ארז מאיר דישבק לא מפסיק לנוע. הוא התחיל את התנועה שלו כבר בגיל הגן, כשהחל ללמוד אומנויות לחימה, ודי מהר צירף אל התנועה הפיזית גם תנועה נפשית. הוא עבר תחנות רבות במסלול חייו, תחילה בפסטיבלי הריינבו והשנטיפי ואחר כך – להבדיל – בלימוד יהדות, שהתפתח לתהליך תשובה. גם בתוך מסלול התשובה שלו הוא ממשיך להתחדש ולהשתנות, הן בלימוד והעמקה רוחנית והן בשכלול המקצועי שלו. מנער רקדן שתרגל אומנויות לחימה מהמזרח, הוא הפך למי שהעביר את הנינג'יצו והצ'י־קונג גיור מעמיק ופיתח שיטה משלו ללמד את אומנויות הלחימה דרך חוכמת היהדות והקבלה.
דישבק גר בפרדס חנה, דור שלישי במושבה, בן 48, נשוי פלוס חמש. הוא מייסד וראש בית הספר לאומנויות לחימה 'אש קודש' ומייסד בית הספר 'התפתחות בתנועה' לצ'י־קונג ושיקום רצפת האגן. הוא מדריך מוסמך בנינג'יצו ובעל קליניקה פרטית לטיפול והדרכה, בדגש ייחודי מקצועי באנטומיה ופיזיולוגיה.
פתיחה לעולם הרוח
התחלת להתאמן באומנויות לחימה כשהיית בן 5. מאחורי אומנויות הלחימה שמקורן ביפן ובסין יש אידיאולוגיות ותפיסות רוחניות. איך הגעת משם לעולם התשובה?
"התעוררו אצלי שאלות של מהות בגיל צעיר", הוא אומר. "גדלתי בבית חילוני שבו לא שמרנו על המסורת. לא ידעתי מה זו תפילת שמונה עשרה ולא שמע ישראל. בגיל 14 נחשפתי לעולם אומנויות הלחימה המזרחיות, ובניגוד לאומנויות הלחימה שלמדתי לפני כן שהיו יותר אגרסיביות וגופניות, פתאום בסוף כל אימון עשינו הרפיה ונשימות, מדיטציה ודמיון מודרך. בשבילי זו הייתה פתיחה גדולה לעולם הרוח".
בדיעבד הוא גילה ששני המורים שלו לאומנויות הלחימה המזרחיות היו בעצמם בתהליך תשובה והתחזקות ולמדו חסידות וקבלה, ולכן לא לימדו את התורות המזרחיות כחלק מהאימון הפיזי. "ה' שמר עליי בדרך, וכיוון שהמורים שלי לאומנויות הלחימה היו בתהליך של תשובה, לא שמעתי מילה על זן בודהיזם, שינטו או תאואיזם. למדנו רק את העבודה עם הגוף, ואילו את ההתבוננות ההכרתית והתודעתית לא קיבלתי משם. ה' סידר את זה ככה ואסף אותי לתוך העולם היהודי די מהר ובצורה נעימה, בלי יותר מדי בלבולים ב"ה. אם זה לא היה כך, הייתי מתבלבל מאוד בכל תורות המזרח ובתרגולים של התודעה".
מגיל 16 הוא תרגל כל יום אומנויות לחימה וגם רקד בסטודיו לריקוד בלט קלאסי, מחול מודרני וג'אז. "רקדתי עד שתהליך התשובה התקדם, ואז היה עלי לעשות בחירה לא פשוטה בנוגע לריקוד ולעוד דברים שעשיתי".
כמו למשל?
"בנושא הפרנסה, למשל, הייתי צריך לבחור בחירות קשות", הוא אומר. "בגיל 19 כבר הייתי מנהל האבטחה של הפסטיבלים בומבלה ובראשית, שזה תפקיד עם פרנסה יפה ועם הרבה אפשרויות להתקדם ממנו, אבל הפסטיבלים נערכו בשבתות וחגי ישראל ולא יכולתי להמשיך בעבודה הזו".
