יום י"ט בכסלו נקבע ליום שמחה בין חסידי חב"ד מעת שחרורו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, ממאסרו בפטרבורג. אולם חידוש והתעוררות יתרה לחגיגת יום זה באה מעת שכתב אדמו"ר הרש"ב – רבי שלום דובער מליובאוויטש – את מכתבו המפורסם על י"ט כסלו משנת תרס"ב. במכתב זה מכנה הוא את י"ט כסלו כ"ראש השנה לחסידות". התייחסות מיוחדת זו מעוררת עניין, מדוע זכה יום זה להתעטר בעטרת כבוד זו, אשר לכאורה אינה משתייכת במישרין אל עצם חשיבותו של המאורע אשר לכבודו חוגגים את "יום הגאולה".
במשמעותם הפשוטה ביותר של הדברים, יש להסביר כי יום י"ט בכסלו אשר בו שוחרר אדמו"ר הזקן ממאסרו, וזוכה מהאשמה שהייתה בה סכנת נפשות עבורו ועבור כל החסידים בכל מקומותיהם, יום זה ראוי להיזכר כיום תשועה עבור מנהיג ישראל והנלווים אליו. מופיע בהלכה כי על נס שנעשה לאדם, מחויבים צאצאיו ותלמידיו לברך על זיכרון הנס בשם ומלכות. שחרורו של אדמו"ר הזקן, על כל המאורעות הכרוכים בו, וצד הגאולה וההצלה שהייתה בכך – ודאי שראוי הוא לברכה והודאה על ידי כל החסידים לדורותיהם, שתלמידיו הם וממימיו הם שותים. כל שכן שהיה קידוש שם שמים בדבר, כך שלא רק תלמידיו חייבים בכך אלא כל ישראל. וכן מצינו בגדולי ישראל שקבעו ימי מועד וזיכרון לניסים שאירעו לקהילות וליחידים, אשר הם והבאים אחריהם קיימו עליהם.
אולם דברים אלה הם רק המעטה החיצוני של הדברים, ואילו תוכנם פנימי ועמוק מזה. מבחינת חשיבותו ההיסטורית של יום זה, יש להיזכר מעט בתקופה אשר בה אירעו הדברים: באותם הימים הלכה אמנם תנועת החסידות והתעצמה, אך עם זאת גם גברה והלכה בחוגים שונים ההתנגדות כלפי החסידות. התנגדות זו, לא בלבד שלא נחלשה לאחר פטירתו של הגאון מווילנה, אלא הוסיפה והתחזקה, ואף קיבלה גוון חריף וקשה יותר מיום ליום. ההלשנה על האדמו"ר הזקן, אף כי הייתה מעשה יחידים, ביטאה בכל זאת את החרפתו של המאבק הרוחני אשר יכול היה להגיע אף לדרכי-מלחמה שכאלה.
מאסרו ומשפטו של אדמו"ר הזקן לא היו אלא כעין מבחן לקראת פעולה בקנה מידה רחב יותר. אילו היה אדמו"ר הזקן נמצא אשם, פירושו של דבר היה כי הממשלה הצארית הייתה מדכאת ביד חזקה ובכל חומרת אכזריותה את החסידות כולה, בכל המקומות ובכל הענפים. ומאחר שמתנגדי החסידות היו מסייעים לדבר מבפנים, במטרה לנהוג בחסידים כבכת יוצאת דופן – פירושם של הדברים היה השמדת החסידות כולה.
משפטו של אדמו"ר הזקן היה אפוא משפטה של החסידות, לא רק מבחינת ההאשמות שהוטחו כנגדו, אלא אף מצד התוצאות אשר עשויות היו לבוא עקב חיובו בדין. משפטו וזיכויו של הרב היו אפוא יום דין עבור החסידות כולה, ועם זיכויו הייתה משמעות הדבר – זיכויה של כל תנועת החסידות. שבירת הקטרוגים שהוטחו כנגדה, ויציאתה מן המצוק של צוררים מבית ומחוץ.
את שחרורו של אדמו"ר הזקן ממאסרו בי"ט כסלו, אפשר לראות למעשה כסיומה של המחלוקת הגדולה כנגד החסידות. כמובן שהיו עוד רבים אשר לא נמנו על קהל החסידים, והיו גדולים בישראל שלִבם לא היה שלם עוד עם החסידות, אולם המלחמה הפעילה, והניסיון להוציא את החסידים מתוך כלל ישראל, נפסקו למעשה. יום הגאולה הוא מבחינת ההיקף ההיסטורי יום פתיחת הדרך הגמורה לחסידות, אשר מאז ואילך גברה והתפשטה במידה עצומה והקיפה עוד אלפים ורבבות מישראל. יום זה הוא בצדק "ראש השנה לחסידות", יום שבו החלה תקופה שבה החסידות מתגברת ומתפשטת, כאשר השנאה והמלחמה הפעילה הלכו וגוועו.
