פרק מעניין במיוחד בקורות חייו של רבי חיים בן עטר, שיום ההילולא שלו חל בט"ו תמוז, נרשם סביב הקשר שנרקם והתפתח בין דמותו וספריו לבין תנועת החסידות. למרות שתולדות חייו אינם שזורים במפגש ישיר עם אבות החסידות, דמותו וספרו 'אור החיים' על התורה קנו לעצמם מקום מרכזי בחיי החסידות והחסידים.
"ניגונו של רבי חיים בן עטר וניגונו של הבעש"ט חד הוא", כתב הסופר אליעזר שטיינמן, "כל דיבור שיצא מפי בעל האור החיים, נעשה ניצוץ במשנת החסידות".
מי שקירב את דמותו של הצדיק שהתגורר רוב ימיו במרוקו אל היהודים עובדי השם במזרח אירופה הרחוקה, היה לא אחר מאשר מייסד תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב עצמו. כך מציין תלמידו של האור החיים, החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולוניא הם מחשיבים אותו הרבה ונדפס עוד שני פעמים (הספר אור החיים. י.ש.) ונתעורר זה על ידי שהרב החסיד הקדוש מורנו הרב רבי ישראל בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר״ח הנזכר". הבעש”ט הוא זה שהכיר באותה נשמה מיוחדת והוא ש"הגיד את גדולת נשמתו" של האור החיים לחסידיו, והורה להם לקבוע עתים ללימוד בספר אור החיים.
ההערכה והחביבות המיוחדות להן זכה האור החיים בקרב עדת החסידים, היו לעיתים גדולות יותר מהיחס לו זכה במקום מוצאו במרוקו, בין היהודים הספרדים. דברים ברוח זו ניתן למצוא באמירה של ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש בשם רבי יחזקאל משינאווא: "בעניין מה שהאשכנזים מחשיבים את האור החיים הק' יותר מאחינו בית ישראל הספרדים, הוא מחמת עדותו של מרן הבעש"ט זי"ע" (ספר מסעות ירושלים). ובספר 'מלכי רבנן' נכתב "ששמע מאשכנזים שהשתדלו להדפיס ספר אור החיים על התורה כשלושת אלפי פעמים, כי כל האשכנזים חובבים ספר אור החיים ועונדים אותה עטרה בראשם".
רושמי הרשומות יודעים לספר כי הבעש”ט השתוקק מאוד לעלות לארץ ישראל ולפגוש פנים אל פנים את האור החיים, שברבות הימים עלה ממרוקו לארץ ישראל. אך עליית הבעש”ט לא יצאה אל הפועל והמפגש ביניהם לא התקיים.
עם זאת, הדעות חלוקות בנוגע למפגש שספק התקיים בין גיסו של הבעש”ט, רבי אברהם גרשון מקיטוב זצ"ל, שעלה לארץ בשנת תק"ב (1742), כשנה לפני פטירת האור החיים. אלו המצדדים בקיום המפגש מספרים על פגישה מלאת הערכה ששמו של הבעש”ט עלה בה, כשהאור החיים מהנהן לאות היכרותו וידיעתו אודות הבעש”ט.
באגרת מיוחדת שכתב רבי גרשון, אנו מתוודעים להערכתו כלפי האור החיים והתחקותו אחר דמותו: "אהובי גיסי.. אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי, ואחר כך אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן חקרתי אחרי זה הדבר, וסיפרו לי מזה האיש פלאי פלאות, ושמו ר' חיים בן עטר והיה חסיד גדול, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, והיו כל חכמי ישראל לפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו לי בשבחו גוזמא… וסיפרתי להחכמים דברים מה שאמרת עליו ונבהלו משמוע".