גם ה"רוחניות" של הפסטיבלים האלה לא התאימה לו: "חיפשתי רוחניות והצטרפתי להתקהלויות של חבורות הריינבו שהתקיימו לפני הפסטיבלים. חשבתי שמצאתי את האור, אבל אני אדם מאוד חד, וכשהתחלתי לראות את הזיופים והצביעות שבזה הבנתי שזה לא בשבילי ואני לא רוצה בזה חלק".
איזה זיופים היו שם?
"זיהיתי מיד דמויות שמחצינות רוחניות והארה, אבל כשהן נתפסות בכעס או בדיבור מכוער הן לא לוקחות אחריות על כך. גם אדם שמדבר גבוהה גבוהה על אהבה ושלום אבל בחייו הפרטיים מתחזק זוגיות לא בריאה מיד הדליק אצלי נורה אדומה. זיוף וצביעות הן מידות שלא מסתדרות עם רוחניות אמיתית".
בהקשר הזה הוא מזכיר אדם שהיה מורה דרך עבורו, איתמר פרלמן ז"ל: "למדתי אצל איתמר 27 שנים וגם הייתי בן בית אצלו ואצל אשתו חנה ז"ל. איתמר היה אדם רוחני ועמוק, אבל לא הסתיר מאיתנו גם את חסרונותיו ומגרעותיו. הוא לא ניסה למכור לנו תדמית מסוימת, ונתן לנו לראות אותו גם כועס או מדבר לא יפה. גם כשהיה נוהג כך, הוא היה תופס את עצמו ומשתדל לתקן ולהמשיך בדרך שלו. אם אתה מתכחש לנפש הבהמית שבך, אתה לא מחבר את הרוחניות עם החלקים הנמוכים שלך ואז אתה מדומיין. הצביעות וההתכחשות למקומות הנמוכים רק מעכבות התפתחות רוחנית אמיתית".
איך הכרת את איתמר?
"חברים מפרדס חנה הביאו אותי לשיעור שלו בגיל 17 ולמדנו קבלה ופרשת שבוע. איתמר היה דמות מאוד מעניינת וססגונית, אדם עם נסיון חיים מגוון וזה סקרן אותנו. התחברנו אליו כי הוא לא היה דוס מבית שלא מכיר את העולם שממנו אנחנו באים. הוא הכיר את הדילמות שלנו, והרגשתי שהוא מכיל ומבין אותי כי הוא עבר במקומות דומים. השיעור שלו גם היה מאוד פתוח ולא תובעני, ודיבר בעיקר על הפנימיות של הנפש".
בצבא הוא שירת במשטרה הכחולה, מה שאפשר לו להמשיך עם עולם אומנויות הלחימה. "עולם אומנות הלחימה נתן לי את המוכנות של הכלי, את ההבנה שיש במציאות משהו שהוא מעבר לעשייה גשמית, מעבר לקיום החומרי. דרכו פתחתי את הראש לרוח. אני חושב שמראש ניגשתי לכל מה שלמדתי ועשיתי עם רצון לרוחניות ולא להשכלה. אני לא מהמשכילים ולא מחפש ידע, אני מחפש חוויה ואמת".
התיקון מתחיל מבית
מתי התחלת לשמור שבת ולקיים מצוות?
"קשה לי לציין זמן מסוים", הוא מודה. "אני אוטודידקט, וחוץ מהלימודים עם איתמר הייתי לומד הרבה לבד: חסידות אשלג, כתבי רבי נחמן, וגם גיליתי שאני אוהב ללמוד הלכה. התחלתי ללמוד את קיצור שולחן ערוך ושמרתי את מה שלמדתי".
