"כששואלים אותי אם הבן שלי נמצא בידיים של החמאס, אני אומרת: לא, הוא נמצא בידיים של הקדוש ברוך הוא", אומרת ג'ולי קופרשטיין ומוסיפה: "מאז שבר נחטף, אני כל הזמן עושה עסקאות". כשאני מרימה גבה היא מחייכת ומסבירה, "אני עושה עסקאות רוחניות עם ה' ועִם עם ישראל, כי זה מה שיחזיר את הילד המתוק שלי הביתה".

בר קופרשטיין (21), בנה הבכור של ג'ולי, נחטף לעזה בשמחת תורה תשפ"ד, כשעבד באבטחה כסגן הקב"ט במסיבה ברעים. בר היה לוחם וחובש קרבי בנח"ל, ובחופשות התעקש לעבוד כדי לעזור בפרנסת הבית. "תמיד הייתי אומרת לו שאין ברכה בכסף שמרוויחים בשבת, והוא היה מרגיע אותי ואומר: אמא, אל תדאגי, יש לנו דירה ליד המסיבה, אני הולך ברגל לשם". ג'ולי חזרה בתשובה לפני 13 שנה, ובר מאד כיבד אותה ואת המסורת.

"בר הוא יד ימיני" מספרת ג'ולי, "ילד מדהים, אחראי ובוגר במיוחד". לפני כארבע שנים עבר טל, בעלה של ג'ולי, תאונה קשה בדרכו לסיוע כמתנדב באיחוד הצלה. "בורא עולם הציל אותו בנס" היא מספרת. "הוא היה על אופנוע דרך לחילוץ ילדה בת ארבע, ונפגע בדרך. מהאופנוע לא נשאר כלום, אבל בעלי חי ברוך השם". מאז נמצא טל בשיקום יום עם עובד זר המטפל בו. בנו בר, שהיה בן 17 כשאביו נפצע, נכנס מיד מתחת לאלונקה, עבד בשלוש עבודות כדי לעזור בפרנסת הבית, וכשהתגייס לצבא התנה את שירותו הקרבי בכך שיוכל לעבוד לפרנסת הבית בחופשות. "בר הוא מנהיג. כל האחים שלו רואים בו דוגמה ומחקים אותו. הוא כל הזמן מתקן דברים בבית ועוזר היכן שהוא רק יכול. ילד קסם, ילד מתוק מתוק" היא אומרת בכאב.

הגדולה של בר

משפחת קופרשטיין מתגוררת בחולון. בשעה 6:30, בבוקר שמחת תורה, הבן הקטן של ג'ולי העיר אותה ואמר לה שיש אזעקות, והמשפחה כולה מיהרה להיכנס לממ"ד. "אחרי הבהלה הראשונית קלטתי שבר נמצא בדרום", אומרת ג'ולי. "מאוד דאגתי, אבל לא היה לי מה לעשות, זו שבת". המטפל הזר של בעלה נחלץ לעזרה וטלפן לבר שהשיב לשיחה ואמר לו: "אנחנו בסדר, מפנים את האנשים ומתקפלים הביתה".

הוא ידע על חדירת המחבלים?

"בשלב הזה הם עוד לא ידעו כלום", אומרת ג'ולי. "אחר כך הוא התקשר אליו שוב, בערך בשעה שבע וחצי, ואז הוא כבר היה נשמע אחרת. שמעתי את הקול שלו מהוסס, רועד וחלש, והבנתי שמשהו לא בסדר".

ג'ולי עוד לא הבינה את גודל האירוע ורצתה ללכת לבית הכנסת לתפילת החג, אבל אז התחילו להגיע לביתם חברים ובני משפחה שהבינו שבר נעדר. הם הקימו חמ"ל בבית, התקשרו למרכזים רפואיים, וב-12:30 הם איתרו סרטון שחמאס פרסם בטלגרם ובו ראו לנגד עיניהם את הזוועה: בר נחטף.

מה ראו בסרטון?

"ראו בבירור את בר שוכב על הרצפה כשידיו כפותות מאחורי הגב, וסביבו מחבלי חמאס".

את ראית את הסרטון?