כבה נר המערבי
רבי חיים בן עטר, המכונה "אור החיים הקדוש", נולד בשנת תנ"ו בעיר סאלי שבמרוקו. כארבעים שנה ישב והגה שם בתורה, עד שנת תצ"ח, אז ירד רעב גדול על מרוקו והוא נדד משם והגיע לאלג'יר ומשם לליוורנו שבאיטליה. בליוורנו החל לארגן תנועת עלייה לארץ הקודש. שנתיים לאחר שיצא לדרכו הגיע האור החיים בשנת תק"א לארץ הקודש, יחד עם שלושים מתלמידיו.
מגיפה שהשתוללה באותם ימים ביפו ובירושלים הביאה אותו להתגורר בעכו. לאחר תחנה נוספת בפקיעין, עלה בשנת תק"ב לירושלים וכניסתו עשתה רושם רב. בעיר הקודש הקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל' אשר כללה שני בתי מדרש, אחד לתורת הנגלה ואחד לתורת הנסתר. תלמידיה נהגו בקדושה ובחסידות מתוך כוונה להחיש את הגאולה.
כאמור, תופעה מופלאה זו של הערצת החסידים בפולין ובאוקראינה לחכם ספרדי שמולדתו ופועלו במרוקו, לא הייתה דבר שבשגרה. יש אומרים שהסיבה לכך טמונה בקווי הדמיון הרבים בין דברי תורתו למשנת החסידות. בספרי האור החיים ניתן למצוא מושגים רבים הדומים אל המשנה החסידית, אם זה בכל הקשור למעמד הצדיק וההתקשרות אליו, דבקות בה', עבודת התפילה, פשטות ותמימות בעבודת ה' ועוד.
המסורת החסידית מלאה בסיפורים שנכרכו סביב דמותו של האור החיים והקשר שלו עם הבעש”ט, ועל השתוקקות הבעש”ט לפגוש את ה'אור החיים' שנבעה – כך אומרים – מהרצון להחיש ולזרז את בוא הגאולה, דבר שהמפגש ביניהם יכול היה לגרום.
כך כותב בספר נתיב מצוותיך (שביל אמונה א, ט) רבי יצחק אייזיק מקאמרנא: "ורבנו הק' אור החיים, אמר עליו מרן הבעש”ט שנשמתו מרוח דוד דאצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקב"ה, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב והיה מיורדי המרכבה וגילו נשמות ומדריגות רוח הקודש באמת, ומרן הקדוש (הבעש"ט) היה נפש דוד דאצילות והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש רוח ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות, ויהיה הגאולה השלימה".
תלמידו של הרבי מקאמרנא – רבי יהודה צבי מסטרעטין – ציין גם הוא את רוח דברי רבו, ובלשון נהירה יותר: "האור החיים הק' והבעש”ט הק' אחד מהם היה נפש דוד ורוח שלמה, והאחר, נפש שלמה ורוח דוד, ולכן שררה אהבה עזה ביניהם למרות שלא התראו מעולם. אם היו נפגשים, הייתה מתאחדת נפש דוד עם רוחו, ונפש שלמה עם רוחו, ולכן עיכבו זאת משמים כי לא באה עדיין עת הגאולה".
בקרב החסידים נהוג להביא את דברי הבעש”ט אודות המפגשים השמיימיים ביניהם בעת עליית הנשמות בכל לילה: "בכל לילה כשאני עולה עליית נשמה בכל לילה במתיבתא דרקיעא, דהיינו במתיבתא דלעילא, כדי ללמוד רזין טמירין וחידושין דאורייתא, ובשעת חזרתי כשאני יורד משם, אז אני רואה בשאר צדיקים שהם עולים עכשיו. וכל כמה שמשתדלים להקדים העלייה אינם יכולים להגיע לי, כי אם בירידתי המה עולים, דהיינו בדרך מגיעים אלי. אך המערבי, דהיינו שיש צדיק אחד בארץ המערב, וזה שמו אשר יקראו לו: חכם רבי חיים בן מורנו ורבנו משה בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו לעולם. וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי כדי להקדים לו, איני יכול, כי בירידתו פוגע בי בדרך, בשעת עלייתי".
