העמוקה בין הרב מאזוז לרב עובדיה נוצרה זמן קצר אחרי שעלה הרב מאזוז ארצה. "בעלותי ארצה בסיון התשל"א" מספר הרב, "אחר רציחת אבא מארי הי"ד ביד ערבים פלשתינאים ימ"ש, נשאר בידינו ספרו הגדול שו"ת איש מצליח באמצע עריכתו לדפוס, כי באמצע סימן ט"ו (חלק אורח חיים) נתבקש המחבר לגנזי מרומים, ואיננו כי לקח אותו אלקים. רצינו לסיים את הסימן, והטילו עלי את המלאכה ולא יכולתי. עלי לעבור על מה שכתב מר אבא זצ"ל בנושא של "אין מעבירין על המצוות" (25 עמודי פוליו!) ולסכם ולתמצת את הכל, ולהוסיף עוד להגיע למסקנת ההלכה כפי מחשבתו הראשונה של המחבר זצ"ל. והנה רק אני מתחיל לעיין, ובוקעת מלבי שאגה נוראה: 'זו תורה וזה שכרה?!' וממשיך ומבליג הלאה. ועוד פעם כל כמה דפים, ואתא את ופסיק. כמעט נתייאשתי מלסיים.
"והנה יום אחד אני הולך ומתפלל בבית הכנסת הגדול בבני ברק, ופוגש אותי אברך אשכנזי אחד גבה קומה, ובשורה בפיו: 'תבוא במוצאי שבת לבית הכנסת עולי משהד, שם דורש הרב עובדיה יוסף, הוא מזכיר את כל המקורות בעל פה'. שמעתי ועשיתי. באתי במוצאי שבת והנה בית הכנסת מלא וגדוש, בן פורת יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם הברקות ובדיחות באמצע לעורר נרדמים ומסקנה ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה.
"בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה… ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי: 'איפה היית עד עכשיו?' אמרתי לה: 'חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!'…
"מדרשה זו ואילך חיתה רוחי, ויכולתי להמשיך בעריכת 'איש מצליח', שהופיע בשעה טובה כעבור שנתיים (בשנת תשל"ד). וסימניך מה שאמרו בני מצרים ליוסף: 'ויאמרו החייתנו'. ואכן המלה 'החייתנו' בגימטריה 'איש מצליח'…".
משנת תשל"ב והלאה היה הרב מאזוז מוסר פעם בשבוע שיעור בספר בן איש חי בבית הכנסת רשב"י בתל אביב לפני שיעורו של הראשון לציון (מאז נוצר הכינוי 'הרב המקדים'). כשהיה מגיע הרב עובדיה למסור את שיעורו, היה פונה לרב מאזוז ומבקשו להמשיך מעט את השיעור ומטה אוזן לכל מילה.
לאחר שיעור שנשא הגר"ע יוסף בישיבת כסא רחמים בשנת תשנ"ז, נכנס ללשכתו של הרב מאזוז, נישקו ואמר לו: "רבי מאיר, אני אוהב אותך אהבה שאינה תלויה בדבר". הרב מאזוז אף נחלץ לגונן על הרב עובדיה ולמחות על כבודו כאשר התקיפו אותו בעיתונות החרדית-ליטאית בנושאים שונים פוליטיים והלכתיים שלא תאמו את השקפת עולמם.
שוחה נגד הזרם
הרב מאזוז אינו רואה עצמו כפוף באופן טוטאלי לפסיקותיו של הרב עובדיה. פה ושם ישנם חילוקי דעות ביניהם בהלכה – למשל בעניין שיטת רבינו תם ב'שתי שקיעות', אמירת וידוי בין התקיעות, שבועה בכתובה, מחלוקות בנוסחאות התפילה, בתוקפם של המנהגים כשהם בניגוד לדעת מרן השולחן ערוך, ועוד. אבל כל אלה לא מנעו מהרב עובדיה לחבב את הרב מאזוז חיבה יתירה.
אולי ניתן לומר, כי לא רק שהמחלוקות הללו לא כיבו את האהבה, אלא אדרבה – הן שגרמו לה. גם הרב עובדיה עצמו לא נשא פנים לאיש בהלכה, ואף כשיצאו נגדו בכל תוקף בצעירותו – נשאר איתן בעמדתו. מסתבר כי הרב עובדיה העריך דווקא את אלו שיודעים לומר את דעתם ולברר בעצמם את ההלכה, כמובן – רק כאשר מדובר באנשים הראויים לכך.
