סביר להניח שאת הכתבה הזו אתם קוראים בליל שבת אחרי הסעודה, לצד איזה ספר לימוד. על השולחן כוס תה וקערית פיצוחים – ואתם מזמזמים לעצמכם איזה ניגון או פיוט. אולי עכשיו שבת בצהריים אחרי החמין והעוגות ואיזה שנ"צ קצר. יושבים על הספה – בני המשפחה לידכם בסלון. הילדים משחקים או ישנים. שבת. פשוט עונג שבת.
כל הטוב הזה, שהוא כל כך חלק מהחיים שלנו ומהשבת שלנו, איננו דבר מובן מאליו עבור כולנו. לא רק למי שאיננו שומר שבת, אלא גם למי שנמצאים באחת מהתחנות הרבות של תהליך החזרה בתשובה. יש להם רצון עז לשמור שבת, לחוות שבת, לספוג את הקדושה והעונג שלה. אבל זה לא כל כך פשוט.
יש משהו מוזר לראיין את עצמך ולכתוב כתבה על מיזם ששייך לך. יהיו שיאמרו שזה גם לא כל כך מקובל. אז אם כבר מוזר, החלטנו לעשות את זה אפילו קצת יותר מוזר, ולראיין אחד את השניה. ותכלס, אנחנו מרגישים שהפרויקט הזה בכלל לא רק שלנו אלא של הרבה מאוד שותפים. אז הקונספט של הכתבה הזו יהיה קצת שונה מהרגיל. נתגבר על זה ביחד.
אחרי כל ההקדמות, נספר קצת על עצמנו. אנחנו חיים ביישוב יצהר בשומרון למעלה מ-18 שנים. הורים לשישה ילדים. אברהם מנהל אגף מדיניות בתנועת רגבים, העוסקת בשמירת אדמות המדינה, יעל, עצמאית – עוסקת באימון (קאוצ'ינג) לחתונה, ועם רזומה של 33 שידוכים כן ירבו. והנה עוד סוד קטן: כתבנו לא מעט ב'קרוב אליך' תחת השם המשותף אביאל הלוי.
אברהם: הכל התחיל באסון מירון, אבל אולי בעצם כבר קודם. מאז שהתחתנו, עסקנו בתחומים שונים של חינוך, תקשורת ויישוב הארץ – אבל תמיד רצינו לשלב את זה גם בקירוב לבבות ואהבת ישראל. היה נראה שלא כל כך פשוט לחבר ביניהם ולהצליח לרקוד על כל החתונות, אבל במשך השנים עשינו כמה ניסיונות כדי להיכנס יותר לתחום הזה, כמו ניסיון הקמת מדרשה לבעלות תשובה ביצהר, ניסיון ללכת ללמד באחד ממרכזי הקירוב בתל אביב וכדומה.
יעל: אני נזכרת בליל ל"ג בעומר תשפ"א, יום חמישי בלילה. אחרי שסיימנו עם המדורה המשפחתית, לקחת את הגדולים ועליתם למירון, כמעט הגעתם, ואז התרחש האסון שלאט לאט הממדים המזוויעים שלו הלכו והתבהרו. חזרתם הביתה שבורים.
שנינו מאוד מחוברים לרבי שמעון. בעבר היינו נוסעים יותר, אבל גם כיום, בכל ביקור שיהיה באיזור הצפון – אנחנו נגיע גם לרבי שמעון. המחשבה שקרה אסון כל כך גדול דווקא אצל רשב"י, במקום של אחדות ואהבת ישראל, במקום שבו מרגישים תמיד הכי אהובים הכי קרובים הכי שמחים – הכתה בנו. שאלנו את עצמנו: מה ריבונו של עולם רוצה מאיתנו.