במאמרי האדמו"ר האמצעי לשושלת חב"ד, רבי דובער, אנחנו מוצאים דברים דומים: "הבעל שם הק' אמר על רבנו (האור החיים), כי תמיד היה מוצאו שהקדימו והוא מצוי כבר בהיכלו של משיח, לא שהוא גדול ממני אמר, אלא מפני שהוא קל ברגליו יותר ממני. כי בעליותיי לעולמות עליונים, בכל היכל שאני נכנס אני ששומע שזה עתה היה כאן האור החיים".
עדות וביטוי לאותו קשר שמיימי שהתקיים בין הבעש”ט לאור החיים בממדים נסתרים ניתן לראות בסיפור פטירתו של האור החיים: בשבת פרשת פנחס תק"ג (1743), זמן קצר לאחר שהאור החיים הלך לעולמו, התיישב הבעש”ט לסעודה שלישית יחד עם תלמידיו בבית מדרשו שבמזיבוז'. לאחר שנטל ידיים ואכל כזית חלה הכריז בקול מר: "כבה הנר המערבי".
הבעש”ט לא נהג להאריך בדיבורו במהלך יום השבת. משום כך, התקבע הנוהג שבמוצאי השבת היו התלמידים שואלים לפשר דברים שאמר בשבת. כשהתלמידים שאלו אותו מיהו אותו נר מערבי שכבה, הסביר הבעש"ט כי התכוון לרבי חיים בן עטר שהסתלק לבית עולמו, ו"מערבי" הוא הכינוי ליהודי מרוקו המתגוררים במערב. לדבריו, הפטירה נודעה לו מתוך כוונה מיוחדת שלפתע נתגלתה אליו בשעה שנטל ידיים לסעודה. כוונה זו אינה מתגלה אלא לאחד בדור, ועד עתה לא היתה בידו אלא ברשותו של רבי חיים בן עטר. התגלות הכוונה אליו כעת הבהירה לבעש”ט כי האור החיים איננו…
אור גדול זורח
יחסו של הבעש”ט אל האור החיים חלחל גם אל תלמידיו. מספרים על רבי פנחס מקוריץ שפעל ללא לאות למען הדפסת ספרי האור החיים, ואף הבטיח לבעלי הדפוס כי בכל שנה שבה ידפיסו את הספרים יזכו לברכה ולהינצל מכל צרה. ההדפסה המרובה והתכופה היא שהביאה להתפשטות גדולה של ספרי האור החיים בעיקר בארצות פולין ורוסיה ובפרט בקרב החסידים.
באחד ממסעותיו של הרב מקוריץ לטובת גיוס כספים עבור יהודים נזקקים, נסע יחד עם רעהו רבי יעקב שמשון משפיטובקה. בדרך הם עצרו בפונדק דרכים כדי להשיב במעט מזון את נפשם ולאגור כוחות להמשך המסע. מיד בכניסה לפונדק אמר הרב מקוריץ לרעהו "רואה אני אור גדול המאיר בבית הזה, ותוהה אני אחר מקורו".
הם פנו אל בעל המקום וניסו לתהות על קנקנו. הבעלים שהיה יהודי פשוט שעמל לפרנסתו לא ידע לספק את רצונם, אבל הם לא הרפו. הרב מקוריץ התעניין אצלו היכן נמצאים ספרי הקודש שלו, ואותו יהודי הראה לו את ספרייתו הדלה, את הסידור עמו הוא מתפלל ומבקש על נפשו ואת ספר התהילים שלו. הרב מקוריץ המשיך לשאול "האם יש לך כאן גם חומש?" ולשמע התשובה החיובית ביקש לראותו.
