הלוויה שכזאת 
יום אחד החל לבקר בביתנו נער בשם מיטיא גוראריה. הנער, שלא היה שומר מצוות, היה אז תלמיד בבית־הספר התיכון, בעל אופי הגון ואצילי מאוד.
הנער התיידד עם ילדינו, החל להגיע לאמירת חסידות, וקשר את עצמו מתוך התמסרות רבה לסגנון חיים זה. הוא החל לשמור שבת, וניתן לומר שהפך לירא־שמים במלוא מובן המילה.
עדיין היה עליו לסיים את לימודיו בבית־הספר, אבל חבריו ומוריו הבחינו כבר בהתקרבותו לחיי תורה ומצוות, והחלו לרודפו. בשל כך הוא התקשה להתקבל לאוניברסיטה, ושוב ושוב דחו את בקשותיו. פעם אמר לו רקטור האוניברסיטה, ששניאורסון יעזור לו, שכן הם אינם יכולים לעזור לו…
לבסוף הגיע שלב שכבר לא יכלו לדחותו, וקיבלוהו לאוניברסיטה, אך בתקופת הפגרה שלחוהו לקולחוז כדי שיעבוד שם. מדי יום היו מגיעים אלינו מכתבים מלאי שאלות – מה מותר לעשות שם ומה אסור.
כששלחו אותו מן הקולחוז אל העיר בנסיעת עסקים, כדי לרכוש את כל הדרוש עבור משרדי הקולחוז – החברים שנסעו יחד אתו הביאו עמהם אל העיר חמאה ומוצרים דומים אחרים, כדי להרוויח כסף ממכירתם; ואילו הוא בירר היכן מתגוררים יהודים, ומה בדיוק נחוץ להם מבחינת צרכי דת. תיקו היה מלא במזוזות, ציציות, סידורים, לוחות אל"ף־בי"ת וכדומה, אותם היה מביא עמו בגנבה ומחלק במקומות שונים, הכל על־פי ציוויו של הרב.
בגלוי הוא היה חבר קומסומול בכל מאת האחוזים, והכל חיבבוהו – אפילו הגויים.
מדי יום ביומו היה מתפלל כשהוא עטור בתפילין, אבל אסור היה לאף ילוד אשה להבחין בכך. הוא סידר לעצמו מקום לתפילה בשדה, ולפנות־בוקר – בשעה שהגויים עדיין לא התעוררו כולם – היה יוצא אל השדה, למקום שבו צמחה תבואה לגובה רב, ובהיותו נמוך־קומה היה מתחבא בין השיבולים ומתפלל כשתפיליו מכוסות בכובעו.
באותה תקופה חלו ימי החנוכה, והרי צריך להדליק נרות חנוכה ולברך עליהם.
הממונים עליו היו שבעי־רצון מאוד מעבודתו, והורו לו להתגורר ב"פינה האדומה", ומשם היה עליו להפיץ את "אור ההשכלה" בקרב הכפריים. הוראות כיצד לנהוג בעניין זה – קיבל משניאורסון, והכל עבר בשלום.
אולם, פעם אחת נשלח אל הקולחוז צעיר יהודי מהעיר כדי לעמוד מקרוב על העבודה המתבצעת בקולחוז, ובשעה שתים־עשרה בלילה הגיע אל "הפינה האדומה", וראה שם את נרות החנוכה דולקים… כיהודי הוא הבין היטב במה מדובר, על־אף שה"חנוכייה" שדלקה שם לא היתה אלא שמן בתוך תפוחי־אדמה.
כדרכם בקודש – הדבר דווח מיד לקומסומול, ולא יצאו ימים מועטים עד שהנער פוטר מעבודה זו.
כך המשיך ללמוד תורה מתוך מסירות־נפש, ולהקפיד על כל דקדוק קל של דברי סופרים.
בימים הנוראים נהג להתפלל בביתנו, כדי ששכניו לא יבחינו בכך שהוא מתפלל, ובבוקר היה הולך אל האוניברסיטה רק כדי להירשם.
ביום קיצי אחד, בעיצומו של הקורס השלישי באוניברסיטה, הלך לרחוץ בנהר, ולא שב ר"ל. היה זה שבר גדול. הוא היה בן יחיד להוריו, ונוסף לכך היה מפורסם מאוד בקרב ציבור שומרי־התורה.
פטירתו עשתה רושם חזק גם על האוניברסיטה. האוניברסיטה שלחה משלחת אחרי משלחת כדי להודיע שבכוונתה לערוך את ההלווייה על חשבון הממשלה, בשל הערכתם הרבה לנפטר.