אברהם: לפני שבת הדלקתי 45 נרות, לזכר 45 הנשמות הטהורות שנלקחו מאיתנו. החשבון המהיר שעשיתי בראש, שכדי להגיע למספר הזה צריך להוציא חמישה נרות מחבילה סגורה, שרף לי את הלב. ביום ראשון לא הייתי מסוגל לנסוע לעבודה. לשנינו הייתה תחושה מתבקשת שהאסון הזה, יש עניין לא רק לשקוע בו ולכאוב אותו אלא באמת לקחת אותו למקום של עשיית טוב בעולם. יעל שעוסקת בתחום של ליווי נפשי ורגשי להסרת חסמים שונים בדרך לחופה, ליוותה באותה תקופה כמה בעלות תשובה, ומתוך זה העמיקה את ההיכרות עם הקשיים הייחודיים לציבור הזה. ואחד הדברים שהכי חזרו על עצמם – היה הקושי בשבתות ובחגים.
יעל: הבנתי שהרבה בעלי תשובה שרויים באמת במצוקה בנקודה הזאת של שבתות וחגים. האמת היא שכבר כמה שנים הייתה לי מחשבה ורצון לעסוק בעניין של בעלי תשובה, לא רק בקירוב, אלא עם אלה שכבר התקרבו. תמיד יש במה לעזור להם, להדריך אותם ולתת להם מקום טוב. התשובה היא לא אירוע נקודתי, אלא תהליך שבמובן מסוים אף פעם לא נגמר, הוא נמשך לכל החיים.
אחרי אותה שבת קשה, באמת היה קשה לחזור לשגרה. התחושה הייתה שלא שייך לחזור לשגרה. שאלתי את עצמי: מה ה' רוצה מאתנו? באמת לא הייתה לי תשובה. ואז שאלתי: ומה ה' רוצה ממני באופן אישי? ופתאום הייתה לי כמין הארה כזו, שזה מה שה' רוצה שאעשה. ומתוך המקום הזה האיר לי הרעיון למיזם ש'משדך' בין משפחות לבעלי ובעלות תשובה. כבר באותו יום ראשון פתחתי קבוצת ווטסאפ שהתמלאה תוך כמה שעות, ומיד פתחנו קבוצה נוספת.
הרעיון הוא פשוט – קבוצת הווטסאפ מהווה במה הן למארחים והן למתארחים, כדי להציע אירוח לשבת שלמה, לסעודה אחת, וגם אלו שמחפשים יכולים להעלות שם פנייה – ומי שמתאים לו ממשיך את התכתובת באופן אישי.
אברהם: בגלל שאני יותר הטיפוס הטכנולוגי בבית, נכנסתי לניהול הקבוצה כדי לעזור באופן זמני, וההתלהבות והתגובות שקיבלנו שם אחרי השבת הראשונה היו כל כך משמחות ומאירות, שפשוט נדבקתי. מאז, מיזם הווטסאפ הקטן שלנו שצמח על גבעה בשומרון הלך והתרחב למאות משתתפים: ממרחבעם הרחוקה בנגב, דרך קריית מלאכי ויישובי גוש עציון, ירושלים ובני ברק, תל אביב וגבעות השומרון, בקעת הירדן ונתניה – ועד צפת ויישובי הגליל העליון.
יעל: כיום יש כמה מאות משתתפים בקבוצה. אנשים מאוד מתלהבים ומאוד מעריכים – גם מהצד המארח וגם מהצד המתארח. התברר שיש הרבה אנשים שהעניין ישב אצלם הרבה זמן, והרגשנו ממש כאילו פתאום נתנו להם הזדמנות להגשים את החלום. הרבה מהמשפחות המארחות גרות ביהודה ושומרון, ויש כאלו שמארחות על בסיס קבוע כמעט כל שבת, וזה תמיד מרגש ומחמם את הלב לראות כמה טוב זה עושה לאנשים. התגובות תמיד מכניסות מוטיבציה והתחדשות לקבוצה, ויש כאלו שכבר יצרו קשר ישירות עם משפחות או עם מתארחים שהכירו דרך הקבוצה – ולמעשה זה השיג את המטרה הרצויה.