מתברר כי החומש שהיה בידי אותו יהודי שילב בתוכו את פירוש האור החיים על התורה, דבר יחסית נדיר לאותה תקופה שבה מהדורה שכזו עדיין לא הייתה כל כך מצויה. כשהרב מקוריץ ראה את החומש התבטא ואמר: "אכן, לזה הייתה כוונתי כשאמרתי שאור גדול זורח כאן בבית". שני הצדיקים לא זזו משם עד שהצליחו לשכנע את היהודי שימכור להם את החומש…
היחס המקודש של הרב מקוריץ כלפי הספר אור החיים התבטא בשלל אמירות מפעימות. פעם אמר ש"ספר אור החיים הוא סגולה לשמירה בבית ישראל". בהזדמנות נוספת הגדיל לומר ש"לא רק שביכולת הספר הקדוש הזה לשמור את ביתו של איש מפני הרעה, אלא די בספר אחד של אור החיים הנמצא בעיר שיגן ויושיע בעד כל יושבי העיר להושיעם מכל פגעים רעים".
בספר 'אמרי פינחס' המקבץ את תורתו מסופר, כי כאשר חלה בנו והיה צריך לעורר רחמים ולהתפלל לרפואתו, הרב מקוריץ קיבל על עצמו ללמוד בכל יום דף אור החיים בחומשים הגדולים של דפוס זאלקאוו.
גם אצל רבי ישראל מרוז'ין אנו מוצאים אמירות דומות. הוא נהג לומר שהאור החיים הוא הספר החסידי הראשון שחסידים צריכים ללמוד… עוד מובא בשמו, כי "בעוד שבדורות הראשונים היה הזוהר מסוגל לטהרת הנשמה, בזמן הזה מסוגל לימוד האור החיים הקדוש על התורה לטהר את הנשמה״. בנו, רבי דוד משה מצ'ורטקוב, הוסיף, כי אצל אביו הייתה חובה ללמוד שיעור שבועי באור החיים.
עדות נוספת ומיוחדת, ממנה ניתן ללמוד על היחס השמיימי לו שזכה אור החיים בקרב החסידים, ניתן לראות בתכתובת ידועה שפורסמה בשו"ת 'דברי חיים' של האדמו"ר מצאנז. בשאלה שנשאל מובא מקרה אודות מלמד שהטיל ספק בכך שספר האור החיים נכתב ברוח הקודש. הדברי חיים ראה בכך פגיעה בכבוד האור החיים, ובתשובה ארוכה הוא מקעקע את ההנחה הזו והנחה נוספת שהייתה טמונה בשאלה שניסתה לטעון שהיום בטלה רוח הקודש.
הדברי חיים מכנה בתשובתו את המלמד בכינויי גנאי בעקבות הספקות שהטיל בלב האמונה היהודית, ואף הורה לפטר אותו מתפקידו. התשובה ההיא מהווה כתב הגנה נלהב בזכות רוח הקודש המתמדת המפעמת בלב החכמים הראויים לכך, לא רק בקרב חכמי העבר אלא אף בחכמי הדורות האחרונים.
ממנו ייוושע
דמותו הטמירה והפלאית של האור החיים ממשיכה להאיר ולפעול גם לאחר הסתלקותו. רבים האנשים הנוהרים אל ציונו בהר הזיתים, מבקשים על נפשים ורואים ישועות.
בימי מלחמת העולם השנייה, בזמן שהגרמנים ימ"ש התקרבו אל גבול מצרים, החשש שקינן בלב כולם היתה מפלישה שלהם אל ארץ ישראל. האדמו"ר מהוסיאטין שנהג לשהות בימי הקיץ בירושלים, עלה בדחיפות אל קבר האור החיים ביום השנה לפטירתו, ויחד עם חסידיו אמרו במקום תהילים וקרעו שערי שמיים.
בתום אמירת התהילים, הניח האדמו"ר את ראשו על הציון למשך כמה רגעים, כשפניו בוערות. לאחר כמה רגעים הרים את ראשו והפנים הבוערות קרנו משמחה, הוא בישר לחסידיו כי הסכנה חלפה והגרמנים לא יפלשו אל ארץ ישראל. הרב שמשון אהרן פולונסקי, הידוע בכינויו 'הרב מטפליק', נכח גם הוא בשעת מעשה ותהה בקול כיצד ניתן לקבוע בצורה כה החלטית שהסכנה חלפה. האדמו"ר השיב כי בעת שהניח את ראשו על הציון ראה את צורת שם הוי"ה זוהרת על מצבת האבן, ומכך הבין שהסכנה חלפה. ואכן כך היה, הגרמנים החלו לספוג מהלומות מכמה חזיתות, וארץ ישראל יצאה מכלל סכנה.
