אם מביטים על הסערה שהתחוללה בעקבות האיסור של עיריית תל אביב להעמיד דוכני תפילין ליד מוסדות החינוך בעיר, רואים בפשטות את משמעות הפסוק "מעז יצא מתוק". האיסור מטעם העירייה הביא לתוצאה הפוכה. במקום צמצום הדוכנים הם רק הלכו והתרבו, כאשר הציבור עצמו התקומם והחל לקחת חלק פעיל בדוכני התפילין. הגפרור שהוצת בהחלטת עירייה עזת פנים הבעיר לבבות וחיזק מדינה שלמה.
חיה ותן לחיות
הראשונים שהרימו את הכפפה והשיבו מלחמה, באמצעות תוספת אור המאירה את החושך, היו מספר יו"רים של אגודות סטודנטים שהחליטו מיוזמתם להקים דוכני תפילין בתוככי מתחמי האוניברסיטאות.
הראשון שהכריז על כך היה יו"ר אגודת הסטודנטים בקריה האקדמית אונו, אלחנן פלהיימר, שפרסם הודעה בנוסח זה: "חיה ותן לחיות – מעשים ולא דיבורים. בעקבות החלטת עיריית תל אביב על שלילת האפשרות להציב דוכני תפילין ליד מוסדות חינוך, החל ממחר כאות מחאה, אגודת הסטודנטים תציב דוכן קבוע ברחבת הדשא בו יוצע לכל החפץ בכך להניח תפילין.
"בעוד אנשים מנסים להדיר את העם היהודי ומצוותיו, האגודה תחזק ותיתן את הזכות והיכולת לכמה שיותר יהודים החפצים בכך להניח תפילין". בהודעה נאמר עוד: "אגודת הסטודנטים הנה אגודה פלורליסטית המכבדת כל אדם ואדם לפי דתו ואמונתו ומאפשרת לכלל הסטודנטים ערבים כיהודים, חרדים, דתיים וחילונים, כולם יחד, לחיות את חייהם ללא הגבלה כזו או אחרת".
ההודעה גרפה לא פחות מעשרות אלפי שיתופים ושטף לייקים שלא פסק. פלהיימר תיעד את עצמו מניח תפילין בעמדה שהוקמה ומיהר לפרסם את התמונה ברשת החברתית כשהוא קורא לסטודנטים רבים לנהוג כמותו. בשיחה עם פלהיימר הוא משתף בתחושות ובמה שגרם לו ולחבריו לקום ולפעול: "כשראיתי את ההודעה של עיריית תל אביב, זה היה נשמע הזוי. אני מכיר בחו"ל ראש עיר נוצרי קתולי שמאפשר לשליחי חב"ד באוניברסיטה להציב דוכן תפילין, וכאן בארץ לא יאפשרו חופש דת? הקמת הדוכן שלנו היתה אות מחאה על הפגיעה בחופש ובפלורליזם.
"כשהקמנו את הדוכן בשטח, עשרות סטודנטים הגיעו להניח תפילין, בלי שאף אחד ביקש מהם. אנשים 'צבעוניים' לגמרי, שלא היית מאמין שהם קשורים לדת איכשהו. הרבה אנשים הזדהו עם הרעיון והמחאה המקורית ומאוד פרגנו.
"אני מזמין את ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, לקרייה האקדמית אונו, לראות שכאן יש פלורליזם אמיתי. יש כאן דתיים וחילוניים, עם חופש מלא, אף אחד לא כופה שום דבר על מישהו אחר, ולאף אחד לא מפריע שיש פה דוכן של תפילין. כולם מכבדים את כולם".
בעקבותיו התעוררו ראשי אגודות סטודנטים נוספים, אשר רבים מהם שומרים על קשר לאורך כל השנה עם שליחי 'חב"ד בקמפוס'. הנה, לדוגמה, טור שפרסם סגן יו"ר אגודת הסטודנטים לשעבר במכללה למנהל: "אספר את האמת, אני מניח תפילין כל יום. לא כל חיי. המשפחה שלי רחוקה מלשמור. את האמת חשבתי שאני אניח רק בבר מצווה, אבל לפני כארבע שנים, כשהתחלתי את לימודיי במכללה למנהל, הכרתי בנאדם מיוחד בשם הרב דורון קורתי. מבחינתי הוא היה חבר שמבלי ללחוץ, איכשהו התחיל קשר ובזכותו התחלתי להניח. מאז כמו שאמרתי אני מניח כל יום וזה הדבר הכי חשוב לי בבוקר.
