הצינה החודרת של הרי גוש עציון והיישוב בת עין לא מתחשבת בעובדה שחודש האביב ממש כאן ושאפילו שעון הקיץ כבר נכנס לתוקף. הצלילים נשמעים כבר מהרחוב, בוקעים ממבנה העץ הציורי שאפוף בחשכה, והתאורה הרכה שממסגרת את עמדת הנגנים מסגירה כמעט מאה וחמישים בני אדם המצטופפים בחשכה.
הקהל מצטרף לניגון חסידי עתיק ומשתתק עם המפנה המפתיע של נגן הקלרינט, שפוצח באלתור יצירתי וממושך שמזכיר יצירת ג'ז משובחת. מה שיותר מפתיע, כי האדם שעולה ויורד במיומנות בסולמות המוזיקליים, הוא לא אחר מאשר רב היישוב, הרב דניאל כהן.
המוזיקה משובחת וסוחפת. על הבמה לצדו יושבים דוד דיגמי שאחראי על כלי ההקשה, ועמית יצחק, אחד הגיטריסטים הטובים בארץ, שהופיע ויוצר עם שמות גדולים במוזיקה היהודית והישראלית, ממשפחת בנאי ועברי לידר ועד שולי רנד וישי ריבו. עמית זורם במיומנות מדהימה עם כל פנייה שמבצע הקלרינט. ניגון רודף ניגון, ואז משתרר שקט. הסולו המוזיקלי הופך לדיבור שקט ורך. הרב דניאל מסביר על עבודת חודש ניסן, ראש חודשים, וכיצד היא קשורה לחידוש ביחסי ישראל והקדוש ברוך הוא, של שותפות בבניין העולם, בהם המקבל מממש את המשפיע, ויותר בעומק – בה תודעת המקבל נותנת מקום בעולמו, לבורא.
ברור שלא מדובר כאן רק בהופעה טובה המשובצת בוורטים חסידיים, כאלו שניתן להעביר לקהל השומעים בין קבלת שבת לערבית, כי בשלב מסוים הרב דניאל פשוט מתחיל לשיר את מילות המדרש על משה ואהרן. בשלב מסוים הוא חוזר לדבר, ושוב המילים מתעגלות לניגון, וחוזר חלילה. הקהל מכונס בתוך עצמו ושר בעוצמה.
פשוט התאהבתי בתורה
הרב דניאל כהן (59) נולד בניו יורק, ובגיל בר מצווה עבר עם משפחתו לפלורידה. בתום התיכון, הוא הגיע לשנת שירות בארץ. באופן מפתיע הקבוצה הדתית התגלגלה דווקא לקיבוץ עין חרוד, שהעניק להם יחס ומקום מיוחד. כשחברי הקבוצה חזרו לחו"ל, הוא החליט להישאר לעוד שנה אחת באוניברסיטה העברית. "זה היה אמור להיות לשנה אחת", הוא מחייך. "אבל פשוט התאהבתי בתורה, בארץ, בכל המציאות הרוחנית היהודית. אז נשארתי והלכתי ללמוד בישיבה".
את הסמיכה לרבנות הוא השלים בישיבת הר עציון, וזאת אחרי שלמד בישיבת 'נצח ישראל' בראשות הרב גוסטמן, ועוד שנתיים במרכז הרב, במהלכן נישא לאשתו בתיה. "במהלך השנים הראשונות גרנו בהר נוף. היתה לי אז להקת כליזמר, היינו מנגנים בשמחות וככה התפרנסנו. זה לא היה בדיוק במה יוצרת, אבל זה הכניס כסף לא רע", הוא צוחק. "בשלב מסוים החלטנו שאנחנו חייבים להיות חלק מהקמת יישוב שלא משאיר אותנו בתוך הבטון העירוני. הצטרפנו לגרעין הראשון של בת עין לפני עשרים ושבע שנים, וכמה שנים לאחר מכן התמניתי לרב היישוב".