גם בדורות האחרונים המון אדם נוהג לפקוד את הציון וזוכה לראות ניסים וישועות. בחצרו של סידנא 'בבא מאיר' היה מקובל הסיפור אודות כמה אברכים שהגיעו אליו וביקשו להתברך מפיו בפרי בטן, אלא שהברכה בוששה לבוא. פעם אחר פעם 'בבא מאיר' פטר אותם בדרך כזו או אחרת, אבל ברכה מפורשת לא קיבלו.
באחד הימים נסעו כל האברכים יחד לרבם באשדוד לבקש שוב ברכה, כיחידה אחת. אחד מן האברכים נטל את רשות הדיבור וביקש ברכה לפרי בטן עבור חבריו ועבור עצמו. בפעם הזו הבבא מאיר התבונן לרגע, ולאחר מכן הורה להם שיעלו כל זוג בנפרד אל ציון האור החיים, ישתטחו כל אחד על הקבר בזווית אחרת, יתפללו ויבקשו ברכה. הבבא מאיר איחל להם כי בזכות התפילה על ציון האור החיים הם ייוושעו.
לימים העיד רבי יוסף פלבני, שהכיר אישית את כל החברים, כי ארבעה מהם שהזדרזו למלא אחר דבריו של הבבא מאיר זכו לזרע של קיימא בתוך שנה.
"וכך היה נוהג מו"ר אבי הקדוש", אמר האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א, "לשלוח יהודים להתפלל על ציונו של האור החיים הקדוש, ובפרט חשוכי בנים, שייוושעו לקול ששון ושמחה שישמע במעונם. ובוודאי שהיה לכך קשר גם לכוח המשלח, כי מו"ר אבי היה קשור בקשר נפשי עמוק עם ה'אור החיים' הקדוש ותורתו, ותדיר היה הוגה בספרו הקדוש, ולכן ראה שאותו מקום מסוגל ביותר שתתקבלנה בו התפילות".
סגולה ליראת שמיים
כאמור, הלימוד בספר אור החיים הפך לסגולה פלאית שגורמת להמונים לעשות קביעות בנפשם בלימוד יומי מתוך הספר, עבור ישועה ורפואה, כל אחד בענייניו הוא.
הסגולות הרבות שנקשרו סביב הלימוד בספר אור החיים, יכולות למלא כרך שלם. הגאון רבי חיים פלאג'י כתב בספרו שנגלה לו בחלום, כי הלימוד בו מסוגל להציל בעת צרה. רבי יעקב מסקווירא המליץ לכל מי שעוסק בחינוך, מורים והורים, שילמדו עם הבנים והתלמידים בספר, ובכך יחזקו את יראת השמיים אצלם.
ה'אמרי יוסף' מספינקא כותב בספרו שהלימוד בספר מסוגל לפקוד נשים ולזכות אותם בפרי בטן. האדמו"ר מגור בעל ה'לב שמחה' ביאר את הקשר בין הלימוד בספר הקדוש לברכה בפרי בטן, בכך שלאור החיים עצמו לא היו ילדים, וממילא הוא טמן את כוח ההולדה שלו בספרו הקדוש, ולכן כל פסקה ופסקה בספר קדוש זה מסוגלים לזרע קדוש.
מספרים על הגאון רבי הלל שלזינגר שלא זכה לילדים שנים רבות, ואחד הרופאים המומחים אף אמר לו כי "ביום שיצמחו שערות בכף ידו הוא יזכה לילדים". בצר לו סר רבי הלל אל ציונו של האור החיים, ושם קיבל על עצמו בדמעות שליש ללמוד בכל שבוע מהספר. באורח נס הוא חבק כעבור שנה בין זרועותיו את בתו הבכורה וזכה להקים דור ישרים מבורך.