הרב מאזוז אינו נרתע מחידושים הלכתיים שאינם מקובלים בציבור החרדי; דוגמה לכך היא פסיקתו ההלכתית להטיל פתיל תכלת, הצבוע מארגמן קהה קוצים, בציצית. בעבר נהג כך בשבתות, וכיום גם בימי חול.
דוגמה נוספת ניתן למצוא בסוף "קונטרס מנהגי חתונה" שם כתב "בחו"ל נהגו להלביש טבעת זהב לחתן לכל ימי חייו, ואין פוצה פה ומצפצף". הרב מביא מקורות לכך מחכמים ורבנים מהדורות הקודמים שנראו בתמונה עונדים טבעת, והרב אף מעיד על עצמו שאביו זצ"ל עשה לו טבעת לחתונתו. אולם הוא מודע ל"בעייתיות" של הנהגה זו בעיני רבים בדורנו, ולכן מוסיף "ובארץ ישראל שהחרדים מקפידים על כך, יש לענוד הטבעת מליל פסח לליל פסח… אבל מעיקר הדין אין איסור לגבר לענוד טבעת בכל ימות השנה".
גם בענייני השקפה, הרב מאזוז אינו שוחה עם הזרם ומביע דעה ייחודית. כששאלנו אותו לדעתו בנוגע לשילוב תורה ועבודה, הרב משיב בציטוט מדברי המשנה במסכת אבות: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון". ומוסיף הערה מפתיעה: "תורה ועבודה עדיפה הרבה יותר מאשר שהאישה תעבוד מחוץ לבית".
לא קוּלות ולא חומרות
בהקדמתו לספר השאלות-ותשובות שלו "בית נאמן" מבאר הרב מהי האחריות הגדולה המוטלת על מי שמחבר ספר שו"ת, וכותב כי הוא "מיראי הוראה" – אינו ממהר להשיב ולחרוץ דין, ובזה הוא מנמק מדוע אין בסוף התשובות סיכום של העולה להלכה כפי שנהוג בספרי שו"ת אחרים. הרב לא ביקש הסכמות לספרו זה, כנהוג, על אף שעוסק בענייני הלכה, והוא מטעים בהקדמתו: "מפני שרוב ההסכמות בדורנו הם רק דברי שבח והערכה לעודד ולחזק תלמידי חכמים ותו לא, ולא להלכה למעשה… ויש המקצרים מאד בדבריהם, כגון 'הספר מעיד על עצמו' (מאי קמ"ל?) או 'המחבר יגע ומצא כדי מדתו'. ויש המפריזים בשבחו של המחבר, כגון הגאון האמתי האדיר פאר הדור וכו', והכל הבל הבלים… הצד השווה שבהן שאינם מעיינים בספר כל עיקר ואינם 'מסכימים' לשום מלה בו".
מפתיע לראות בספר זה תשובות שנכתבו בהיותו נער צעיר לימים. בפתח התשובה הארוכה ביותר בספר, המכילה ארבעים וחמישה עמודים (בדין ספירת העומר ושבועה בכתב) כותב הרב: "תשובה זו התחלתי בה בילדותי ביום ה' באייר התשי"ט" – הוי אומר: בגיל 14 שנים. תשובה אחרת בספר, קצרה ותמציתית (עניינים שונים, סימן ג) נכתבה אף קודם לכן, כפי שעולה מהתאריך הנקוב בראש התשובה – י"ז באדר התשט"ז – כלומר, כחודש לפני שמלאו לרב 11 שנים!
שאלנו את הרב מהי גישתו בפסיקת ההלכה, האם הוא מקל או מחמיר. הרב עונה: "בשעת הדחק נכנסים בעובי הקורה". הוי אומר: במקום צורך מנסים למצוא היתר. אבל, הוא מוסיף, "לכתחילה עושים מצוה מן המובחר, כמו בענייני עולם הזה שלוקחים הסוג הטוב ביותר" ולא מצמצמים בהוצאות. בהקדמה לשו"ת בית נאמן הרב מציין, שהדרך הכללית היא ממוצעת, ורומז זאת בפסוק "לקוח את ספר התורה" – לקו"ח ראשי תיבות 'לא קולות ולא חומרות'…
אתם יודעים שאני אפס
נוסף למעלותיו הנדירות של הרב מאזוז בידיעת התורה והפצתה, גם בענייני הכלל הוא איש אמת שלא חת מלהשמיע את דעותיו המקוריות. יחד עם זאת הוא צנוע ועניו, ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות ומאירות.