אברהם: יש לנו חברים טובים שעברו לתל אביב, ודרך הקבוצה הזאת הגיעו אליהם אורחים, כאשר במהלך הסעודה התברר שהם גרים סך הכל במרחק שני רחובות מהם… במוצאי שבת קיבלנו מהם הודעה נלהבת: כמה זה מדהים ומשעשע שמיצהר הרחוקה תיווכנו ביניהם לבין אנשים שגרים כל כך קרוב. היתה מישהי ששמעה ממני על המיזם, היא לא שומרת מצוות, אבל בעקבות ההיכרות התחילה ללכת לשיעורי תורה לראשונה בחייה. עם בחור אחר שחזר בתשובה כבר הספקנו לעבור יחד שבת ופורים.
יעל: היתה איזו משפחה ששלחה לנו תמונה של הבעל והאישה יושבים בליל שישי, ומקלפים יחד 'הר' של ירקות לכבוד שבת, כי הגיעו אליהם הרבה אורחים דרך הקבוצה, והיה צורך לתגבר את הכמויות. זו תמונה שממש הזכירה לנו עבודה של צדיקי החסידות ש'העניין' שלהם היה הכנסת אורחים. משפחה אחרת שגרה באזור בנימין מארחת כמעט כל שבת בעלי תשובה מהקבוצה בכזו חיות ושמחה, שזה פשוט מדביק.
אין צד של נותנים וצד של מקבלים
לאחרונה התעורר דיון בקבוצה, לאחר שאחד מבעלי התשובה כתב בכאב ש"אנחנו צריכים לדעת לדאוג לעצמנו, לא להסתמך על אחרים ולא להיות מסכנים". אנחנו מקפידים שהקבוצה תישאר 'סטרילית' ותשמש אך ורק למטרה שלה, כדי לא לחפור לאנשים עם הודעות שלא קשורות (אברהם: ותודה גדולה למפתחי ווטסאפ – שכעת מאפשרים למנהלים למחוק הודעות בקבוצות), אבל במקרה הזה התפתח דיון חשוב: מספר אנשים הגיבו לו באמפטיה ורגישות גם מצד המארחים וגם מצד המתארחים, שבסופו של דבר אין שם "נותנים ומקבלים" אלא "כולם מקבלים דין מן דין". גם מי שמארח מקבל המון שמחה, עניין, התחזקות וכו' ממי שמתארח.
יעל: זמן קצר אחרי שפתחנו את הקבוצה, החלו אירועי 'שומר החומות'. במקביל לירי הטילים על הדרום ואזור גוש דן, היו גם הפרעות בלוד, בגליל ועוד. היו משפחות מאזור הדרום שקודם לכן הצטרפו לקבוצה כדי לארח, ופתאום מצאו את עצמן מבקשות מקום שקט להתארח בו. זה היה מרגש לראות איך בעצם כל אחד יכול להיות בצד הנותן ובצד המקבל בו זמנית. כמו שלפני מספר חודשים הבן שלנו נפגע בתאונת דרכים ביום שישי, ובשבת היית איתו יחד במרכז הרפואי – ושניכם התארחתם אצל יהודי שדואג לסעודות שבת למשפחות החולים. כולנו בעולם לפעמים זקוקים לעזרה ולפעמים יכולים לתת אותה.
היה ברור לנו שזה לא קל להיות במקום של בעל תשובה שמחפש מקום להתארח. לקראת פרסום הכתבה, ביקשנו מחברי הקבוצה לספר על החוויה שלהם. הדס, אחת מחברות הקבוצה המתגוררת ברמת גן, שיתפה בחוויות שלה מהצד המתארח:
"ההרגשה להגיע לאנשים 'זרים' הביתה, בהתחלה מעלה חששות: איך יהיה, מה יהיה, ומה יקרה אם לא תיווצר כימיה טובה וארצה לחזור הביתה, אבל הדבר יהיה בלתי אפשרי, כי שבת. החששות האלו היו בהתחלה, אך ברגע שנכנסים אל המארחים הביתה, ומבינים כמה מדהימים הם, כל החששות מתפוגגים.