רבי משה שוורץ, העומד בראש מפעל 'מורשת האור החיים הקדוש' שעוסק בשימור והנצחת דמותו ובהוצאת ספרי האור החיים, סיפר בהזדמנות מסוימת על מעשה נפלא אותו שמע מפי הרב יצחק י. וכתב לתועלת הרבים:
"נולד לנו בן, ילד חמד, שהייתה לו 'גמישות יתר', זה מצב רפואי שבו השרירים גמישים מאוד וצריך להתמודד עם זה. בחסד השם היתה לנו אפשרות כלכלית, ושפכנו אלפי שקלים עבור טובי הרופאים והמטפלים למיניהם בכמה מקומות בעולם. סיירנו בכמה בתי חולים לסוגיהם, לרבות טיפולים רגשיים, טיפולים דרך המוח וכדומה, וכל זה לא הועיל כלום.
"בינתיים שמענו על רופא גדול בבריסל, שהוא 'אוסתרוופט' מיוחד למקרים אלו ומטפל דרך המוח, העברנו אליו את כל החומר הרפואי של הילד, ואחרי שעבר על כל הבדיקות וחוות־הדעת שהיו לנו מהרופאים בארץ, אמר שהוא יכול לטפל, ובעוד שנה – לדבריו – יתחילו לראות תוצאות טובות.
"חששתי מאוד, אך מחוסר ברירה הזמנו תור אליו, ונקבע לנו תור לתאריך כ' בתמוז התשע"ט. כמובן, שילמנו על כרטיסי טיסה ומלון במחירים גבוהים במיוחד.
"מספר ימים לפני הטיסה שפכתי את לבי לפני אחד מידידיי על המצב, והוא אמר לי שבעוד שבוע מציינים את ההילולא של אור החיים הקדוש. הוא אמר לי: קום ועלה לציון הקדוש, קבל על עצמך איזו קבלה בקשר לצדיק ותראה ישועה. ברגע הראשון לא היה לי חשק, ובדרך לציון שהייתה איטית ומפרכת עלו במחשבתי גם הרהורי חרטה, מדוע אני שורף זמן יקר כל כך…
"הגעתי לציון הקדוש, וקיבלתי על עצמי שבמשך ארבעת השבועות הקרובים אסיים כל שבוע, בלי נדר, את כל הפרשה עם פירוש האור החיים. יומיים לאחר מכן, בשבת קודש, אני רואה מחזה פלא לנגד עיניי – השרירים של בני משנים צורה. הוא מתחיל להבריא.
"במוצאי שבת, יום לפני הטיסה, נטיתי בליבי כבר לבטל את הטיסה לבריסל לאור ההתפתחויות, אבל בני המשפחה שכנעו שכן אסע, 'מקסימום זה יהפוך לנופש בבריסל, חבל על דמי ביטול הכרטיסים והמלון' – אמרו. ואכן, נסענו לבריסל וכשהגענו אל הרופא המדובר הוא היה המום למראה עיניו. הוא הפטיר שאין לזה הסבר על פי הרפואה.
"מאז ועד היום המצב משתפר והולך, ברוך ה' ההליכה והיציבות הגופנית שלו השתפרו לגמרי. בדיבור הוא עדיין צריך ישועה וחיזוק, אבל אפשר לומר שהוא כבר מדבר בדומה לשאר הילדים".
בקינה מיוחדת שחוברה לאחר פטירת האור החיים, כותב רבי מלאכי הכהן, מגדולי רבני ליוורנו במאה ה־18: "שְׁפַר חֲסִידִים אַחֲרָיו הֵם יֵלֵכוּ / תַּחַת כְּנָפָיו יֶחֱסוּ נִכְנָפוּ". כי אכן, תחת רוחו ודמותו של האור החיים חוסים עד היום המוני בית ישראל.