בתחילת הקדמתו לשו"ת בית נאמן מתאר הרב את הצרות והתלאות שעברו עליו – "ייסורי גוף וממון, יתמות ואלמון, וניתוחים לאין מספר", ומסיים "לולי רחמיו יתברך אשר סעדוני, ובידו הגדולה חיזקני ואימצני, דחה דחוני לנפול וה' עזרני, ומי אנכי לבוא כיום להוציא ספר, ואנכי עפר ואפר". ובהמשך: "הכבוד והפרסומת והממון וכו' הכל הבל וריק". המילים מדברות בעד עצמן.
ו"נאה דורש נאה מקיים". כששומעים את שיעוריו, ובפרט כשמתבוננים במראהו הצנוע – מגלים טפח מענוותנותו ופשטותו של הרב, הסולד מגינוני מלכות ותארי כבוד. בדבריו ניתן למצוא שלל ביטויי ענווה היוצאים מן הלב וניכר לכל כי הם נאמרים בהרגשה אמיתית שאין בו כלום, והוא באמת אינו מבין מה מצאו בו מיוחד… אברך אחד שניסה לברך על הרב בקול רם ברכת "שחלק מחכמתו" בתחילת שיעורו, נתקל בהתנגדות נחרצת ותקיפה מצד הרב: "תפסיק לברך! ברכה לבטלה!…" בהמשך נימק הרב את סירובו לברכה: "אני אפס, אתם יודעים שאני אפס, אני אוכיח לכם את זה…".
כאשר הרב נשאל מדוע אינו מתעטר בלבוש מכובד כדרך ראשי הישיבות, חייך וענה תשובה המאפיינת אותו כל כך: "עברתי טלטולים על גבי טלטולים… אינני מוכן לטלטלה הנוספת הזו של הידור בלבוש… יאמין לי, קשה לי השינוי הזה מאוד… מה, אני לא מופיע טוב? הנה, לאבן עזרא היה מעיל העשוי כולו חורים וטלאים, ואפילו כתב עליו שיר: מְעִיל יֵשׁ לִי וְהוּא כִדְמוּת כְּבָרָה / לְחִטָּה לַהֲנָפָה אוֹ שְׂעוֹרָה / כְּאֹהֶל אֶפְרְשֶׂנּוּ לֵיל בְּאִישׁוֹן / וְכוֹכְבֵי רוֹם יְשִׂימוּן בּוֹ מְאוֹרָה… / וְאֵלַהּ מִסְּפֹר אֶת כָּל נְקָבָיו / אֲשֶׁר דּוֹמִים לְשִׁנֵּי הַמְּגֵרָה / וְתִקְוַת חוּט תְּפִירַת כָּל קְרוּעָיו / עֲלֵי שֶׁתִי וְעֵרֶב – הִיא יְתֵרָה / וְאִם יִפֹּל זְבוּב עָלָיו בְּחָזְקָה / כְּמוֹ פֶתִי יְהִי נִמְלַךְ מְהֵרָה / אֱ-לֹהַי, הַחֲלִיפֵהוּ בְּמַעְטֵה / תְהִלָּה לִי וְתֵיטִיב הַתְּפִירָה!"
את כל השיר המסובך הרב מצטט בעל פה ומדייק במלותיו.