"כן. לא חלמתי בחיים שלי לראות את הילד שלי במצב כזה נורא. לא הבנתי מה הקשר שלנו למציאות האיומה הזו, לחמאס, לעזה? אני עדיין בהתמודדות עם הצורך לעכל את הדבר הזה", היא נאנחת. "ראיתי אותו שוכב על הרצפה, מרים את הראש, ראו את העיניים הכחולות שלו.. מתוק שלי". בר צולם עם עוד ארבעה חטופים ששכבו לידו. "בסרטון רואים את בר צועק את שמו, ואחר כך המצלמה עוברת לשאר החטופים שנראים מפוחדים מאד. בר לא היה מפוחד. הוא צעק על המחבלים שיטפלו באלקנה, חטוף נוסף ששכב לידו והיה פצוע". היא שותקת רגע ואומרת: "איך אני גאה בו. להיות בסיטואציה האיומה הזו ולחשוב על מישהו אחר – זו גדולה".

איך הגבת כשהבנת שבר חטוף?

"לקחתי את זה מאוד קשה, לא בכיתי ככה מעולם! התמוטטתי ולא הצלחתי להרים את עצמי" היא מודה בכנות. "השבת ההיא לא הייתה שבת. בכל שבת אני הולכת לבית הכנסת ולוקחת איתי את הילדים, לא מפספסת. מאז שחזרתי בתשובה, שבת בשבילי זו מתנה. אני כל כך מחוברת לשבת!". אבל בשבת שמחת תורה ג'ולי נשברה. "הבית היה מלא באנשים. הלכתי לחדר, לא רציתי לראות אף אחד".

לג'ולי יש בן נוסף, דביר, שגם הוא לוחם בנח"ל. בשבת שמחת תורה דביר היה בבית, אבל הוקפץ לחזור לצבא. "אמרו לו שהוא צריך להתייצב ושבאים לקחת אותו. הוא רצה כמובן ללכת ולהצטרף לחבריו הלוחמים, אבל אני לא הסכמתי בשום אופן" היא נזכרת. "אמרתי לו: אני לא משחררת אותך! בר חטוף בעזה! מספיק אחד".

איך הוא הגיב?

"הוא כעס, כי הוא רצה מאוד להצטרף ללחימה אבל לא הסכמתי בשום אופן לשחרר אותו. עד היום יש לי מלחמות איתו", היא אומרת. "בינתיים הוא בבית, אבל בקרוב הוא חוזר לצבא. הוא מאוד נחוש לחזור לשירות, זה נס שהצלחתי להחזיק אותו בבית עד עכשיו".

בשבועיים הראשונים לחטיפתו של בר התקשתה ג'ולי לתפקד. "ישבתי בבית וכל היום הייתי בוכה. לא היה לי הרבה מה לעשות. קיבלתי את כל המבקרים, זה היה כמו שבעה לא־עלינו שלא נגמרת. בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לשבת בבית, החלטתי שאני חייבת לצאת. אחרת, אשתגע חלילה".

היא הוזמנה לעצרת של משפחות חטופים והחליטה להצטרף. "אני לא מתחברת לעצרות שבהן צועקים ומפגינים. היחיד שצריך לצעוק אליו זה הקדוש ברוך הוא, אבל אמרו לי שכדאי לי לפגוש משפחות נוספות שמתמודדות עם אותם דברים, והצטרפתי". בעצרת היא פגשה את מי שלא עוזבת אותה מאז – ריקי סיטון מארגון 'איילת השחר', הפועלת במטה החטופים. "ריקי הייתה בעצרת עם קבוצה של מתנדבים חרדים במטה החטופים. הם הביאו לשם קוגל וסלטים וביקשו לדבר איתנו. מאוד שמחתי לפגוש את ריקי, אישה חרדית עם יראת שמיים שמבינה אותי. היה לי קל לדבר איתה".

פלטות ומיחמים למשפחות החטופים

ריקי מצוותת נשים שרוצות ללמוד תורה בחברותא עם נשים שמוכנות ללמד אותן. "היא שאלה איך אפשר לעזור לי", מספרת ג'ולי, "והציעה שנעלה סרטון בו אני מבקשת מעם ישראל לעשות משהו לזכות בר. אמרתי לה שאני אשמח אם אנשים יקבלו קבלות טובות בנושא של שבת. הרגשתי שאני צריכה לעשות תיקון של השבת ההיא, שבת שמחת תורה, שלא הצלחתי לשמור כראוי ושהייתי שרויה בה בעצבות נוראית".