כשהוא התחיל לשמור שבת הוא עדיין התגורר אצל הוריו: "ברגע שהתחלתי ללכת לבית הכנסת בקבלת שבת, אימא שלי החליטה שהיא רוצה לעשות קידוש בבית. זה בא ממנה, אני לא ביקשתי דבר. אחד הדגשים שאיתמר נתן לנו היה שהתיקון מתחיל מהבית. הוא אמר שאם אתה לא מצליח לקיים שלום בית עם ההורים שלך עוד לפני הנישואין, ואם והתורה והמצוות שלך מרחיקות אותך מהמשפחה – לא עשית כלום. אם אתה לא מסוגל לכבד את ההורים שלך ולהתקרב אליהם, טעית בדרך של התשובה".
לא תמיד הכל נעשה מתוך הבנה של המשפחה בתהליך התשובה. זה בהחלט יכול ליצור מתחים ומריבות.
"נכון, אבל גם אם יש מחלוקות, אנחנו לא אמורים לברוח מהן אלא להתמודד ולעבוד. מחלוקות זה בשביל לעבוד, לא בשביל להגביר את האש ולייצר צדדים, מחלוקות ומפלגות".
אז ההורים הכילו וכיבדו את התהליך שלך?
"כן. נשארתי לגור בבית, ולאט לאט זה פתח מקום להתקרבות גם אצל ההורים שלי. התחלנו לעשות קידוש בערב שבת, ואמא שלי מאוד אהבה את זה. אני מצידי לא ביקשתי כלום. יום אחד היא החליטה שהיא רוצה להכשיר את המטבח: היא קנתה כלים חדשים, הטבילה אותם, והיום המטבח שלה מופרד בשרי חלבי וכשר לגמרי. זה התפתח לבד, כנראה גם בזכות עצם הנכונות שלי להתקרב ולא לדרוש או לעורר כעסים".
יכול להיות שזה גם בגלל שהיה לכם קשר טוב לפני זה?
"לא", הוא אומר בישירות, "התשובה היא שיצרה קרבה משפחתית, וזה כולל גם יותר מגע וחיבוקים בינינו וגם דיבור נעים ומילים טובות שנוספו בתוך הבית. זה בונוס עצום שקיבלנו מהתהליך". הוא מזכיר שוב את איתמר, ומסביר שהוא היה זה שהדריך אותו לעשות תהליך תשובה מדוד ומתון: "הוא שמר את כולנו, התלמידים שלו, שלא נתפרע או נתחרד באופן של אורות בלי כלים, כי לחוזרים בתשובה יש נטייה להגזים – ללבוש חליפה חרדית עוד לפני שלמדו איך נוטלים ידיים. אני השתדלתי לעשות תהליך מדוד. למדתי הלכה והעמקתי בזה, וגם קיבלתי עומק של פנימיות ועבודת הנפש".
בגיל 24 התחתן עם אודיה, בעלת בתשובה בעצמה. "כשנפגשנו כבר הייתי תלמיד כולל אצל הרב צמח מורי מפרדס חנה שבו גם עבדתי. הייתי מגיע בבוקר, מסדר ומנקה, מארגן את בית המדרש ואז יושב ללמוד עד הצהריים". כאמור, הוא אוטודידקט והתקשה להחזיק ראש בשיעורים: "השיעור הראשון היה שיעור כללי של גמרא ואז היו כל מיני סדרים נוספים. בשיעורי הגמרא הייתי נרדם אחרי עשר דקות והרב צמח ראה שזה לא עובד, אז הוא צירף אותי לחברותא פרטית בגמרא. גם שם הייתי נרדם אבל החזקתי את זה, ואחר כך הייתי יושב ולומד לבד. הייתה לי גם חברותא בהלכה על משנה ברורה בעיון. מאוד אהבתי את הלימוד הזה".
איך הסתדרה לך ההלכה עם המקום של הפנימיות ותורת הקבלה?