למיטיא זה, עליו השלום, היתה אחות, אף היא הגונה ואצילית מאוד, אבל קומוניסטית. היא הגיעה כבר לדרגת מזכירת התא הקומוניסטי מטעם הקומסומול במפעל פטרובסקי – דרגה שלא כל אדם זוכה לה…
גם במשלחות מטעם האוניברסיטה היו קומוניסטים, והם פנו אליה בעניין סדר הלוויית אחיה. היא ענתה להם שהוריה הם שומרי מצוות, והיא כקומוניסטית אינה יכולה להתערב בכך. היא באה אלינו בריצה, בוכייה: "רבי, אני יודעת שרצונו של מיטיא הוא רצונכם, וככל שתצוו – כך נעשה"!
מובן מאליו שההלווייה היתה דתית לחלוטין, כשם שהנפטר היה שומר־דת. השתתפו בה יהודים מבוגרים וצעירים. הרחוב היה שחור מאנשים. המלווים נשאו את הנפטר אל בית־הכנסת שבו התפללו הוריו, ושם הספידוהו.
מהאוניברסיטה הגיעו סטודנטים רבים בלוויית מספר מורים במסגרת משלחת רשמית, אבל הם עמדו מרחוק ולא נטלו חלק בהלווייה עצמה.
גבאי בית־הכנסת הוציאו שולחן אל הרחוב הסמוך לבית־הכנסת, וביקשו מהרב לשאת דברים.
הרב נאם למעלה משעה. הוא סיפר על כל הנהגותיו של הנפטר בחייו, על התנהגותו בזמן הלימודים ועל אורח־חייו בביתו, הכל מתוך תוקף ועוז־רוח. הרב פנה אל הנוער והוכיח להם שיכול אדם לחיות חיי תורה ומצוות מבלי שהדבר ימנע אותו מלהיות מעורה גם בענייני העולם.
דבריו נחלו השפעה עצומה על השומעים. רבים סברו שבוודאי הרב ייעצר בתום דבריו.
זמן רב לאחר־מכן היו עדיין הלווייה זו והספדו של הרב שיחת־היום בכל החוגים.

במוצאי יום כיפור, לא יכול להיכנס לעולם החולין 
יכולות הכתיבה שלי דלות מכדי לתאר את האווירה ואת השתפכות הנפש ששררה בבית הכנסת באותם ימים נוראים, תחת השפעתם של הרב ושלוחי הציבור.
רבים מוכרחים היו לצאת לעבודה גם בראש השנה וביום הכיפורים. משום כך הנהיג עבורם שניאורסון בראש השנה מניין נפרד, שכונה "מניין ראשון". התפילה במניין זה הסתיימה עד השעה שמונה בבוקר, ומבית הכנסת יצאו המתפללים לעבודתם.
מניין זה התקיים גם ביום הכיפורים, אלא שביום זה לא שבו המתפללים מעבודתם לבתיהם, אלא חזרו לבית הכנסת. הם היו מגיעים לתפילת נעילה. בשעת תפילת נעילה היה בית הכנסת מלא מפה לפה, וגם ברחוב התגודדו אנשים רבים.
כולם היו יגעים, פשוט פיזית, מהצום ומההליכה הרגלית למרחקים גדולים מאוד. נוסף על כך היה מצב רוחם מר מאוד בשל הידיעה שהם נאלצים לעבוד ביום שכזה. לא ניתן לתאר את שברון הלב שמשל בכיפה בתפילות אלו.
כשהיה בעלי משוחח עם המתפללים על נושא זה, היה בוכה כשדמעות שליש ניגרות מעיניו. הוא נהנה מאוד מההתעוררות הרוחנית של אנשים אלה, והיה אומר במין שמחה שכזו: "אח, זוהי מהותם של יהודים!"
בשובו הביתה במוצאי יום הכיפורים, לא היה בעלי יכול להיכנס בבת אחת לעולם החולין.
כשהיה נכנס הביתה, בשעה מאוחרת למדי, הסתפק בשתיית כוס תה, ומיד היה יושב ומתוועד, כשהוא לבוש ב'קיטל' וחגור באבנטו של הצמח־צדק, עד השעה שתיים־שלוש לפנות בוקר.
בעלי היה אומר דברי חסידות, שתמיד עסקו עדיין בענייני תפילות היום. בשנים האחרונות היה בעלי מדבר על גדלותם של בני ישראל, על מסירות נפשם למען היהדות, ועל אהבת ישראל המתגלה בתקופות אלו. ההתוועדות הייתה נמשכת בריקודים.