אין כנראה עוד יישובים כל כך צבעוניים כמו היישוב בת עין. מאפייניה של עבודת הרבנות, גם ביישוב כזה, ואולי דווקא בשל כך – קשורים יותר לצד הנוקשה של המסגרת ההלכתית, ופחות לצדדים הרכים של אמנות ויצירה. וכשאני שואל על כך, הוא מהנהן בחיוך ומסביר. "יש לי שני שמות – דניאל אפרים. הדניאל שבי הוא יותר נשלט, יותר מצד הדין והגבול, ואפרים זה ילד שעשועים. תמיד היה בי צד יוצר שמחפש חידוש וחיות מתוך מפגש שמח ויוצר בחיים, אבל הצורך בבת עין היה למישהו שיוכל לפסוק, להכריע וללמד. כך קרה שהצדדים היותר יצירתיים לא היו מקדימה".
ההתבוננות הרוחנית היא חלק מעולמו של הרב דניאל כבר לא מעט שנים, אבל מאז תקופת התזמורת, המוזיקה אכן נדחקה לצדדים. בשנים בהן עמד בראשות ישיבת בת עין המיועדת לבעלי תשובה, הוא חיפש כלים שייצרו מגע רוחני, פנימי וחי יותר, והחל לפתח עבודה מדיטטיבית על פי פנימיות התורה, שכללה את מה שהוא מכנה התבוננות, שהייה ומגע נשמתי. הרעיונות הללו התגבשו לסדרת סדנאות לרבנים ולרבני יישובים בפרט, בנושאי תפילה, התבוננות יהודית והתפתחות אישית. אבל לחלק המוזיקלי ארך זמן למצוא זמן בתוך המהלך הזה.
הקלרינט הורד מהמדף אחרי הרבה שנים, כשהרב דניאל פגש את עמית יצחק, שלאחר חזרתו בתשובה עבר עם משפחתו לבת עין, ובמסגרת תהליך הקליטה ביישוב נפגש לשיחה עם הרב. בין השניים נוצר קשר אישי עמוק שהתגלגל גם לשיתוף פעולה מוזיקלי.
בחמש השנים האחרונות הם מופיעים כמעט בכל מוצאי שבת מברכים ב'בית מדרש העץ', הצמוד לבית משפחת כהן, המשמש ביום יום את מדרשת בת עין שבראשה עומדת הרבנית בתיה. השם הייחודי של בית המדרש, הבנוי מעץ גם במישור הפיזי, מתבסס על רעיון של רבנו בחיי, המסביר כי עץ החיים ועץ הדעת חולקים שורשים משותפים, ושאלת הבחירה היא בעצם האם לדבוק בשורש החיים או רק בתפוקה של הפרי.
מפגש עם נקודה פנימית
"לחזרה למוזיקה לא היתה החלטה מודעת. זה פשוט קרה ונוצר חשק גדול", הוא מסביר. "אצלי זה בא סביב אהבת התורה. זאת שמחתי. הנגינה משרתת את האפשרות לחדש ולפתוח ערוצים חדשים. אחרי שאנחנו מנגנים יוצאים דברי תורה חדשים, ומה שנכנס, נכנס יותר עמוק מסתם דיבור".
"אנחנו מנחים עבודה רוחנית שמאפשרת לאנשים להגיע למפגש חדש עם נקודה מסוימת. המוזיקה משרתת את זה. יכול להיות הרבה דיבור והרבה חידוש בתוך דברי התורה, אבל אין ספק שהמוקד הוא הלב, ההתרחשות בלב וההתרגשות, ובעיקר משהו שמצליח להדביק איזו נקודה אישית עם השורש העליון. הרגעים הללו, בהם אנשים נמצאים בסוג של דבקות בעקבות המוזיקה ומקבלים מתנות באמצעות התפילה או האהבה שמתעוררות בהם, יקרים לי מאוד מאוד".