"הסתדר מצוין", הוא אומר. "אי אפשר להישאר עם לימוד של קבלה בלי קיום הלכה בפועל. זה לא תהליך נכון, וזה גורם לדמיונות ולחוסר חיבור לקרקע".
לאחר הנישואין ביקשו אודיה וארז להדר במצוות ולהתחזק, ועברו לגור בקהילה חרדית. "עברנו לגור בטלזסטון, בקהילה של הרב גוטליב, והיינו שם שלוש שנים. זה היה הגלגול החרדי שלנו, לבשתי חליפה בערך ארבע שנים".
איך הייתה החוויה לגור בקהילה חרדית?
"זו הייתה קהילה חרדית של חסידות אשלג, שזו קהילה מאוד מורכבת ודורשנית. הכל סבב סביב בית המדרש, הלימוד והעזרה ההדדית. היה דגש גדול על הנתינה בתוך הקהילה, וזה היה מאוד תובעני". לדוגמה, הוא מספר על תורנות של קניות לשבת עבור כל הקהילה: "בכל שבוע זוג אחר היה עושה קניות עבור כולם. כל משפחה שולחת רשימת קניות והזוג התורן הולך לסופר, ממלא עשר עגלות ורוכש עבור כולם את המצרכים. זה היה קשה מאוד. אמנם היו לאורח החיים הזה המון יתרונות מבחינה קהילתית, אבל בסוף היה לי קר".
כלומר?
"כמעט לא היו לי חברים, כי בין הגברים הקשר היה בעיקר סביב הלימוד. אם אתה פוגש מישהו, הוא מיד שואל אותך: "איפה אתה אוחז בלימוד?" ואני רציתי גם קשרים חברתיים אחרים. היה לי חבר בגילי שהיה רווק והיינו יושבים יחד הרבה ומדברים, אבל אז עשינו טעות ושידכנו לו מישהי", הוא מחייך. "השידוך היה מוצלח והוא התחתן, אבל אני איבדתי את החבר היחיד שהיה לי בקהילה…
"יום אחד נפלה לי תובנה. באתי לאשתי ואמרתי לה: 'אין לי עם מי להתחבק. חוזרים הביתה עכשיו', ובאמת עזבנו מיד".
הביתה
הם חזרו הביתה, לפרדס חנה, ומאז הם שם. "תמיד היה לי חיבור חזק למקום הזה, למרות שבשנים האחרונות יש כאן גם הרבה דברים שאני לא בהכרח אוהב, כמו עיסוק בטיפול ורוחניות באופן לא מקצועי וכדומה. במהלך התשובה ואחרי הגלגול החרדי שלנו, הבנו שכשאדם הוא בעל תשובה שלומד פנימיות ומבקש אמת, אין דרך סלולה שאפשר ללכת בה על אוטומט. הדרך צריכה להתחדש בכל יום כדי למצוא את עצמנו מול ה' ברמה היומיומית, וזו המשמעות של 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'. אם אתה בא עם האמונה של אתמול להיום, אתה ממחזר חומרים. יש כמובן את הבסיס של שמירת התורה והמצוות, שבת, כשרות טהרה, שהם המבנה היסודי של הבית היהודי, אבל בתוך זה צריך כל הזמן להתחדש ולהמשיך ללמוד ולחפש את הדרך הנכונה והאמיתית עבורך".
לפני כשנתיים נפטר איתמר פרלמן, הדמות המשפיעה ביותר על תהליך התשובה של משפחת דישבק.
כמה איתמר חסר לך?