"אני כותב זאת לא בשביל לשכנע אתכם להניח תפילין. כל מי שמכיר אותי יודע שאני בעד חיה ותן לחיות. אז אני באמת לא מצליח להבין למה זה גם לא המצב כאן. למה צריך חוק שאוסר דבר כזה שהוא חלק מהמורשת שלנו? עזבו מורשת. למה צריך חוק שמונע משהו שלא פוגע באף אחד? מי שרוצה, שיניח. מי שלא רוצה, שימשיך. אותו דבר לגבי אנשים שמבקשים תרומות. אותו דבר לגבי נוצרים שרוצים להתפלל בכנסיה או מוסלמים במסגד. כולנו מדברים, במיוחד בבחירות, על הסתה ופילוג. פילוג זה כל הצדדים. החלטה מקוממת ופשוט אטומה. מתבייש שהגענו ליום הזה".
"הפריעה לי הצביעות"
לא רק הסטודנטים קמו למחות, גם הנוער הצעיר לא נשאר חייב. בעיר כפר סבא התאגדו בני נוער, והקימו דוכן תפילין מאולתר מול שער בית הספר בו הם לומדים. רכב קטן הפך לדוכן והחבר'ה הביאו את התפילין האישיות שלהם והזמינו חברים.
עמית הרשקוביץ, נער מכפר סבא שיזם עם חבריו את הקמת הדוכן, סיפר על מה שדחף אותם וגרם להם לפעול. עמית משתתף באופן קבוע בפעילות חב"ד לנוער בעיר שמארגן הרב מוישי חזן. אבל לאור ההתרחשויות הוא הפך בעצמו לפעיל: "כשראיתי את האיסור של עיריית תל אביב, הפריעה לי הצביעות שיש כאן. פתאום בדוכנים שקשורים לדת, אנשים מתחילים לחשוש ולפחד מההשפעה שלהם על הנוער, אבל אם היו מקימים ליד בית הספר כל דוכן אחר, לאף אחד לא היה אכפת.
"לכן החלטנו כמה חברים להקים את הדוכן בעצמנו. להראות שאנחנו, הנערים, לא חוששים מהשפעה של דוכן תפילין על החיים שלנו ולהיפך". עמית מספר כי ההיענות היתה גבוהה, בדוכן הניחו תפילין קרוב לארבעים תלמידים, וגם צוות בית הספר הגיב בחיוב ליוזמה הברוכה של הנערים ולדרך בה פעלו.
בכל עיר ועיר
גם ראשי הערים בישראל הצטרפו למיזם ועודדו את פעולת והקמת דוכני התפילין. ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', סיפר כי עיתונאי מאחד הערוצים שאל אותו מה דעתו בעניין דוכני התפילין, והוא בכלל לא הבין את השאלה המוזרה: "שאלתי אותו, מה הבעיה בדוכני תפילין, בבאר שבע זה קיים מימים ימימה. דוכני התפילין הם חלק מהחיים שלנו. למה זה צריך להיות דבר מוזר שמציעים לאדם מרצונו החופשי להניח תפילין? לא כופים עליו, רק מציעים". דנילוביץ' סיפר כי בכל פעם שהוא יוצא מהארץ, הוא מקפיד לעבור בדוכן התפילין של חב"ד בשדה התעופה ולהניח תפילין.
בעיריית קריית שמונה הגדילו לעשות, וראש העיר אביחי שטרן יצא במיזם של 'יום הסובלנות הבינלאומי' שבו כולם יניחו תפילין. ראש העיר סיפר מה גרם לו לצאת במיזם: "כמובן שאת ה'טריגר' קיבלנו מהמסר בתל אביב, אבל הנושא הזה בער בי כבר מאז שנבחרתי לראשות העיר. אנחנו כבר בסבב בחירות שלישי והמסרים השליליים נמשכים סביב פילוג, קיטוב והסתה, נגד כל סממן של מסורת, ומחלחלים ללא הפוגה. זה הביא אותי לצאת עם המיזם הזה. להגביר את המאחד והמלכד, ולא להיפך.