אל תתן לי למות
לאחרונה קם הרב מה'שבעה' על פטירת בתו, גאולה ע"ה, שנפטרה בדמי ימיה בגיל ארבעים ושלוש. בהספדו בעת ההלוויה וכן בהספד השבעה סיפר הרב על הייסורים שעברו על בתו, ובתוך הדברים סיפר באורח נדיר מעט מזעיר מהצרות והתלאות שמצאוהו בעבר. "בחתונה של אחותי בליל ח' שבט תשל"ד, אשתי היתה בהריון בחודש הראשון, ולמחרת בבוקר הייתה סיבה שהוצרכתי ללכת לבית, והבית היה סגור כי מישהו לקח את המפתח… ואני לא ישנתי כל הלילה… אז באו אנשים לעודד אותי, ונתנו לי 'עצה טובה' לעבור ממרפסת למרפסת. הלכתי וניסיתי את זה, וכל העייפות של הלילה התנפלה עלי, עד שנפלתי מקומה שלישית ולא יכולתי לנשום… פתאום בא אלי פסוק בחבקוק: 'הלא אתה מקדם ה' א-להי קדושי לא נמות'. אמנם לא יכולתי לדבר אבל המילים האלה 'לא נמות' צצו לי בראשי כמו מפץ, כלומר אל תיתן לי למות… בתוך כמה דקות הגיע אמבולנס ונתנו לי חמצן…" בעקבות אותה נפילה התאשפז הרב במשך תקופה ארוכה ב'בית לוינשטיין', וגם שם לא שקט על שמריו ועסק בתורה, ואף ערך את פירושו לפיוט 'מי כמוך' של רבי יהודה הלוי.
הרב שלמה עמאר, רבה של ירושלים, עומד בקשרי ידידות עם הרב מאזוז כבר עשרות שנים. בימי האבלות על בתו של הרב מאזוז, התבטא הרב עמאר על גדולתו במילים הבאות: "יש לנו באמת צער גדול, מרן ראש הישיבה שיחיה הוא גאון אמיתי. לא רואים גדולה כזאת בכל מקצועות התורה, חכם ושלם דיין ומצוין וראש ישיבה נפלא. אני מכיר אותו למעלה מארבעים שנה מקרוב ממש כאחים, ואני רואה כמה צערים וכמה ייסורים עוברים עליו. רק אני מודה לה' שלמרות כל הייסורים האלה הוא עדיין משקיע עצמו בתלמודו בעיון ובשקידה… אנחנו צריכים להתפלל על זה… ביושר שלו הוא אומר את האמת שבלבו בעדינות נפש".
לעולם לא אשכח
קרבתו של הרב לחב"ד החלה עוד בצעירותו, בחו"ל. בהדרכת אביו, בהיותו בן שבע עשרה שנה, החל ללמד כר"מ בישיבת 'תומכי-תמימים' של חב"ד בתוניס, והמשיך בעבודתו במשך כתשע שנים. מאותה תקופה והלאה היה קשור אל השליח בתוניס הרב ניסן פינסון, שייסד את הישיבה בה בשליחותו של הרבי מלובביץ'. בנו של הרב פינסון, הרב יוסף יצחק, כיום שליח הרבי בצרפת, למד בנערותו אצל הרב מאזוז בתוניס, שאמר עליו כי "הוא יודע לבטא חי"ת ועי"ן יותר טוב מהרבה ספרדים". בשנת תשנ"ב נפגש הרב מאזוז עם הרבי ועד היום מתייחס הרב באהדה למפעלי חב"ד ברחבי העולם, ואף חסידי חב"ד רוחשים לו כבוד מיוחד.
באחד ממאמריו כתב: "האדמו"ר מליובאוויטש… הוא הגבר הוקם על, שהקים עולה של היהדות, וזכה לפרסום עצום שאין לו אח ורע בדורנו. כדוגמת רבי חייא שאמר עליו רבנו הקדוש 'כמה גדולים מעשי חייא' שעשה לתורה שלא תשתכח מישראל, כן זכה האדמו"ר לייסד מרכזים גדולים לתורה ברחבי תבל, על ידי פעילותם הענפה של חסידיו המפוזרים בעולם כולו. לעולם לא אשכח את לילות י"ט כסלו היפים והנעלים, או את יו"ד שבט וי"ב תמוז, במסיבה חסידית עם הרב ניסן פינסון בתוניס. איך בהתרוממות הרוח שרים יחד המונים ותלמידי חכמים 'ברוך אלקינו שבראנו לכבודו' בדבקות רבה, כשחוזרים ומדגישים חזור ושנן את המילים 'והבדילנו מן התועים'".
