בזמן שאתם מחזיקים את העלון שבידיכם, (ישר ולא הפוך, יש לקוות) אדי היין עוד מרחפים באוויר. התחפושות מוחזרות אחר כבוד למזוודה שנדחפת לעליית הגג, עד לשנה הבאה. הרגעים הגדולים מיום הפורים מתאפסנים במגירות הזיכרון, ולילדים רק נותר לדמיין למי יתחפשו בשנה הבאה.
אבל ישנם כאלו שבכל יום מקלפים ניילון וירטואלי ממסכה חדשה, עוטים תחפושת חדשה ולא מוכרת, כשרגע לפני הם עוד לא יודעים למי יתחפשו בעוד מספר דקות. ככה שזה כשאתה שחקן בתיאטרון פלייבק.
הפלייבק, למי שלא מכיר, הוא ז'אנר של תיאטרון המתבסס על אלתור במקום, בו הקהל משתתף בהופעה. המופע נוצר בעזרת שיתוף פעולה בין הקהל לשחקנים, כאשר מתנדב מהקהל עולה לבמה ובעזרת המנחה, הוא משתף בסיפור או באנקדוטה מחייו. מיד לאחר מכן הסיפור מוצג על הבמה על ידי השחקנים המשקפים את הסיפור ומגלמים את התפקידים השונים. בישראל פועלות כיום עשרות קבוצות של תיאטרון פלייבק, רובן פועלות כהרכבים תרפיסטים באופיים.
חברי 'תיאטרון הבעטלערס', שהגיע מתוך 'בית המדרש להתחדשות' של מוסדות מקור חיים, משחקים כמעט שלוש-עשרה שנים יחד, ומאחוריהם רזומה של למעלה מאלף הצגות. החבורה מונה שמונה שחקנים שמשחקים בהרכבים שונים.
כולם נעים על הציר המחבר בין מקצועות טיפוליים וחינוכיים. אחד מחברי הקבוצה פסיכולוג, השני יועץ חינוכי. אחרים עובדים כתרפיסטים בדרמה. יונתן בילט (42), מנהל ההרכב, הוא המנהל החינוכי בישיבת מקור חיים. אבל כשהם עולים על הבמה הם מסירים את החליפה ואת הטייטל, ונשאבים לעולם המשחק.
רגע לפני פורים, אנחנו נפגשים עם חלקם בבנייני האומה, כדי לצלול לעומק עולם התחפושות ויום הפורים – עבור היום שאחרי. במטרה לקחת את פורים כצידה לדרך – עד לפורים הבא. הבמה באולם הירושלמי חפה מכל תפאורה. רק חמישה כסאות וקלידן-אמן שמאלתר קטעי מוזיקה למנעד הרגשות שישתוללו על הבמה בשעה הקרובה.
באולם החשוך יושבים עשרות רבנים, ראשי ישיבות, מנהלים ויועצים חינוכיים בתלמודי תורה ובישיבות של הציבור החרדי מכל הארץ – ליטאים, חסידים, ספרדים וצ'אלמרים. הם הגיעו לכאן במסגרת יום השתלמות חינוכית בנושא התמודדות עם תלמידים מאתגרים. לא מעט מהם, עובדים במה שמוגדר כ'מסגרות לנושרים', בהן האתגרים חוצים לא פעם את גבולות השגרה.
יונתן מנחה את ההרכב ומנסה ממושכות לשבור את שכבת הקרח העבה מול הקהל שלא מורגל לסיטואציה הדורשת זרימה וחשיפה עצמית. כדי לחמם את האווירה הוא פותח בסיפור אישי מצחיק, וכשהרבנים באולם מתפוצצים מצחוק, הקהל מפשיר, והסיפורים מתחילים לזרום. אחד עולה לבמה ומספר על תלמיד מאתגר במיוחד שהניח בקבוק שתיה על פסי רכבת במהלך יום טיול כדי לראות את התוצאות המרגשות. מאבטחי הרכבת מגיעים, והוא נמלט, אך הם תופסים ועוצרים תלמיד אחר. רבני הישיבה מנסים לדבר על ליבם כדי לשחרר אותו – כאשר הישיבה כולה כמרקחה לקראת בואו של אח"מ המתבקש שוב ושוב להמתין עוד מעט עד שהישיבה תגיע.