"התפילין הן סמל יהודי שמעל כל המחלוקות. כל נער יהודי נכנס למצוות בהנחת תפילין. אנחנו מניחים תפילין כביטוי להיותנו יהודים גאים, המחוברים למסורת. לא ניתן להפוך את הנחת התפילין לדבר שנוי במחלוקת. אמנם הצטווינו להניח תפילין מדי יום, אבל היום המיוחד הזה שעליו הכרזנו נועד לאותם יהודים שלא מניחים מדי יום.
"לא צריך להיות דתי או מסורתי בשביל זה, אבל בהחלט צריך לשמור על היהדות והמסורת שלנו. חשוב לדבר על המאחד ולא על המפריד. על קירוב לבבות ולא על הדתה. על סבלנות וסובלנות ולא על ריחוק ושנאה".
בכוונה תחילה
לסיום נצטט מהדברים המפוכחים שכתב ניר לירן. ניר פרסם פוסט בפייסבוק שזכה לאלפי שיתופים ואף לציטוט באחת מתכניות הטלוויזיה, עם קהל של למעלה ממיליון עוקבים. וכך הוא כתב: "לא עליתי לתורה, אני לא שומר כשרות, אם אני מקיים מצוות זה בטעות ואני לא זוכר את הפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת. יחד עם זאת, פעמיים בחיי כן הנחתי תפילין. הפעם הראשונה היתה במהלך השירות הצבאי, בקורס מ"כים כחלק מסדנת לימוד להעברה נכונה של שיעורים (הדר"ט), כל אחד היה צריך לבחור נושא שעליו הוא יעביר שיעור, וכחלק מזה מיכאל אגוזי, חבר יקר שגילה שמעולם לא הנחתי תפילין, שאל אותי אם אני מוכן שהוא יעביר עלי הדרכה על איך מניחים תפילין נכון.
"מהצד שלי זה היה נראה שבשבילו להצליח "לגרום" לי להניח תפילין, ועוד בפעם הראשונה, זה עניין משמעותי, לתפיסתו הוא מזכה אותי במצווה והוא לנצח יהיה רשום כאדם הראשון שגרם לי לעשות את זה, ומהצד שלי זאת מחווה קטנה ופשוטה של כמה דקות שתשמח חבר, שבעולם הערכי שלי זאת ה'מצווה' האמיתית.
"הפעם השניה הייתה בערך עשור אחר כך, חבר בשם אוריאל רצה שנטוס לחופשה. הכיוון היה תאילנד, ובהערת אגב שאלתי אותו אם הוא היה זורם איתי על טיסה למקום אקזוטי יותר והצעתי את ניו זילנד. בלי לחשוב יותר מדי הוא אמר שכן, ולשם טסנו.
"במהלך השהות שלנו שם נכנס יום כיפור ואוריאל רצה שנעשה אותו בבית חב"ד. הוא זרם איתי על טיסה לקצה העולם אז אני לא אזרום איתו על בית חב"ד? זרמתי. זאת היתה הפעם הראשונה (מחוץ לצבא) שהייתי בסביבה בה כל מי שמסביבי צם. אז לא, לא צמתי בכיפור (מעולם), אבל היה משהו נחמד באווירה, בישיבות ובשיחות שהיו שם.
"לפני תחילת הצום, כשכולם כמעט הלכו להתפלל, אוריאל גרר אותי איתו כשהוא הניח תפילין וצחק עם הרב שיגרום לי להניח גם. הרב הציע ואני ידעתי שזה (מאוד) יפתיע את אוריאל, אולי אפילו ישמח גם אותו, וכחלק מהכרת התודה לרב שגם אירח אותנו אצלו בבית, הרגשתי שזאת מחווה קטנה שאני יכול להחזיר, והנחתי.