"אני לא מגדירה את עצמי כבעלת תשובה", אומרת הדס. "התחלתי לשמור שבת לפני כארבע שנים ואני משתדלת להיות האדם הכי טוב שאני יכולה. הצורך שלי תמיד היה להתפתח ולהכיר את המסורת והחברה הדתית כיוון שגדלתי בבית מסורתי/חילוני. ככל שהתארחתי יותר ויותר אצל משפחות דתיות, כך צמחתי וגדלתי מבחינה רוחנית. למדתי על מנהגים, חינוך שונה מהחינוך שעליו התחנכתי, סוגי משפחות שונות, דעות מגוונות ואנשים מיוחדים. ממקומי האישי, הצורך האמיתי שלי היה 'לברוח' מהבית החילוני בו מחללים שבת, ולחוות את השבת שלי בצורה של קדושה. ללמוד איך לשמור את השבת כהלכתה ולהכיר סגנונות שונות של בתים. השאיפה שלי הייתה ללמוד איך להקים את הבית הפרטי שלי בבוא העת, לשאוב השראה מהמשפחות המיוחדות.
איזו תובנה יש לך לספק, הן לבעלי תשובה והן למשפחות שמארחות, כמה משמעותי זה ואיך עושים את זה נכון?
"תובנה לבעלי תשובה ומתארחים – אל תתביישו להתארח, אתם רק תרוויחו ותלמדו ותצברו ים של ידע מהמשפחות השונות. האנשים שפותחים את ביתם ולבם הם אנשים שלא פוגשים בכל יום, ויש המון מה ללמוד מהם ומהדרך שלהם. אני באמת רוצה להגיד לכם תודה על עצם הרעיון לפתיחת הקבוצה, כי זה פתח לי צוהר והשראה לחיים: אם פעם לא הבנתי מדוע אנשים זרים מוכנים לארח בביתם אנשים שהם לא מכירים, ללא כל תמורה, היום אני יודעת בוודאות שבבית שאקים בעזרת ה' אארח כמה שיותר".
מזכיר את האור של ההתחלה
שאולי חיון, תושב 'סנה יעקב' שבשומרון, מספק הצצה לצד השני של המטבע. חיון, נשוי לדינה ואב לעשרה ילדים, חזר בתשובה לפני שנים רבות, וכיום עוסק בטיפול כיועץ זוגי ומטפל רגשי.
"גדלתי במשפחה ספרדית מסורתית, מה שנקרא 'קידוש ודודו טופז, קריאת התורה ולים'", הוא מחייך. "כשהחלטתי שאני רוצה לחזור בתשובה 'עד הסוף' היתה חסרה לי קהילה תומכת, וחיפשתי הרבה. עשיתי עם אשתי שבתות בקהילות שונות: בצפת, במאה שערים ועוד, וזה היה נפלא, מחכים ומיוחד, אבל יחד עם זאת הרגשתי שונה. הרגשתי שאם המארחים אינם בעלי תשובה בעצמם, הם אינם יכולים להבין את הדרך שעברתי, את ההתלבטויות, ולעיתים את הגעגוע לחוויות מסוימות שחלקו בריא וחלקו פחות.
"במהלך השנים, בחיפוש אחר המקום שלנו, עברנו דירות רבות והמשפחה גדלה. התחלנו לארח בעצמנו בעלי תשובה בשלבים שונים, החל במתעניינים ועד כאלו שהם כבר כמה שנים בתשובה ובעלי משפחות. המפגשים תמיד מרתקים – סיפור החיים של כל אחד הוא ייחודי ומעניין, ויש כל כך הרבה מה ללמוד ממנו. מהמפגשים האלו נוצרות חברויות שממשיכות לשנים רבות", הוא מספר.