אחרי יותר משעה וחצי של נגינה ודיבור, הרעיון מהמדרש על קול השכינה שיוצא מבין משה ואהרן, מקבל מפנה לכאן ולעכשיו, והופך לסדנה בדמיון מודרך. בחושך ניתן להבחין שההרכב האנושי בעזרת הגברים וכנראה גם מעבר למחיצה, מורכב בעיקר מקהל מקומי ובעלי תשובה בתחילת הדרך, שניים־שלושה חרדים, אבל גם מלא מעט בעלי מראה דתי־בורגני מובהק מיישובי גוש עציון הסמוכים, שקרבתם הפיזית לא מחפה ביומיום על פער רעיוני ותפיסתי עמוק. "הערב הזה הוא יותר סדנה מאשר בידור. העוצמה של מוזיקה, שהיא שפה שנוגעת ללב ולכן היא משותפת לכולנו", הוא אומר לי לאחר מכן. "דווקא בשכלים, כל אחד נמצא במקום אחר, אבל במקום של לאהוב ולחוש – יש מכנה משותף, בין אם הוא עם קפוטה או עם טריקו. על מנת להגיע למקום הזה אנחנו מתחילים בניגונים מוכרים כדי לחמם את הקהל ולאפשר לו להשתחרר, ותוך כדי גישוש שלנו, הלב של הקהל נמצא במקום הרבה יותר פתוח כדי לצלול פנימה".
כשהפרופסור בכה
"אז אין לכם תכנית כתובה מראש מה הולכים לנגן?", אני שואל ותוך כדי מבין את הגיחוך בשאלה ומצטרף לצחוקו המתגלגל של הרב דניאל. "יש תכנית כתובה מראש אבל אף פעם לא נצמדים אליה, זו נקודת מוצא בלבד. יש המון ניגונים חדשים שנולדו בערבים האלו".
הניגונים החדשים, שמזכירים מוזיקת מדיטציה, צפויים לצאת בקרוב לאור באלבום חדש שישלב שיעורים וניגונים על עבודת התפילה, בהתאם לעבודת ההתבוננות של החסידות המבוססת על 'עליית העולמות' במהלך התפילה, אותה לימד האריז"ל בכתביו.
בגלל אופי התפקיד ויראת הכבוד, לא מעט רבני קהילות מוצאים את עצמם בסיטואציה של בדידות, באופן שיוצר מעין אולימפוס רוחני, ומקשה על חיבור טבעי עם סביבתם. הרב כהן מספר כי היצירה המוזיקלית יצרה עבורו שינויים עצומים בעבודה עם הקהילה ובקשר שלו עם התושבים. "דלתות הלב נפתחו הרבה יותר. אנשים שנמצאים איתי במגע מקבלים ממני הרבה יותר אנושיות וחיות והרבה יותר חיבור. הצדדים המסגרתיים של רב קהילה נמצאים כעת בערוצים הרבה יותר פתוחים. אני אוהב אנשים יותר".
כשאני מבקש לסיום שיספר על מפגש מיוחד שהוא זוכר מאחד האירועים, הוא חושב מעט. "באחת הפעמים קיימנו את האירוע באחד מיישובי הסביבה. היה שם אדם שמשמש כפרופסור באוניברסיטה העברית. אבא שלו היה פרופסור באוניברסיטת תל אביב, וסבא שלו באוניברסיטה בברלין", הוא מחייך בלי צורך להסביר את כובד הייחוס. "הוא בכלל לא רצה להיות שם, ורק בגלל שמישהו אמר שכדאי להגיע הוא התגלגל לשם. הוא ניגש אחר כך וסיפר שנפתחו לו שערי הדמעות, ושבחיים שלו הוא לא חווה דבר בעומק כל כך גדול. זה פשוט היה משהו שהוא לא רגיל בכלל לפתוח. זה מאוד ריגש אותנו. אני בטוח שיש פה עוד הרבה אוצרות כאלו".
לפרטים על אירועי 'ניגוני העץ'
[email protected]