"כאמור, הייתי ממש חלק מהמשפחה שלהם. גדלתי אצלם. הוא היה מורה וחבר, ריכז סביבו חברים וכמובן את הלימוד. היינו נפגשים אצלו באופן קבוע והוא תמיד היה עוזר, אם זה בעצה, חיוך, חיבוק או כסף. פניתי אליו בכל דבר. הוא בנה אותי ואת אשתי, הזוגיות שלנו נשענת על מה שלמדנו ממנו והוא נתן לנו כלים מדהימים. הוא גם לימד אותי להיות מורה ואיך ללמוד תורה. כל צורת ההתבוננות שלי מגיעה ממנו. החוסר שלו מורגש מאוד, אבל זה גם מצריך אותי לפרוש כנפיים ולממש את מה שהוא נתן לי בתוך המציאות".
להימעך ולצאת חדש
במהלך תהליך התשובה המשכת לעסוק באומנויות הלחימה?
"עם תרגול אומנויות הלחימה המשכתי כל הזמן, אבל זו לא הייתה הפרנסה העיקרית שלי והייתי עובד בעבודות אחרות. בנושא אומנויות הלחימה היו לי המון קושיות בתור בעל תשובה, כמו האם זה שייך לצד שמאל, לצד של הגבורה? האם זה מגביר את יצר הרע? האם זה מושך אותי לצד של התאוות, היצרים והאגרסיביות? התייעצתי בנושא הזה עם הרבה מורים לאורך השנים, כמו הרב טייכנר, הרב גוטליב וכמובן עם איתמר, ואני זוכר שגם הרב טייכנר וגם הרב גוטליב אמרו לי לגייר את השיטה".
הבנת למה הם מתכוונים?
"לא מיד", הוא מודה. "כשאתה נמצא בתוך תחום מסוים הרבה שנים וכל השמות של המושגים הם בשפה זרה, זה לא פשוט לגייר את השיטה כפי שהם אמרו לי. אני חושב שהדבר הראשון שעשיתי בתור גיור של השיטה, שאותו גם הבנתי מאופי הלימוד שלי את פנימיות התורה, זה שאני צריך ללמד אחרת. המורים שלי לימדו כמו שמלמדים במזרח: הם לא דיברו הרבה אלא אמרו "תעשה, תבצע, ותתרגל שוב ושוב והתובנה כבר תנבע מבפנים". הדבר הראשון שהבנתי הוא שצריך ללמד כמו שלומדים לקרוא ביהדות: מלמדים את האות א' עם כל הניקודים שלה ורק אחר כך עוברים לאות ב' עם כל צורות הניקוד, ורק אחרי שיש לך את האותיות אתה מתחיל לעשות תיבות ולבנות את המילים ולאט לאט זה מתפתח למשפט ופסוק. ובכן, דבר ראשון הבנתי שצריך לדבר יותר ושיניתי את המתודה של הלימוד, התחלתי לדבר הרבה יותר בשיעורים".
כמו כן הוא עודד את תלמידיו לשאול שאלות במהלך התרגול: "עודדתי את תלמידיי לשאול שאלות, והתחלתי גם לשאול את המורים שלי שאלות. כשראיתי איך לומדים תורה, הבנתי שבכל לימוד יש עניין להביא שאלות אמיתיות לשולחן". הוא מדגיש שלא מדובר בשאלות של ידענות שלהן הוא קורא הסוואת ידע בתוך שאלה. "כשלמדתי אצל איתמר, ראיתי שהוא לא סובל שאלות כאלה והוא היה חותך אותן מיד. הרי אם אתה רוצה להגיד כמה אתה חכם, איך תשאל את השאלה האמיתית? אני נוהג לומר לתלמידים שלי שאני מעודד את השאלות, כי שאלה שתלמיד שואל היא שאלה שמעולם לא נשאלה לפני כן. גם אם החבר שיושב לידו ישאל את אותה שאלה באותן מילים זאת לא תהיה אותה שאלה, כי זה ימשוך מהמורה שפע אחר. כל נשמה מושכת שפע מסוים, ולכן לכל בן אדם תרד תשובה אחרת, אם אכן מדובר בשאלה אמיתית של אדם שרוצה לגדול ולהתפתח".