"שני חברים לצוות, אחד דתי, אחד מסורתי, שהאמונות שלנו שונות מאוד, שהיינו יכולים בקלות להיתפס על השונה ובכל זאת בחרנו בחירה מודעת להתחבר למכנה המשותף בינינו. גם אם אני לא אדם שמאמין בא-לוהים, אני מאמין בחיבור שלי עם חבריי, עם עמי וההיסטוריה והמורשת המשותפת שלו, וחלק מאותה המורשת הם הטקסים הדתיים וביניהם הנחת התפילין. גם אם אני לא נוהג להניח תפילין, אני כן רואה בזה חלק מהזהות שלי.
"כשהנחתי תפילין לא הרגשתי כפייה, לא הפכתי לאדם מאמין, אבל כן התחברתי לאחיי שאמנם שונים ממני באמונות שלהם, אבל זהים לי בערכים.
"השבוע, בתל אביב, החיבור הזה לאותו המכנה המשותף נמצא תחת מתקפה, עם ההצעה להרחיק את העמדות של שליחי חב"ד, אלה שלא כפו על איש מעולם, אלה שיעזרו לכל אדם בלי לבקש תמורה, וזאת רק בגלל שמה שהם מציעים זאת התקרבות לאותו הבסיס היהודי דרך הנחת תפילין. הם כמובן לא כופים דבר על איש, הם מאפשרים למי שמעוניין את הגישה לדת וכל דבר שמוצע לציבור ללא כפייה הוא דבר חיובי בעיניי.
"לא הייתה לי בעיה כל כך עקרונית עם ההתנכלות של גורמים בעיריית תל אביב לשליחי חב"ד אילו ההתנגדות הייתה גורפת לכל קבוצה שמנסה להנגיש את העמדות/אמונות שלה לציבור. אבל באותו הזמן ששליחי חב"ד מקבלים כתף קרה או בעיטה חמה, גופים חתרניים מקבלים במה מרכזית בתוך הכיתות בשם הרב תרבותיות ופלורליזם. ובעוד שליחי חב"ד מנגישים את הדת למי שרוצה, ארגונים אנטי ציוניים כופים את עצמם כחלק ממערכי שיעור בתוך אותם המוסדות ממש.
"אז הפעם, לראשונה בחיי, כחלק מההזדהות עם חבריי הדתיים, כחלק מכך שאני מאמין בחופש פולחן, מאמין בזכות שלנו לקיים את הפולחן הזה באופן שהוא בלתי מוגבל למקום או לרשותו של איש, מאמין שהימים בהם גורמי סמכות יכלו להתעמר באנשים מאמינים ולגרום להם להחביא את יהדותם חלפו מן העולם ושאני חלק מהחומה שתשמור על זכותם ושלא תיתן לזה לחזור, אני יוזם ומניח תפילין בכוונה תחילה".
לרגע נדמה שהציבור בישראל חב תודה עצומה לעיריית תל אביב. התעוררות העצומה לה היא גרמה, בוודאי נובעת מאיזו זכות עלומה שבידיהם. הן לא כל אדם זוכה בכל יום להיות הגפרור והטריגר שיצית מחדש את אור הנשמה של המוני יהודים.
תפילין מפחיות
אם בתפילין אנו עוסקים ובכלל הציבור בישראל, הרי שזוג תפילין מיוחד מאחד אלפי אנשים, גם אם אינם מודעים לכך
לפני יותר משנה, ביום חמישי ה' בטבת תשע"ט, יוֹבֵל מור יוסף בן העשרים, חייל לוחם בגדוד 'נצח יהודה' בחטיבת כפיר, התנדב להחליף את חבריו במשמרת במקום לצאת הביתה מוקדם. בזמן שהיה במשמרת בתחנת אוטובוס בצומת גבעת אסף, יצא מחבל מתוך רכב שעצר על יד התחנה והחל לירות לעבר חיילים ואזרחים. יובל נפגע ונהרג במקום. יחד איתו נפל חברו לגדוד, סמל יוסף כהן.
יובל מור יוסף גדל בעיר אשקלון והתחנך בבית הספר היסודי של חב"ד. כשסיים את כיתה י"ב הוא הלך ללמוד בישיבת 'ישיבה לחיים' שבקרית אונו. שם הוא למד שנה ואחר כך התגייס ל'נצח יהודה'.