יודעים אנו כי מאורעותיה החיצוניים של ההיסטוריה מכוונים על ידי כוחות עליונים, וכי אף בקטנות שבקטנות "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה", ומכל שכן כאשר מדובר במאורע בעל חשיבות היסטורית מכרעת, אשר בודאי נידון הוא בהשגחה פרטית, וכל גלגולי נסיבותיו קשורים ומשתייכים למאורעות עילאיים ופנימיים יותר. וכמו שמוצאים אנו בדברי חז"ל על פי האמור בספר דניאל כי אין מלחמות קורות בעולמנו זה, אלא מאחר ששרי האומות, בעולם עליון משלנו, מצויים במלחמה. אף כאן, המחלוקת החיצונית, יש לה מקורות בתפיסה יסודית יותר מאשר אותם גילויים חיצוניים שלה, וחילוקי הדעות עמוקים הם יותר משאר הדברים הנראים והנגלים לעין.
יסודה הפנימי של המחלוקת היה: באיזו מידה מותר, ואף ראוי, לפרסם ולגלות את שיטת החסידות בקרב כל ישראל, בלי להבדיל בין גדולי הצדיקים והלמדנים לבין יהודים פשוטים ואף עמי הארץ. החשש הגדול היה שמא תביא הפצת שיטת הבעל שם טוב ברבים, אף לאותם שאינם גדולי תורה ומוכשרים לקבל את הדברים בכל מלוא השכליות הראויה, לידי ירידה במקום עליה. שמא תביא שיטת הבעל שם טוב, על גילוי האלוקות שבכל הדברים, על מעלתו של כל אדם מישראל באשר הוא ישראל, לידי ירידה בלימוד התורה וזלזול בכבוד שמים.
קטרוג זה כלפי צד הגילוי וההתגלות שבחסידות, הרי אינו רק מן הדברים שיכלו להישמע בפי ראשי אלפי ישראל שבאותו דור, כי אם שאלת-יסוד, דין אמיתי שראוי היה לדון אותו: האמנם מוכשר הדור לקבלת הגילויים הללו? האמנם היה גילוי שיטת החסידות מכשיר לעליה ולהתרוממות, או שמא לא היה הדור ראוי לכך, והגילוי שלא היה בזמנו ובמקומו הביא גם נזק ולא רק תועלת?
ואכן, דין זה הוא הדין הפנימי אשר נידונה בו החסידות, וזהו הקטרוג הפנימי שהיה עליה להשיב עליו. ועל כן, לא פלא הוא כי האיש אשר עליו הוטל להיות בתוך דין זה נציגם של החסידים, הוא אדמו"ר הזקן, אשר בשיטתו הייתה ההתגלות של שיטת החסידות רבה וניכרת יותר מאשר אצל כל שאר הענפים בה.
כמובן, דיני שמים אינם נשארים אך בעולמות עליונים, יש להם גילויים גם למטה בעולם הזה. וכמו שאר גילויים של שפע של מעלה, גם הם יורדים בדרך השתלשלות, מדרגה לדרגה ומעולם לעולם, וכאשר מגיע הדין לדרגתו הנמוכה ביותר, אז מתגלה הוא אל עולמנו שלנו.
הקטרוג הרוחני הדק כנגד החסידות, החשש המופשט שמא עדיין לא הגיע הזמן לגילויים הללו של תורת החסידות, והמשפט אם אמנם שיטת החסידות הביאה לכלל עליה – כל זה ירד מטה מטה מדרגה לדרגה, עד אשר הגיע לדרגה המגושמת ביותר, כשהקטרוג העליון התבטא בצורתה של מלשינות גסה, והמשפט היה בידי המלכות הרוסית. ואף על פי כן היה משפט זה במהותו הפנימית המשפט העליון על החסידות, ופסק הדין שבו יצא אדמו"ר הזקן זכאי, הוא הד וצל של פסק דין של מעלה, אשר בו הוצדקה החסידות בבית דין העליון, ו"מלכותא דארעא" רק ביטאה בגשמיות את פסק הדין בבית דין של מעלה. ועל כן, מבחינה זו יום י"ט בכסלו יום הדין עבור החסידות, ויום זיכויה בבית דין של מעלה, הוא אפוא יום "ראש השנה לחסידות", פתיחת התקופה אשר החסידות זכתה להיות מוצדקת לא רק בעיקרי רעיונותיה אלא אף בגילויה, בהתבטאותה בחיי החסידים בכל מקום וזמן.
 על פי חזונו של הבעל שם טוב בהיכלו של משיח, הרי ביאת המשיח תלויה ב"לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". ואם כן, הפצת החסידות בעולם וגילויה ברבים הוא המכשיר לקירובה של הגאולה. המשפט העליון הריהו לפיכך משפט על האופנים בהם ראוי שיתגלה אור ה' בתוך העולמות, ועל קירובה של הגאולה. ועל כן פסק הדין שלמטה, אשר הוציא את החסידות מן המצרים הגשמיים שלה, היה גם פסק דין שלמעלה כי ראויה שיטת החסידות להתגלות בעולם, ולמעלה מזה – שעל ידי החסידות יהא גילוי אור אלוקי בכל העולמות, וקירובה של הגאולה הכללית. ועל כן "חג הגאולה" הוא חג גאולה בדרגה לפנים מדרגה עד להיות חג גאולה כללית, פדות העולם כולו ממצריו והגבלותיו.