עד לפני כעשור הוא לימד רק נינג'יצו, אבל אז הכל השתנה. "ב־2015 עברתי תאונת עבודה קשה ואיבדתי את כושר העבודה לחלוטין, הייתי כמעט סיעודי במשך כשנתיים. כשהבנתי שאין לי שום אפשרות לתפקד וצריך לעשות משהו כי אני לא עובד, התחלתי ללמוד בקורס מורים לצ'יקונג, ולאט לאט התחלתי לבנות את עצמי מחדש וגם ללמד אחרים. זה מאוד עזר לי בשיקום, למרות שעדיין היו לי קשיים גדולים בתנועה".
איך קיבלת את התאונה מבחינה נפשית?
"המהלך של עם ישראל מאז ומתמיד זה עניין של שכחה, התרחקות ולחץ: 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם', ואז מתרחשת יציאת מצרים. זה חוזר על עצמו בכל פעם. כמו עם ישראל, גם בן אדם מתרחק מעצמו, ואז ה' מפעיל עליו לחץ כמו כתית של זיתים כדי להוציא את השמן. עברתי חתיכת מעיכה", הוא אומר.
התרחקת?
"לא יודע אם התרחקתי, אבל כנראה שלא הייתי מספיק קרוב. אבל כשאתה שוכב על הגב, מוגבל בתנועה, יש לך הרבה זמן לחשוב, לנשום ולהתפלל. היה לי הרבה זמן לדבר עם ה', כי לא היה לי לאן ללכת או מה לעשות והייתי במצוקה מאוד קשה, הגעתי לשיאים של כאב".
לעסוק בשורש ולא במיתוג
מכאן גם הגעת ללימוד של נושא רצפת האגן שבו אתה מסייע כיום לאנשים בטיפול ושיקום.
"השיקום האמיתי שלי היה בגילוי החשיבות של תרגול רצפת האגן שהתחלתי ללמוד ב־2018. למדתי את הנושא במשך ארבע שנים, וגיליתי כמה הוא משמעותי לכולנו. רצפת האגן היא הבסיס ליציבה ותנועה של הגוף. היא שריר התמיכה, בולם הזעזועים המרכזי של הגוף, ובלעדיו כל המערכת עובדת לא נכון. הנושא הזה בונה יציבה נכונה ותומך בתנועה של כל הגוף". הוא מסביר כי התפקיד של רצפת האגן הוא לאסוף ולדחוף למעלה את כל השלד בכדי לייצר יציבה אמיתית, וברגע שזה לא נעשה כראוי – השלד והאברים קורסים למטה, "כל הגוף מושפע מהחולשה של רצפת האגן".
עם השפעות תאונת העבודה שעבר הוא מתמודד עד היום. "אני עדיין בשיקום, זה לא פשוט למשוך עם הגוף שעובד על אחוזים נמוכים. אני סובל גם מכאב כרוני, וזה מאוד מתיש מבחינה נפשית". במשך תקופה ארוכה הוא השתמש בקנאביס רפואי כדי להקל על הכאבים. "השתמשתי בקנאביס בשימוש מאוד מסיבי, אבל היה לזה מחיר מאוד כבד בעשייה שלי, בחיוניות וברמה הנפשית. יום אחד תלמיד שלי, שהוא בעצמו מטפל שאני מאוד מעריך, אמר לי: 'אולי יש פה איזשהו מעגל קסמים שנוצר עם השימוש בקנאביס? אני יודע שכואב לך, זו עובדה שאיתה אני לא מתווכח וברור שאתה צריך משהו שיעזור לך עם הכאב, אבל אולי המקום הזה של הכאב ממשיך כי בתת ההכרה אתה נותן הסכמה לכאב בשביל לתרץ את השימוש הכבד בקנאביס?'. כשהוא אמר לי את זה הבנתי מיד שהוא צודק. זה עזר לי מאוד, ובאמת הפסקתי את השימוש בקנאביס לחלוטין".