אחר מספר על ההתמודדות עם ילד שכל משפחתו, כולל ההורים, מאובחנים כהיפר אקטיביים – ומה קורה ביום שההורים שוכחים לחלק ריטלין יחד עם הסנדוויצ'ים. השלישי מספר על חוסר האונים והכעס שהוא חווה מול ילד שהגיע אליהם במהלך כיתה ו', לאחר שבמוסד הקודם סיפרו איזה ילד מצוין הוא, רק כדי לגלגל אותו הלאה.
"אני לא יודע אם להכריע בשאלה אם אנחנו יותר שחקנים או מטפלים", אומר עופר מימרן (44), מטפל בפסיכודרמה ומורה לדרמה. "הפלייבק נע בין מרחב טיפולי למרחב קומי, זה יכול להגיע למקומות ממש טיפוליים, ומצד שני יכול להיות מופע נונסנס לחלוטין. כחוזר בתשובה, היה לי חידוש גדול לפגוש אנשים כל כך פתוחים, ושהמקום הדתי לא מצמצם, אלא דווקא נותן המון מרחב יצירתי. בחבורה הזו כל אחד מגיע מהמקום שלו ובאופן נטול שיפוטיות. המגוון הזה, יחד עם הביטוי החופשי ועם הרגישות הרבה, שומר על המרחב בין העומק לקומי, עוֹמֶקוֹמִי כזה".
"היום הוא כזה דוס, אם לא שרים יה-אכסוף בשבת הוא מתעצבן עלינו", סונט בו בקריצה דן סודרי (39), שחקן ומטפל בדרמה-תראפיה, שגם הספיק לפרסם ספר ביכורים משלו.
"פלייבק מן התורה מניין, שנאמר: 'את אשר ישים ה' בפי, אותו אדבר'", ממשיך דן בחיוך. "אני תמיד אומר שזה אמנם פסוק של בלעם, אבל גם אני לא כזה צדיק גדול… יש לסיפורים המון כוח. בסיפור של רבי נחמן על 'אורח בעל כנפיים', הוא אומר ש'פרנסתו מן העולם'. ממה שינחת פה במרחב סביבי. זה אומר שאני מתפרנס, לא רק במובן החומרי, אלא גם ממה אני מתמלא, השפע שאני מקבל הוא מהסיפורים הקטנים שפתאום הופכים להיות משהו מאוד משמעותי. פעם הייתי קצת מזלזל בזה, אבל היום אני מבין כמה זה דבר עצום. בא אליי מישהו עכשיו אחרי ההצגה ואמר 'השיקוף הזה היה מאוד משמעותי בשבילי, ואני מקווה שהדימויים האלה יהיו לנגד עיניי בפעם הבאה שאני עם התלמיד המשתולל בחדר'. זה אני עשיתי? לא, אני רק כלי וחיבור".
אלף ואחת מסכות
"בפורים אנחנו משתמשים במסכות, כדי לרכך את התבניות הפנימיות, כדי לשבור את הגבולות הפנימיים שלנו ולהתחבר למקום אחר שאנחנו לא נמצאים בו או לא מעזים להיות בו בשגרה", ממשיך עופר את הקו של דן. "אצלנו הנקודה הזו הולכת איתנו בכל מופע. איך אנחנו מתחפשים בעצם? אנחנו לוקחים סיפורי חיים ומציגים אותם. כל סיפור קטן, כל חוויה, הוא ההשראה לדבר הבא".
"בכל פעם אנחנו מסירים את המסכות שלנו עצמנו, וניגשים מתוך הקשבה כמה שיותר נקיה, כדי שנוכל ללבוש את המסכה הנכונה, ללבוש את הדימוי הנכון לעולם הפנימי של האדם שיושב איתנו על הבמה. לפעמים זו לא מסכה, אלא כולנו לובשים משהו אחד גדול".
"ר' שלמה קרליבך היה אומר, ש'אדם צעיר הוא אדם שמספר סיפורים כל הזמן, ואדם זקן, הוא אחד שהפסיק לספר סיפורים מזמן'", אומר יונתן. "הגיל שלנו הוא סך הסיפורים שקרו לנו. הפלייבק הוא בעצם כמו סיפור המגילה. הוא מאפשר לראות שיש פה סיפור של השגחה פרטית. זה מין מפתח קסום שמוביל אותנו במסדרון אל מאחורי הקלעים של העולם. אנחנו כשחקנים ניגשים לסיפור של אדם זר, והרבה פעמים הסיפור שלו מהדהד לנו את הסיפור שלנו עצמנו או את מה שחווינו באותו יום. דברים מתחברים בצורה עוצמתית".