כל אחד וההנאה שלו…
לאחר חמישה חודשים של חיפושים אחרי בעלי [מאז שנעצר בט' בניסן תרצ"ט], ונסיונות להשיג מידע על מקום הימצאו ולברר אם קיבל את הדברים ששלחתי על שמו לקייב ולדנייפרופטרובסק – בירורים שעליהם תמיד נעניתי ש"הוא איננו", קיבלתי הודעה מבית־הכלא שביקטרינוסלב, ובה נאמר כי "שניאורסאהן" נמצא שם בתא שמספרו כך וכך, וכי אני יכולה להעביר אליו מצרכי מזון וכסף.
לכל־לראש שימחה אותי הידיעה על כך שהוא עודנו בחיים, ושנית – שיש ביכולתי להעביר אליו מה שניתן להעביר. סוף־כל־סוף – לאחר כל הקשיים והסידורים הרשמיים, אותם הייתי מוכרחה לעבור – העברתי אליו חבילת מזון.
מועד קבלת החבילות נקבע לפי סדר האלף־בית הרוסי, והתפרס על־פני עשרה ימים. בפעם הראשונה בעלי אכן קיבל את החבילה, וקיבלתי על כך קבלה בחתימתו. בפעם השנייה חל תורו של בעלי, על־פי האות הראשונה של שמו, ביום השבת. הכנתי אפוא את הכל מערב שבת, ובשבת בבוקר לקחתי עמי נערה רוסייה כדי שתטלטל את החבילה.
יותר מארבעה קילוגרמים של מזון לא הותר להעביר לבית־הכלא, ובמשקל זה נכלל גם לחם. לולא הייתי באה באותו יום – היה עלי להמתין עשרה ימים נוספים. מארבעת הקילוגרמים של לחם ששלחתי לו – נטלו פעמיים "מעשר"… ומאחר שהיה ברור שהוא לא אכל דבר ממאכלי בית־הכלא – סברתי שלכל הדעות מותר לי להעביר אליו מזון בשבת.
לאחר המתנה מייגעת מהשעה שבע בבוקר עד השעה שבע בערב, כשכבר החשיך לחלוטין, נמסר לי פתק – שתוכנו אף הוקרא בקול רם על־ידי המפקד, בנוכחותם של אנשים רבים שעמדו אף הם בתור (אם־כי הם לא הבינו את פירושו של הפתק שהוקרא): "מכיוון שהיום שבת, סירבתי לקבל את החבילה"!…
בנסיונות שכאלה ניתן לעמוד רק באמצעות החוסן הרוחני ויראת־השמים של בעלי.
כל זאת – לאחר שישה חודשים שבהם חי בעלי על לחם שחור ומים בלבד וסבל ייסורים גדולים, וביודעו שעליו להמתין זמן ניכר עד שיוכל לקבל חבילה נוספת!
בעמל רב הצלחתי לשכנע את האחראי למסור לו את החבילה כעבור שלשה ימים – אם־כי בעלי נהנה מאי־קבלת חבילת המזון בשבת יותר ממה שנהנה מקבלתה לפני הזמן הקבוע…

מתרומם לעולם אחר 
יום זה – ב' ניסן – הזכיר לי את הפעם הראשונה שנסעתי אל בעלי למקום גלותו לחג הפסח. היה זה בשנת ת"ש (1940).
פיסית, בעלי חש מאוד שלא בטוב. היה זה חודשיים לאחר מסעו אל הגלות, וגם תנאי החיים שם היו קשים במידה שלא שיערתי קודם לכן. אך ביום זה שכח בעלי את כל זאת.
"היום הרי הוא יום ב' ניסן [יום ההילולא של הרבי הרש"ב]. מן הראוי היה לומר חסידות – אבל הרבה שומעים אין. הייתי רוצה לכתוב עניין בחסידות – אבל נייר לכתוב עליו אין. עלי אפוא לצאת ידי חובתי במחשבה. יעזור ה' שיהיה לי כוח לחשוב"…
זמן מה ישב בעלי כשהוא שקוע במחשבותיו, ולאחר מכן החל לדבר על הרבי נ"ע, כשהוא שוכח כליל על מקום הימצאו ועל מצבו.
החום היה אז כה גדול, עד שלא ניתן היה להישאר בלבוש מלא. אני זוכרת שבערב הבאתי לבעלי בגדים נקיים, ובסביבות השעה 10 בבוקר כבר הייתה החולצה מכוסה בנקודות שחורות. הדבר נגרם על ידי הזבובים שטינפו את החולצה במהלך הלילה. הדבר היה בלתי־נסבל.
בשעה שבעלי דיבר, היה תמיד מעיף מבט על הכתמים שעל החולצה, ומתרומם לעולם אחר לחלוטין. הוא סירב בתכלית לשים לב לקשיים מסוג זה.