במסגרת עבודתו כיועץ ומטפל, נפגש חיון עם זוגות רבים וגברים שרבים מהם בעלי תשובה, והמפגשים הללו מציפים את הייחודיות של ההתמודדויות שבעלי התשובה עוברים בדרכם. "הבנתי שיש צרכים מיוחדים לבעלי תשובה, ויכולת חיבור מיוחד דווקא לציבור החרד"לי והחסידי-ציוני – הן בחינוך הילדים והן ביכולת ליצירת תחושת שייכות.
"יש משהו בציבור הזה שמציף טבעיות ויכולת להכיל את המורכבות של שני העולמות: ברצון הכן להיות עובדי ה' עד הסוף, יחד עם התמודדויות אמיתיות בעולם הזה – במשפחה המורחבת, באתגרי הפרנסה, בעבודה של זוגיות ועוד. הדבר הזה גרם לי להיות שותף בהקמת וניהול מוסד חינוכי תורני-לאומי בצפת, שקולט הרבה בנים של בעלי תשובה.
"כשאתה יושב סביב שולחן השבת או בקפה של אחרי, עם אדם או משפחה שבחרו לשנות מסלול בחיים – להיות אמיצים ולבחור מחדש מה הערכים והרצונות שלהם – המפגש הכן והפשוט מעניק לשני הצדדים תובנות ואנרגיות להמשיך הלאה.
"יש כמובן גם מורכבות באירוח" הוא מוסיף. "לעיתים באים אורחים שהשפה שלהם אינה בדיוק תואמת את הבית, או שעולים נושאים שהצניעות יפה להם וכדומה, אבל היתרונות כל כך גדולים גם עבורנו וגם עבור הילדים – שזה שווה את זה".
למצוא את המינון הנכון
יעל: אכן, בגלל שהמפגש עובר מהמרחב הווירטואלי למרחב הפיזי, נתנו את ליבנו גם לנקודה הזו, כדי שכל הצדדים יקבלו כמה שיותר מידע מקדים, וגם ישמרו על ביטחון ופרטיות. בכללים של הקבוצה ביקשנו מאנשים שמצד אחד יספרו על עצמם כמה שיותר פרטים – כדי שלצד השני יהיה נוח ונעים לפגוש אותם – ומצד שני לשתף רק בפרטים שנוח לספר, כדי שירגישו ביטחון וישמרו על הפרטיות שלהם. אנחנו עושים את החיבור, אבל את ההיכרות בתכל'ס הם עושים בינם לבין עצמם.
אברהם: היה מקרה אחד בו מישהו התקשר אלינו אחרי שבת לדווח על התנהגות חריגה שחווה אצל משפחה מארחת. אחרי בירור מסוים שערכנו, הוצאנו אותם מהקבוצה וכתבנו שאנחנו לא ממליצים להגיע. אבל זה היה המקרה היחיד, והוא חריג שבחריגים.
שאולי מוסיף נקודה חשובה. "חשוב מאוד למצוא כאורח וכמתארח את המינון הנכון כמה פעמים לעשות את זה. ישנן תקופות שבכל שבת מתארחים אצלנו, ויש תקופות שזה לא מתאים, אז חצי שנה או יותר לא נארח, וזה גם בסדר. צריך למצוא זמנים להתייחס למשפחה שלך גם כשיש אורחים, ומצד שני למצוא זמן לשיח עמוק עם האורחים, וכדאי לייצר ממש מצבים לשיח הזה בתוך השבת. השיח הזה לא חייב להיות לימוד תורה 'רשמי'. תזכרו שללמוד הם יכולים גם בבית או ברשת. המפגש עם מישהו שעשה ועושה עדיין את הדרך כמוהם, חשוב ומוסיף להם הרבה יותר.
"נורא חשוב לארח ולהתארח דווקא בחגים. יש כאלו שחזרו בתשובה ואין להם מסורת מהבית, ויש כאלו שסתם עצוב להם לעבור חג במשפחה המקורית כשכולם לא באווירת חג. באופן אישי, אנחנו פשוט אוהבים לארח בחגים, כי מה יותר חגיגי מעוד כמה יהודים טובים סביב השולחן", הוא מוסיף בחיוך.