"ה'שפת אמת' אומר שהבעל-קורא של מגילת אסתר, זה מי שבעצם מספר את הגילוי של ההסתר", מזכיר דן. "אחרי שאנחנו עושים שיקוף ראשון ושיקוף שני, העומק של הסיפור הולך ומתברר".
לאורך כל השיחה, עופר, דן ויונתן נכנסים כל הזמן אחד בדברי השני, אבל ברכוּת, בלי להתנגש. השיחה קולחת ונראית כהמשך טבעי למנעד הרגשות שהוצגו על הבמה רק לפני כמה דקות.
"דבר ראשון בתיאטרון פלייבק, זה עצם החבורה. אנחנו לא רק עובדים יחד, אלא נפגשים המון ומדברים המון", אומר יונתן. "לפני עשר שנים תיאטרון הפלייבק היה דבר חדש בארץ. זו אמנות שדורשת הרבה 'מסירות' בין השחקנים, ואתה לחלוטין נשען על השחקנים שסביבך. הלכתי לראות קבוצה, והיה לה מנחה מצוין. ביקשתי ממנו ללמד אותנו כמה מפגשים, ומאז הוא איתנו", הוא מחייך וטופח על כתפו של עופר.
"אחרי כל מופע אנחנו דואגים לשבת כמה דקות, כדי לעשות סיכום בו כל אחד משתף איך היה לו ומה הוא הרגיש, וגם לעשות 'ניקיון' אם מישהו בטעות 'דרך' על השני. גם אם זה בשעה 12 בלילה והעיניים נעצמות".
וכשאני שואל אם אחרי כל כך הרבה שנים יחד, הסיכום הזה לא הופך למשהו טכני, עופר משיב מיד שהפלייבק לא יכול להיות טכני. "אנחנו לא לומדים טקסטים בעל פה, אלא נדרשים להיות כל הזמן גם בהקשבה רגישה לאנשים שמביאים את הסיפור, וגם להיות קשובים למרחב היצירתי האישי שלנו, ולכן כל הופעה זה משהו אחר", אומר עופר.
"יהורם גאון מספר, שכשהוא עשה את ההצגה 'קזבלן', שעלתה מאות פעמים ברחבי הארץ, יום אחד הוא עמד בתחנת דלק, והוא לא זכר אם הוא לפני הצגה או אחריה. רק כשהוא העביר אצבע על הפנים, והרגיש שהן מלאות איפור, הוא היה בטוח שהוא כבר אחרי ההצגה", מספר יונתן. "בפלייבק זה בחיים לא יקרה".
לזהות את הבקשה
בעצם אין פה שום תפאורה, אפילו לא מסכות או איפור. אני שואל את השחקנים מה נדרש מבחינה פנימית כדי ללבוש דמות של אדם אחר.
"זה מתכתב עם השאלה שמלווה אותנו תמיד, כשמישהו עולה ומספר סיפור, מה אנחנו רוצים לתת לו בשיקוף, איזו מתנה אנחנו בעצם יכולים לתת לו", משיב עופר. "יש פה איזה סוד כזה, שאנחנו צריכים לפצח. שבעצם צריך להתפצח מעצמו. מאחורי הסיפור הוא מבקש משהו. אולי הוא רוצה הזדהות, אולי הוא רוצה לצחוק על זה, או שבכלל הוא צריך לקבל קונטרה שתעמת אותו עם האופן שבו הוא פועל. נפתחת לנו פה מניפה כזו של מגוון תגובות, וברגישות רבה אנחנו מנסים לזהות מה נכון להגיד".
"צריך לדעת לספר סיפור, כלומר לתת מקום של כבוד למה שעובר עליך", אומר יונתן בהרהור. "אנשים מפחדים לספר סיפור. הם גם לא תמיד בטוחים שמה שיש להם בבטן זה ממש סיפור. באחת הפעמים שהוזמנו ליום הולדת, חתן השמחה עלה אחרון ואמר: 'אין לי סיפור, זה רק אנקדוטה קטנה, ואז לאט לאט הוא התחיל לשחרר סיפור חיים מדהים, שגם אשתו לא הכירה. בסיפור יש משהו היולי וחמקמק. הוא נמצא בחדר איפשהו, ואנחנו עם החיישנים שבתוכנו, צריכים למשוך אותו דרך השיקופים ולהפוך אותו למשהו מוצק. הרבה פעמים זה מרגיש כמו 'אחד משישים בנבואה'. אנשים מתפעלים ותוהים: 'איך ידעתם? לא סיפרתי את זה, וזה היה ממש כמו שהצגתם".