'ישיבה לחיים' היא ישיבה שנועדה ליוצאי תיכון שהרקע התורני שלהם הוא בסיסי ביותר. משום כך בישיבה משלבים גם את תורת הגוף והנפש. לצד ההנגשה של לימוד הגמרא, בישיבה מקדישים זמן ושמים דגש על עולם הנפש.
מטבע הדברים, הישיבה מתנהלת כמשפחה קטנה ומלוכדת, ומדי פעם גם מתקיימים מסעות ברחבי הארץ. כל תלמיד מוצא בה את מקומו וגם יובל מצא בה את מקומו. צוות הישיבה מספר כי יובל היה מהתלמידים שהיו לסמל ודוגמה, הוא השקיע בלימודים, לא עשה לעצמו הנחות ונהג תמיד בענווה ובצניעות. לאורך כל שנת הלימודים שרר מתח מסוים בין רצונו העז של יובל להיות בישיבה לבין הצורך בעזרה בבית להוריו, כאשר שתיים מאחיותיו לוקות בנכות גופנית ונפשית, דבר שהצריך עזרה וסיוע.
הרב אריאל מורה, מראשי הישיבה, מספר לנו כי מהרגע ששמעו שיובל נפל, היה ברור להם שהם יחקקו אותו בלוח הזיכרון של הישיבה. המידות הטובות של יובל והדברים שאפשר ללמוד ממנו הם נצחיים, ואותם רצו בישיבה להנציח. בישיבה הקימו פינת לימוד לזכרו, כשכל בוקר מתקיים בה לימוד של פרק יומי בתנ"ך.
מפעם לפעם תלמידי הישיבה יורדים אל העיר אשקלון, ומקיימים שיעור תורה בבית משפחתו של יובל. הקשר בין המשפחה לישיבה הפך להיות קשר אישי ורציף.
הקשר הזה אף הוליד יוזמה מעניינת. באחת הפעמים, האב מרדכי מור יוסף סיפר לצוות הישיבה, שלאחר הפיגוע הוא ראה פעם אחת את התפילין של יובל מונחות על השולחן בחדרו, והתלבט מה לעשות עם התפילין כעת. בעצה אחת עם שליח חב"ד המקומי, הוחלט שהתפילין יוקדשו לטובת אחד מדוכני התפילין המופעלים בימי שישי בעיר אשקלון, כך יוכלו לזכות עימם המוני יהודים במצוות התפילין לזכרו של יובל, כשמרדכי נרתם בעצמו לעמוד בדוכן.
הרב אוריאל סעייד, מראשי הישיבה, הציע לתלמידים להתגייס גם הם לטובת העניין ולהוסיף זוג תפילין לדוכן, וכך לזכות את הרבים לעילוי נשמתו של יובל. את הכסף לקניית התפילין הם השיגו בצורה מעניינת. תלמידי הישיבה אספו פחיות ובקבוקי שתיה ריקים, כשאת דמי הפיקדון שלהם הם אוגרים עד שיגיעו לסכום המיוחל.
עשרות אנשים נרתמו ליוזמת הישיבה והצטרפו לגייס ולאסוף בקבוקים ופחיות על מנת להגיע אל היעד.
לא מזמן, ביום השנה לפיגוע הנתעב, התקיים כנס בישיבה לזכרו, שם חנכו ארון קודש וספריית לימוד לעילוי נשמתו של יובל והעניקו לאביו את התפילין שהצליחו לקנות לאחר הגיוס המוצלח.
אנקדוטה מעניינת התרחשה ביום האזכרה של יובל. שליח חב"ד בעיר אשקלון חגג באותו היום חגיגת חלאקה לבנו. באירוע התקיימה גם תפילת מנחה ובמהלכה מצאו המתפללים סידור עליו היה רשום שמו של יובל, אותו קיבל בבית הספר היסודי של חב"ד באשקלון.
למחרת, ביום שישי, יצא האב מרדכי לדוכן התפילין כשכולו נרגש, יחד עם התפילין של יובל, התפילין שרכשה הישיבה והסידור שזה עתה נמצא. במהלך הפעילות, מרדכי פתח את הסידור וראה שהסימנייה נמצאת בפרשת קריאת שמע, זה היה מבחינתו סימן שבכך הוא אכן עושה את הדבר הנכון.