כיוון שג'ולי לא הייתה מוכנה להצטלם, ריקי הקליטה אותה כשברקע תמונה של בר. ג'ולי סיפרה בהקלטה שהיא אמא של בר קופרשטיין החטוף כרגע בעזה, וביקשה מהצופות לקבל על עצמן לימוד בחברותא בנוגע לשמירת שבת על מנת לקיים ולעשות, לזכות בר כמובן.

"שבת זו ה-מצווה שלי, בה' הידיעה" אומרת ג'ולי. "אני מקפידה בה על קלה כחמורה. אין לך מושג כמה אני אוהבת את השבת! זה בשבילי וואו! כשהבנתי מה ריקי עושה, איך היא מחברת נשים חילוניות וחרדיות שלומדות בחברותות, זה מאד ריגש אותי והתגייסתי להקליט בקשה מנשים שילמדו על השבת לזכות בר". בעקבות ההקלטה של ג'ולי, ריקי קיבלה מעל 3000 פניות מנשים שרוצות ללמוד איך לשמור שבת. "זה היה מטורף! ריקי עובדת בקירוב כבר מעל עשר שנים, והיא אומרת שמעולם לא היה להם כזה מבול של פניות. התחלתי להבין שיש לי שליחות".

לאחר אותה הקלטה, ריקי וג'ולי הציעו למשפחות החטופים שמעוניינות בכך עזרה בשמירת שבת לזכות יקיריהן. "אמא של אחת החטופות, עדן זכריה הי"ד, פנתה לריקי וביקשה פלטה ומיחם לשבת" נזכרת ג'ולי. "זה היה בשעה 12:30 בצהרי יום שישי. ריקי התקשרה וביקשה שאבוא איתה. נסענו אליה הביתה, לראשון לציון, ומיד היה חיבור של כאב משותף". אורין, אמה של עדן, אמרה שהיא מבקשת לשמור שבת לזכות בתה. "התחלנו להסביר לה איך לשמור שבת, סידרנו את הפלטה והמיחם, ערכנו את השולחן והכנו את הפמוטות, כוס הקידוש והחלות. הבית קיבל אווירה אמיתית של שבת, וזה היה פשוט חלום" היא מתרגשת.

שלושה ימים לאחר מכן, אורין קיבלה את ההודעה המרה שעדן נרצחה. "הלכנו להלוויה ואחר כך הגענו לשבעה. היו שם המון אנשים, אבל כשנכנסנו אורין קמה אלינו ואמרה: תראו מה זה! רק שמרתי שבת אחת וזכיתי להביא את עדן לקבר ישראל. איזו אישה מדהימה! היא הסתכלה על הדברים בדרך מעוררת השראה", מתרגשת ג'ולי. ריקי צילמה את אורין מספרת על השבת ששמרה, והסרטון נשלח בקבוצת הווטסאפ של משפחות החטופים. "שאלנו אם עוד משפחות רוצות שנביא להן פלטה ומיחם לשבת ופתאום נהייתה היענות גדולה. מצאנו את עצמנו מחלקות ערכות שבת בכל הארץ: מודיעין, ירושלים כפר סבא, רעננה… אנשים מוכנים לעשות הכל כדי שהיקרים שלהם יחזרו הביתה".

מאיפה את מוצאת את הכוח לעשיה הזו?

"אני עסוקה בדברים רוחניים, וזה מה שנותן לי כוח, זה נותן לי סיבה לקום בבוקר". היא מודה שקשה לה מאוד: "אני לא מצליחה כרגע לתפקד כרגיל, והעשייה הזו עבור עם ישראל מצילה אותי".

מה אתן מביאות למשפחות שמבקשות לשמור שבת?

"הכל: פלטה, מיחם, חלות, עוגות, כוס לקידוש, מגש וכיסוי לחלות, פמוטות, מנורות שבת, כיסויים לחשמל, מפיות, ערכת הבדלה ועוד פינוקים". משלחת מלונג איילנד ששמעה על הפרויקט שלהן שלחה 22 ערכות שבת מלאות בכל טוב. "אנחנו מצלמות להם את האנשים שמקבלים את הערכות והם מאוד מאוד מתרגשים. זה נהיה וואו! גם אנחנו נדהמות בכל פעם מחדש".