מה אתם כמשפחה מארחת מקבלים מהמפגשים האלה?
"המתנה הגדולה שבעלי תשובה מעניקים למשפחה שלך היא להזכיר לנו את האור של ההתחלה, זה ממש מתאים לאלול. להזכיר לנו בשביל מה התחלנו את כל המסע. מה היו המטרות. ככל שתארחו ותתארחו יותר, תיצרו לעצמכם חברים וקהילה בלתי מחייבת, שהיא מחזקת וכנה".
אברהם: זה נכון כמובן גם למי שנולד וגדל במשפחה שומרת מצוות ולא 'חזר בתשובה' באופן רשמי, כי בעצם כולנו חוזרים בתשובה, כל שנה. כל השנה. המפגש הזה יוצר את ההתחדשות, את האור החוזר, את תשומת הלב לנקודות הקטנות בעבודת ה' ובקיום מצוות שאנחנו חיים לפעמים בלי לשים לב.
ואיך ממשיכים מכאן
לאורך התקופה שאלנו את עצמנו, כמה באמת צריך את המיזם הזה ואת הזמן שאנחנו משקיעים בו, הרי בסופו של דבר יש הרבה קהילות וארגונים כאלה ואחרים. אבל ככל שעובר הזמן נראה שעדיין יש כאלה שחסר להם מענה. לכל אחד יש האופי שלו והדרך שלו בעבודת השם, ולכן ככל שאנשים יכירו יותר אפשרויות וימצאו כאלו שיש להם חיבור טוב איתם וסגנון שהם מתחברים אליו, זה יעזור להם מאוד. כמובן שאם המארחים הם בעלי תשובה ותיקים, זה דבר שיש לו ערך מוסף משמעותי.
הקבוצה מונה כיום כמה מאות אנשים, והיינו שמחים להגדיל את המיזם ולהרחיב אותו, ובעיקר – לאפשר חלוקה לפי ערים ואזורים שתקל גם על המארחים וגם על המתארחים.
בטח גם אתם רוצים כבר להצטרף, וזה הזמן שלכם להיות חלק. אחרי שבת, אתם מוזמנים להיכנס לטופס הרשמה קצר בכתובת https://bit.ly/2gezer (או לסרוק את הברקוד), בו תמלאו פרטים בסיסיים: האם אתם מעוניינים לארח, להתארח, ומאיזה אזור אתם בארץ – וכך נוכל לשייך אתכם לקבוצה המתאימה.
לתגובות: [email protected]
שבת של שלום ושל מלחמה
הודעה מיוחדת שנשלחה בקבוצה
שבת.
אוי כמה שאני רוצה שבת. אני, הלב, הנפש, הנשמה – כולנו רוצים שבת.
שבת אמיתית. שבת טובה. שבת של שלום. שבת של ביחד. שבת של משפחה. שבת של תפילות. שבת של לימוד ודברי תורה. שבת של מנוחה. שבת של זמירות וניגוני שבת. שבת של בגדי שבת יפים. שבת של אוכל ומטעמים שכולם אוהבים. שבת של שיח. שבת של אורות וניצוצות בעיניים. שבת של בית פתוח, דלת פתוחה – כל מי שרוצה יכול להיכנס, לטעום מהעוגה שעל השולחן, לשבת לכוס קפה, להישאר או ללכת, גם אם זה אומר להיכנס רק לדקה, להתחבק ולהיפרד בברכת שבת שלום.
אני רוצה שבת!
אבל בינתיים אני כאן…
השבת כאן היא לא שבת של שלום. כאן השבת היא שבת מלחמה – על האור במקרר שהלוואי ולא ידליקו לי אותו כי כיביתי אותו לפני כניסת השבת, או שצריך למות מחום כי כאן מדליקים ומכבים את המזגן מתי שרק רוצים, ואני איני יכולה לדבר או להגיד. מלחמה על האור שיזכרו לא לכבות לי, מלחמה על הדלת שיזכרו להשאיר פתוחה כי היא ננעלת.