"פעם עלינו עם הצגה משפחתית ביום אזכרה לרב ידוע", מוסיף דן. "השיקוף שהעלינו היה סביב איך המשפחה מתגעגעת לשולחן השבת, לפיוטים שהסבא היה שר. ובלי לדעת מראש אני מתחיל לשיר את הפיוט הראשון שעולה לי לראש, ואני רואה בזווית העין שהסבתא מתחילה לבכות. 'איך ידעת שזה היה הפיוט הזה?".
"יש פה עוד היבט פורימי-פנימי", אומר עופר. "הרבה פעמים אנחנו מנסים לחשוב תוך כדי תנועה על הבמה, מה הדבר הנכון לומר, אבל מגלים שהדבר הנכון הוא לברוח מהמוח, לזרוק את השכל, ולהיזרק דווקא אל המרחב הלא ידוע, הרבה פעמים דווקא שם יוצאים הדברים הגדולים. זה לא מובן מאליו לעשות את זה. זה דבר קשה שאנחנו צריכים להיזכר בו פעם אחר פעם".
"הרבה פעמים בפורים, הרגע המרכזי שאתה חווה, קורה דווקא כשאתה כבר גמור", מחייך יונתן. "אתה מתעורר זרוק באיזה בית ומאבד לשנייה את כל הפוזות שלך, מאבד את כל מה שאתה יודע על עצמך, ומגיע למקום ששואל 'מי אני'. זה מקום מאוד חזק. גם בהצגה, אם אנחנו מצליחים לשנייה לשמוט את כל מה שאנחנו חושבים על המספר, לנקות הכל, ולהרגיש מה הוא רוצה בפנים, מה הבקשה הפנימית שלו – אם אתה מצליח לזהות את הבקשה, זה נותן משהו ענק".
"סיפור המגילה לוקח את 'החיים עצמם' והופך אותם לסיפור בעל רצף", מוסיף דן. "הרבה פעמים אנחנו מביאים סיפור תנ"כי שמשתלב עם הסיפור של אותו אדם, שיכול להיות בנאלי כביכול אבל פתאום מקבל משמעות אחרת. יש לנו גם את ה'מדרש פלייבק', שבו אנחנו לומדים עם הקהל קטע מהמדרש, ולאחר מכן המספרים מתבקשים להעלות סיטואציה אישית שבה הם נזכרו במסגרת הלימוד. גם הסיפור או המדרש הכי מוכר – בריאת העולם או יציאת מצרים – כשהוא משתלב עם הסיפור של אותו אדם שיושב מולך על הבמה, החוויה שלו מקבלת פתאום ממדים אחרים, תנ"כיים. פתאום אותו אדם נאחז בסיפור גדול שמוביל אותו הלאה".
להתפלל על הבמה
כשאני תוהה האם החיים סביב הצגת סיפוריהם של אחרים, לא עלולים להפוך את חייו האישיים של השחקן למעין חיים בהצגה, הם פורצים בצחוק.
"זה בדיוק הפוך. אנחנו מלכתחילה קצת חיים את החיים כמו בהצגה…", אומר עופר. "נאספנו כחבורה של אנשים, שמלכתחילה יש להם משהו מפורק קצת עם מסגרות. משהו בעטלערי כזה. אם תנסה להכניס אותנו למסגרות, אנחנו נברח. כל אחד מאיתנו, הגמישות הזו, זה באופי שלו".
"כינינו את עצמנו על שם סיפורו המפורסם של רבי נחמן", מזכיר יונתן. "כל אחד מהקבצנים מחזיק בנכות מסוימת, אבל זוהי גם המתנה המיוחדת שלו. אנחנו מקבצים חולשות וחוזקות של אנשים – כדי להפוך אותם לסיפור".
"אבא שלי שאל אותי פעם: 'מה אתה הולך להיות שחקן תיאטרון? זה של רומאים זה'", מטעים דן במבטא מרוקאי. "'הרי כתוב שעתידים בתי קרקסאות להפוך לבתי מדרש, אז מה יש לך לחפש שם'. אחרי שחשבתי על זה, אמרתי לו שזה לא תיאטרון רגיל. שם השחקן הוא המרכז, הוא הסיפור. האגו שלו עומד באמצע. אבל אצלנו אתה במאבק, מאבק עדין, כדי לשרת סיפור של מישהו, שאתה לא מכיר בכלל והוא תיכף הולך ולא תראה אותו יותר. לא רק שאתה משרת את הזולת ולא את עצמך, אסור לך גם לדרוך עליו".