ומה קרה לכאב?
"הכאב ירד באחוזים ניכרים ברגע שהפסקתי את השימוש שכבר הפך להתמכרות. מי שאומר שקנאביס לא ממכר – משקר. זו התמכרות נפשית וגופנית, במיוחד בשימוש כבד. אחרי שהפסקתי, רמת הכאב ירדה בצורה משמעותית".
לאחרונה הוא התחיל ללמד קורס צ'יקונג יהודי בשילוב הידע שלו באנטומיה. "זה פיתוח שיצאתי איתו עכשיו אחרי עשור של גיור הצ'יקונג", הוא אומר. "בניניג'יצו, למשל, הורדתי את כל המושגים ביפנית, ואני קורא לזה 'לחימה משולבת', שזה שם גנרי ונוח המאפשר לי הרבה חופש בלימוד השיטה. שיניתי את חומרי הלימוד ולכל התרגילים נתתי שמות בעברית. בצ'יקונג זה הצריך תהליך יותר מעמיק, ולכן הגיור של הצ'יקונג לקח לי כמעט עשור".
"הפסוק 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' מופיע בהלכה הראשונה בשולחן ערוך. אם כך, יש לזה סיבה ואנחנו צריכים לעצור ולנסות להבין על מה הוא מדבר. זה לא סתם נמצא שם וזה לא סתם כתוב כמעט בכל בית כנסת. שיוויתי ה' זה לעצור, לנשום, לדמיין את ה' מולך בצורה הכי פרקטית ובסיסית. אחר כך צריך לקחת את זה גם למציאות, להבחין במה שאפשר לקרוא לו 'מציאות רבודה'".
כשהוא אומר 'מציאות רבודה', הוא מתכוון להבנת העומק של נוכחות ה' בתוך המציאות. "אנחנו לא פועלים פה לבד, ודרך התרגול הזה יש חוויה מודעת של נוכחות ה' בכלים. מוסבר בקבלה שהאור תמיד נמצא ותמיד במנוחה, כי האור לא משתנה. אנחנו לא מייצרים אור אלא עושים כלים לאור, ומתוך כך מגיעים לאור ולגילוי שלו. הפסוק אומר 'והאדם ידע את חוה'. הידע, הידיעה והדעת זה קו האמצע שהוא מייצג חוויה, דבר מוחשי ולא שכלי.
"ככל שמתרגלים את זה ונהיים מיומנים יותר, נוצר זיכרון חווייתי – וזה דבר שלא בורח. כיוון שאין העדר ברוחניות ומה שכבר השגת הוא שלך, לכן בפעם הבאה שתעבוד על זה, הגישה תהיה יותר קלה". את קורס הצ'יקונג היהודי הוא מתחיל בלימוד של חלקים מתורת הפנימיות. "אני מביא תוכן שמחזק את הנושא של נשימות, התבוננות, שיווי ה' ודמיון מודרך", הוא אומר ועוצר כדי להסתייג משמות של שיטות מסוימות שלהן הוא קורא 'מותגים': "דמיון מודרך או מיינדפולנס זה מותג, כותרת שניתנה במיתוג מערבי לחוכמה שנמצאת פה כבר 2,300 שנה. אנשים תרגלו את הדברים האלה כמו דמיון מודרך ומיינדפולנס גם ביהדות וגם במזרח לפני אלפי שנים, לא המצאנו כלום. כיום לוקחים ידע קיים וממתגים אותו כשיטה מסוימת, כמו למשל שיטת פאולה שעוסקת בשרירים הטבעתיים. הרי תרגול השרירים הטבעתיים זה ידע עתיק מאוד, פאולה לא המציאה אותו – היא רק מיתגה אותו באופן מערבי. זו חשיבה מערבית של תרבות אדום, לקחת חלק קטן ממשהו גדול ולמתג אותו, במקום לרדת לעומק ולעשות עבודה שו