כאן השבת היא לא שבת של ביחד – כאן השבת היא שבת לחוד. הוא בטלפון, והיא צופה בטלוויזיה, והוא מול הפלייסטיישן, והיא ישנה בחדר הסגור, והוא מאזין למוזיקה בקולי קולות.
כאן השבת היא לא שבת של תפילות – כאן השבת היא שבת של תפילה בלשון יחיד, שהיא שלי ורק שלי. תפילה על הבית הזה וגם על הבית שעוד יוקם בעזרתו של השם, בית שבו תהיה שבת והיא תהיה שבת של תפילות.
כאן השבת היא לא שבת של לימוד ודברי תורה – כאן השבת היא שבת של לימוד ודברי תורה בלחש, בחדר, לבד – אבל עם השם.
כאן השבת היא לא שבת של זמירות וניגוני שבת – כאן השבת היא שבת של מוזיקה שבוקעת מהטלוויזיה או מהטלפון.
כאן השבת היא לא שבת של בגדי שבת יפים – כאן השבת היא שבת של פיג'מה וחולצות טריקו. בגד השבת היחיד שיש כאן הוא השמלה שלי, שצחקו עליי כשלבשתי אותה – לאן את הולכת, הם שאלו אותי. לחתונה את הולכת? למסיבה את הולכת?
לקבל את פני שבת המלכה אני הולכת, עניתי להם.
כאן השבת היא לא שבת של אוכל ומטעמים שכולנו אוהבים – כאן כן יש אוכל ומטעמים שאנחנו אוהבים, אבל הם מתבשלים בתנור שדולק בשבת.
כאן השבת היא לא שבת של בית פתוח ודלת פתוחה – כאן השבת היא שבת של סגר, הדלתות לא פתוחות לאף אחד. אף אחד לא בא.
כאן השבת היא לא שבת של אורות וניצוצות בעיניים – כאן השבת היא שבת של עייפות וריקנות בעיניים, כולם כאן עייפים.
אז אני כאן, אבל זה רק בינתיים, נכון השם?
כי אני בוטחת בך בכל ליבי
ויודעת שהכל ממך והכל שלך
אני כאן, ואתה איתי
וכנראה שכאן בדיוק אני צריכה להיות
כי רק כאן האור של השבת היה מתגלה אליי ודופק על דלתות ליבי ונשמתי
וכן, חסרים פה הרבה דברים, אבל גם יש פה כל כך הרבה דברים! ותודה גם עליהם, השם!
אז בינתיים אני אמשיך
ללבוש את בגדי השבת
לשיר בלחש את שירי השבת
ללמוד פרשת שבוע על שולחן השבת בסלון כשסביבי כולם יושבים עם פיצוחים מול הטלוויזיה
אמשיך להכין לפני שבת את האוכל והמטעמים שכולם אוהבים
וכל שבת מחדש אכין את העוגה, אשאיר אותה על השולחן, אסתכל עליה בציפייה שאולי תכף תכף מישהו יגיע לטעום ממנה
חברים, מכרים או סתם שכנים אהובים
כל שבת מחדש אתפלל
שישלח לי האל
את בעלי הצדיק שילבש את החולצה הלבנה היפה, ויחבוש את הכיפה הלבנה הגדולה, שיבוא ונקים ביחד בית של שבת –
שיהיו בו מלא ילדים חמודים ומתוקים שימלאו אותו בקולות של שירה וניגונים, קולות של דברי תורה וצחוקים מתגלגלים.
תודה השם על הכל
על מה שיש כאן וגם על מה שאין
ותודה על מה שעוד יבוא בהמשך
הכל בעזרתך עוד יהיה שלם, אני יודעת!