"לפני שאני עולה לבמה, אני מתפלל תפילה קצרה: שאגיד את המילים הנכונות, שנהיה קשובים, שלא נפגע באף אחד, שלא נפגע אחד בשני", ממשיך יונתן. "אחת הטכניקות בפלייבק נקראת 'מקהלה'. אחד מוביל, ושאר השחקנים משתלבים איתו. אתה כל הזמן מסתכל הצידה וקדימה, הצידה וקדימה, וההובלה עוברת מאחד לשני, אבל באופן ספונטני לחלוטין. אתה אף פעם לא המרכז".
"וגם בסוף ההופעה אנחנו לא משתחווים לקהל, אלא לה' יתברך", מזכיר דן וכולם מהנהנים.
אזכרה מצחיקה
ההצגות של הבעטלערס, כבר הבנתם, הופכות לא פעם לאירועים הרבה יותר רציניים ממה שהם היו אמורים להיות, אבל הצחוק שולט פה בעסק, גם בסיטואציות מכאיבות. זה קורה בימי הולדת משפחתיים לסבים וסבתות, בסימן 'חיים שכאלה', אבל גם בלא מעט אזכרות, כמו למשל באירועי האזכרה השנתיים לרב מנחם פרומן שאהב את 'הבעטלערס' גם בחייו.
אחת ההופעות הכי מרגשות שחוו, התקיימה במלאות עשר שנים לפיגוע הטרור במלון פארק בנתניה, הצגה שהתקיימה באותו אולם בו נערך ליל הסדר העקוב מדם.
"אשתו של מנהל המלון סיפרה שבעלה היה איש מצחיק" נזכר עופר, "והיא לא רצתה שהאזכרה שלו תהיה עצובה. בסוף ההצגה היא ניגשה אלינו ואמרה, שהצלחנו להחיות אותו בחזרה, והיא קיבלה את בעלה למשך שעתיים בחזרה. זו היתה אחת המחמאות הכי חשובות עבורנו".
הופעה מרגשת אחרת נערכה על מיטת חוליה של חולת סרטן, יחד עם משפחתה. היא נפטרה שבועיים לאחר מכן, והערב הפך למפרע לאירוע פרידה יחיד במינו.
"באחד מימי השנה לגירוש מגוש קטיף, עשינו הופעה למגורשים. זה היה בשיא הקיץ, הופעה בחוץ. השעה 12 בלילה ועדיין חם מאוד. הזענו בטירוף", אומר יונתן ומחזיק בצווארון שלו. "זה היה ערב שרובו היה מאוד מצחיק. מישהו עולה לספר סיפור אחרון, ורגע לפני, מסמנת לי מי שהזמינה אותנו, שאותו אדם מעולם לא שיתף ופרק את החוויות שלו מעקירת הגוש. ואז הוא מספר איך היה נוסע על הכביש לגוש קטיף, ורואה איך צה"ל מכשיר עם טרקטורים שטחים לוגיסטיים לכוחות הפינוי. 'חלמנו וקיווינו שהעקירה לא תתרחש. בכל נסיעה דמיינתי ואמרתי לטרמפיסטים, איך פה תתקיים הופעה של אברהם פריד, ופה הופעה של להקת שלהבת, ויגיעו לפה מאות אלפי אנשים', וכשאני שואל את אותו אדם, איפה עומדת החוויה הזו, אחרי שהגוש כבר נחרב, הוא עונה שזה כבר זיכרון רחוק, שהוא שקוע בכאב, אבל מדי פעם עוד מתעוררת בו אותה חוויה חיובית.
"בשיקוף האחרון, עליתי על הבמה כאילו אני אברהם פריד. אלתרתי שיר על המקום: 'מה אתה צוחק רבי עקיבא, מה אתה רואה שאנחנו לא רואים'. הנגן שליווה אותנו זרם עם המנגינה. בשלב הזה, כל השחקנים עלו מאחוריי, והצטרפו לשיר, כאילו הכנו אותו מראש. ופתאום, בלי הכנה מוקדמת, כל הקהל הצטרף לשיר, וכולם שרים ובוכים", הוא נזכר. "אותו אדם יושב לידי ובוכה בכי תמרורים. פורק לראשונה מטען עצום של כאב שעדיין לא הצליח לגעת בו. מתוך הצחוק והמשחק הגענו למקום מאוד עמוק. זה היה כזה 'כיפורים כפורים' שבכל פעם שאני נזכר בו, אני מתרגש מחדש".