ימין ה' רוממה
השקפתו של הרב מאזוז בעניינים מדיניים היא ימנית בתכלית. עובדה זו ידועה לכל משיחותיו הרבות בעל פה ומתורתו שבכתב. לדעתו, מי שגר בהתנחלות מקיים מצווה, ותושבי יהודה ושומרון מגנים בגופם על תושבי ארץ ישראל ('מקור נאמן' ח"א, סימן תתקכו). בחודש מנחם אב תשנ"ה יצא הרב מאזוז בקריאה הלכתית, שאסור ליהודי לתת יד בפינוי ישובים בארץ הקודש. בין הדברים כתב: "במקום שיש חילול השם ונשפך דם ישראל בעוונותינו הרבים, אין חולקים כבוד לשום נברא שבעולם".
הרב השתתף כמה פעמים בכנסים של רבני עמותת "פיקוח נפש" נגד הנסיגות והוויתורים. בכינוס שנערך בחודש חשון תשנ"ט בבית מדרשו של האדמו"ר מסדיגורה, קרא לרבנים "לא להרכין ראש, ולהמשיך להשמיע את דעת התורה בגאווה כי מסירת שטחי ארץ ישראל מביאה סכנה על עם ישראל… אי אפשר לחתום חוזה והסכם עם חיות טרף".
ברוח זו הרב מאזוז השתתף בהפגנות נגד ההתנתקות, ואף קשר סרט כתום על רכבו. לאחר ההתנתקות כתב, שמהלך זה היה השגיאה הגדולה ביותר שנעשתה בדורנו.
לדעת הרב מאזוז, "אין ספק שהמדינה היא רצון אלוקים, ולאט לאט כל התועים יחזרו בתשובה שלימה". על השאלה אם תקופתנו היא 'אתחלתא דגאולה' הוא עונה שקשה להכריע בכך, ומעדיף לכנות אותה כ"הכנה לגאולה".
גם את התערבותו בפוליטיקה הסביר פעמים רבות בכך שראה צורך לשמור על ארץ ישראל בד בבד עם שמירת התורה והמצוות בארץ ישראל.
בדומה לגישה החרדית הקלאסית, הרב מאזוז מתנגד לגיוס בני הישיבות – "כבר פטר אותם בן גוריון בשעתו, שלא תשתכח תורה מישראל… בלי תורה אין קיום לעם ישראל", אך גם בנושא הזה הוא משמיע אמירה ייחודית. בהודעה שפרסמה לשכתו של הרב נאמר במפורש: "בחורים שאינם נמנים עם חובשי ספסלי בית המדרש חייבים ואף מצווה היא להתגייס לצבא, ומי שאינו עושה כן פוגע בעולם התורה ובבני הישיבות".
איך הרב רואה את חשיבות ההידברות שבין בתי המדרש השונים (אשכנזים – ספרדים, ליטאים – חסידים, חרדים – דתיים לאומיים). האם יש בכך חשיבות והאם יש לכך סיכוי?
הרב עונה באופטימיות כי "יש בכך חשיבות ויש סיכוי לטובה". הרב מציין דוגמה בת מאות שנים: "בימי הרשב"א היו שלוש כיתות בישראל: בעלי הלכה, בעלי קבלה ובעלי פילוסופיה, והסתדרו ביניהם עד גבול מסוים".
ללא חת וללא חטא
אם ניתן לסכם בשתי מילים את מהותו ודרכו של הרב מאיר מאזוז, יהיה זה במילים "איש האמת". הרב אינו חת מפני איש, והוא מביע את דעתו הנחרצת בכל עניין בקול רם וברור. המושג 'פוליטיקלי קורקט' אינו נכנס לד' אמותיו. לא בכדי חותם הרב כבר למעלה מחמישים שנה במילה נאמ"ן – ראשי התיבות "נאום אנכי מאיר ניסים".
החתירה לאמת והשאיפה לדיוק מאפיינת את כל אורחותיו – בלימוד העיון, בהלכה, בדקדוק, בנוסחאות התפילה, בהנהגה ובהשקפה. פעמים רבות ניתן לשמוע בשיעוריו את הקריאה הנוקבת ללכת בדרך האמת ללא פשרות, והפסוק "תורת אמת היתה בפיהו" מתאר בבהירות את משנתו – הסלידה מכל דבר שיש בו ריח של זיוף, של גוזמה ושל שקר. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, והוא מוטבע בכל דרכיו. ■