מלבד ערכות השבת, ג'ולי וריקי עושות ערבי קרוב וחיזוק לזכות בר ולזכות החטופים בסמינרים וריכוזים חרדיים ברחבי הארץ. "במקום לשבת ולבכות אני פשוט מלאה בעשייה. זה עוזר להתמודד עם היומיום כי אני יודעת שזה משמח את בורא עולם. אני מאמינה באמונה שלמה שאני כרגע בשליחות", אומרת ג'ולי.

אוהל תפילה בפינה השמאלית

איך ילדייך מתמודדים עם המציאות הקשה הזו?

"הבן הקטן שלי בן שש. בשבתות הוא בונה מנהרה ממגנטים, ומראה לי איפה המחבלים ואיפה החטופים ומאיזה מקום אפשר להיכנס ולהציל את בר. הוא שואל הרבה על בר ומתגעגע אליו" .

יש לך כעס על הקדוש ברוך הוא?

"לא. בורא עולם לא חייב לי שום דבר. אני אומרת תודה על כך שבר בחיים. אם טוב לי אני מאמינה ואם רע לי אז לא? זה לא עובד ככה". ריקי, שמקשיבה לשיחה, מעירה מהצד: "מי יכול עליה? אין דברים כאלה בעולם!".

"בר יחזור בעזרת השם בקרוב, והוא יבוא ביחד עם המשיח" אומרת ג'ולי. "השם יחזיר אותו. אני חיילת של הקדוש ברוך הוא, ואני חושבת שהוא שמח שאני מצליחה לעשות את רצונו גם במצב הזה".

מה את חושבת שהאסון הנורא הזה בא לעשות עבור כלל ישראל?

"תראי, הקדוש ברוך הוא כל יכול. מה הבעיה בשבילו להביא את החטופים עכשיו, בשנייה הזאת? אין לו שום בעיה! הוא לא עשה את זה סתם. תראי מה הולך עכשיו במדינה: יש אחדות, יש התקרבות. אני רואה את זה ממש! בכיכר החטופים, ליד מוזיאון תל אביב – המקום הכי שמאלני בתל אביב – הצלחנו להרים אוהל תפילה, בעיר שבה לא הסכימו לקיים תפילות יום כיפור! זה מצמרר". היא מספרת שיש נהירה של אנשים לאוהל התפילה. "לבבות נפתחים, יש התקרבות גדולה".

ג'ולי מספרת על סיור שנערך למשפחות באזור המסיבה ברעים. "השוטרים שם אמרו לנו שכל מי שנרצח במסיבה הם הרוגי מלכות, הם במסירות נפש מתו על קידוש השם בשביל עם ישראל".

כלומר?

"האירוע הזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, כיוון שהמחבלים רצו להגיע לכל הארץ ולהשתלט על ערים גדולות. המסיבה הזאת עצרה אותם. אנחנו צריכים לדעת שכל מה שה' עושה זה ברחמים עצומים. אפילו במקרה שלי, אם בר לא היה נחטף הייתי היום אמא מוטרפת מדאגה לשני לוחמים בעזה. עכשיו אחד בבית ואחד חטוף, והוא יחזור בעזרת השם.

"אני מחכה בסבלנות" אומרת ג'ולי באמונה שלמה, "אני יודעת שבעולם הזה צריך לעמוד בניסיונות. יש לי ניסיון קשה מאוד אבל השם איתי. אני מרגישה שהוא לא עוזב אותי אף פעם, והיום יותר מתמיד הוא הכי קרוב אלי, עד שלפעמים אני מרגישה אותו באופן מוחשי. לאנשים קשה להבין את זה, אבל אני מרגישה אותו איתי בצורה עוצמתית. בחיים לא הרגשתי ככה. ככל שיותר קשה לי, ככה אני יותר מרגישה את ה' איתי ואני רק מתחזקת מזה יותר. אני בטוחה שכל מה שקורה לנו בחיים – הכל לטובה".

גשר בין־מגזרי

איזה סיפור ריגש אותך במיוחד כשדיברת עם אנשים על בר?