שבע הקפות בין השולחן למיטה
לאחר מכן הגיע חג הסוכות. סוכה – בנינו על חשבוננו כתוספת לבית, כביכול כחדר מבוא אל חדרנו, כדי שהקור לא יחדור ישירות אל החדר עם פתיחת הדלת. בעלת הבית דרשה שנבנה גם גג על־גבי החדר, ואמרנו לה שבינתיים אין לנו כסף לכך, ובחורף – כשיגיעו ימי הכפור – נעשה זאת.
לאחר מכן הגיע יום שמחת תורה. ספר תורה עדיין לא היה אז ברשותנו. היינו אני ובעלי לבדנו בחדר.
הגיע זמן ההקפות. קשה לאדם קטן־ערך כמוני לתאר את החוויה הרוחנית שניכרה על פני בעלי, כשהחל להכריז בקול רם: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!" הוא אמר את מלות הפסוק באותו ניגון שבו נהג לעשות זאת בעירנו בנוכחות מאות רבות של יהודים בבית־הכנסת שם לא זו בלבד שהיו ריקודים, אלא שנראה היה שגם האבנים רקדו מגודל השמחה…
בשמחה כזו התאזר בעלי גם כאן. הוא אמר כל פסוק, ולאחר כל הקפה שר ורקד – בינו לבין עצמו, כמובן – כשבפיו הניגון שכונה בעירנו "ניגונו של הרב". בין השולחן למיטה היה שטח פנוי קטן, ושם הלך בעלי סביב סביב בעריכת ההקפות: "זך וישר הושיעה נא… טוב ומטיב עננו ביום קראנו" – ניתן היה לחוש במילים אלה את רגשי לבבו, את שאיפתו שהשמחה תהיה שמחה זכה וטהורה. "יודע מחשבות הושיעה נא… לובש צדקות עננו ביום קראנו"…
הייתה זו עבורי חוויה קשה ביותר. ישבתי לי בפינה, על שרפרף העץ, והתבוננתי בגודלה ובעוצמתה של אהבת התורה של אדם זה, שרקד כך לבדו את כל שבע ההקפות.

ימים נוראים' בגלות נוראה
ביום־הכיפורים בשנה שעברה, ישבנו בחדרנו בשלושה (השלישי היה היהודי הגולה שהתארח אצלנו בכל יום ־ טוב), מחזור הבאתי מביתי. את הטעם שהרגשנו אז בשעת התפילה – אין באפשרותי לתאר. תוך כדי תפילה – זוכרת אני – הבחנו דרך החלון (על־אף שהווילון כיסה את החלון היטב, כדי שלא ניתן יהיה לראות דרכו) באדם צעיר המציץ אל תוך הבית. מובן שנבהלנו מאוד, שמא מדובר במרגל. האורח פחד להכניס את האיש הביתה, אולם בעלי ז"ל פתח את מנעול הדלת והורה לו להיכנס. היה זה גולה צעיר מליטא. לאן התגלגלו הוריו – לא ידע; אותו עצמו גייסו ושלחו לשם לעבודת כפייה. פעם, כשנסע בעגלה במסגרת עבודתו, הבחין בבעלי, ומיד החליט שעליו לברר היכן הוא מתגורר. הוא ראה איכשהו בפניו של בעלי – כך סיפר – שבמחיצתו ייקל עליו לשפוך את לבו ביום־הכיפורים. הדבר היה שבוע לפני יום־הכיפורים, ובמהלך שבוע זה עלה בידו למצוא את כתובתנו. הצעיר ידע תפילות רבות בעל־פה. עד השעה אחת־עשרה עבד, נוסע ממקום למקום בעגלתו. הוא פחד לבקש שישחררוהו מעבודתו ליום זה, ולכן עבד כמחצית היום, ובשעה שתים־ עשרה כבר היה בביתנו, כשבגדי החול כבר אינם עליו. כעבור מחצית השעה נכנסה לחדרנו יהודייה, כולה פחד וחרדה. היא הגיעה לכאן מניקולייב עם בעלה, ושמעה ממישהו שאנו מתגוררים כאן. מקום מגוריה היה במרחק ארבעה קילומטרים מכפרנו. בעלה טען שאם הקב"ה יכול היה לעולל כך לעם ישראל – אין הוא רוצה להתפלל אליו; האשה, לעומת זאת, טענה שדוקא עכשיו רוצה היא להתפלל יותר מבכל השנים, ולכן צעדה את המרחק הרב ברגל – כשהיא שרויה, כמובן, בצום, ובנוסף לכך חוששת לשאול לכתובתנו, שכן הליכה אל רב – ולא עוד אלא רב גולה – הייתה מעשה שהצריך זהירות רבה. בראותי התכנסות זו של מתפללים, איש איש עם תנאי חייו הקשים ולבו השבור – אינני יודעת מה עוד יכול לגרום שברון־ לב כה גדול.