"יש לי סיפור מאוד מתוק משבוע שעבר: הזמינו אותנו לערב אימהות בתלמוד תורה ברחובות, וסיפרתי את הסיפור של בר. בתחילת הערב המנהל נכנס ואמר לי שהוא הכין לי הפתעה להמשך הערב. בסוף הערב הוא הביא לי ספר עבה במיוחד עם מאות עמודים, כמספר התלמידים בתלמוד התורה. בכל עמוד הייתה תמונה של בר, וכל ילד רשם את השם שלו יחד עם קבלה שהוא לקח על עצמו להצלחת בר ולזכותו. זה ריגש אותי כל כך! אמרתי להם שאין דבר יותר יקר מזה, ושזו המתנה הכי ענקית שיכולתי לקבל. אני מאמינה, בטוחה וסמוכה שכל קבלה כזו עושה רעש גדול בשמים".

אתן מגיעות גם לקהילות חרדיות מאוד סגורות ומספרות את הסיפור של בר. מה המטרה?

"המטרה היא להביא אליהן את הסיפור של החטופים ברמה האישית", אומרת ריקי. "בחברה החרדית אין כמעט חטופים, והם גם לא חשופים למדיה. כשהם שומעים סיפור אישי של חטוף ומסתכלים לאמא בעיניים, זה שונה מאשר אם הם מתפללים עבור 134 חטופים שהם לא מכירים. ההרצאות של ג'ולי מביאות את הנשים להתעוררות מאוד גדולה. הבנות מתרגשות, בוכות ומחבקות אותה בלי סוף! כולן כל כך מתחברות לסיפור שלה ורואות בה גיבורה אמיתית".

ריקי מסבירה שהשליחות שלה היא בשני הכיוונים: להביא את הקול החרדי והדתי אל המשפחות במטה החטופים, ולהביא את הסיפור של החטופים ואת הקול של המשפחות שלהם אל הציבור החרדי.

"ג'ולי הצטרפה לפעילות בצורה מדהימה" אומרת ריקי. "היא הפנים והמנוע של הפעילות. זה כל כך מחייה אותה ומחייה גם את הפעילות, וזה יוצר מכפלת כוח של אהבת ישראל שאי אפשר לתאר אותה במילים". אוהל התפילה בכיכר החטופים הומה אדם, כאמור, ומגיעות לשם גם קהילות רבות מחו"ל. "פגשנו המון קהילות מחו"ל: מאוסטרליה, מקנדה, מלונדון. קיבלנו גם הצעות לטוס ולדבר בפני קהילות בחו"ל". ג'ולי, מצידה, לא מוכנה לעזוב את הארץ עד שבר חוזר. "הוא יחזור ואני לא אהיה פה?" היא תוהה, "אין מצב".

ריקי, כפעילה מרכזית במטה, זה לא מייאש לפעמים? אחרי הכל עברו כבר כמעט חמישה חודשים.

"זה לא קל, לא רגשית ולא טכנית" היא מודה. "זה נכנס לתוך החיים והבית, אבל לפעמים אני מסבירה לעצמי ולילדים שאנחנו במלחמה, ובמלחמה הדברים נראים אחרת. אין לנו רשות לשבת על הגדר, ואם יש מה לעשות – אנחנו שם". היא אומרת שבמלחמה הזו קיימות שלוש זירות פעולה עיקריות בעורף: נופלים, פצועים וחטופים. "מצאתי את עצמי מתחברת מאד לפעילות עם החטופים. הילדים שלי צוחקים ואומרים שנחטפתי למטה החטופים", היא צוחקת. "במשך ארבעה חודשים אני כל הזמן סביבם. זה מקום שמלא בכאב בלתי נתפס, אבל גם בתקווה עצומה באותה נשימה. יש פה חיבור של אהבת ישראל בלתי רגילה ויש המון מקום לעשייה. אני משתדלת להיות שם עבורם ברוחניות וגשמיות. זה גם נותן כוח ומתגמל בחזרה".

נתקלתם גם בעימותים בנוגע לדת?

"כמעט ולא. אין מחיצות. אנחנו באים עם מי שאנחנו, הקמנו אוהל תפילה וכולם ממש מחבקים אותנו, מחבקים את היהדות. ממש אי אפשר להסביר את זה. אתמול הגיעו לכיכר תלמידי ישיבת 'מעלה אליהו', שלפני כמה חודשים הפגינו נגדם בתל אביב. הם התקבלו באהבה, והעיפו את הכיכר בתפילה וריקודים ועם עוצמות רוחניות אדירות. עם ישראל חי".