סיפור המאסר והשחרור של בעל התניא מתחולל על רקע תקופה רגישה ביחסים בין הזרמים השונים ביהדות מזרח אירופה. דרך הבעל שם טוב התפרסמה זמן לא רב לאחר זעזועי העולם היהודי בעקבות פרשיות משיחי שקר שונים, כדוגמת שבתאי צבי ויעקב פרנק, שחוללו שמות בעמנו. ולכן הייתה אז חשדנות גדולה כלפי כל מי שהכריז על דרך חדשה בעבודת ה', המבוססת על תורת הקבלה.
קהילות רבות התקשו לקבל את דרכו של הבעש"ט, ואף היו שראו בה כפירה. כתוצאה מכך, החלה מגמה של מאבק בין הצדדים, כשהצד החסידי מנסה לבסס את דרכו, בעוד הקהילות שכנגד מנסות לגדוע באיבה את התנועה החדשה. מאבק זה החל עוד בימיו של הבעל שם טוב, התעצם בימיו של תלמידו וממשיך דרכו, המגיד ממעזריטש, והוכפל שבעתיים בתקופת תלמידי המגיד. ההתנגדות הגיעה לפסים קשים ביותר, וחלק ממנה היה ההלשנה השקרית על האדמו"ר הזקן.
מי אתה, הירש בן דוד?
באותם ימים (1789-1799) התרחשה המהפכה הצרפתית, בה לחמו פשוטי העם הצרפתים כנגד האצילים והאליטות השולטות, בניסיון להדיח אותם ממעמדם וליטול מידיהם את מושכות ההנהגה. מדינות אירופה חזו בחרדה בהתרחשויות בצרפת, כיוון שידעו שאילו האיכרים הצרפתים יצליחו בתכניתם, הרעיון יתפשט למדינות שכנות, ופשוטי העם ידרשו אף הם שוויון זכויות – דבר שעמד בניגוד גמור לשלטון המלוכני באותן המדינות, כולל האימפריה הרוסית.
בחודש אייר תקנ"ט (1799) התקבל בבית המלוכה הרוסי מכתב, החתום בידי אדם בשם 'הירש בן דוד' מוילנא, ובו ידיעה כי האדמו"ר הזקן קושר קשר כנגד השלטון הרוסי, בכך שהוא מקים התארגנויות של צעירים מתוך מטרה לסייע למהפכה הצרפתית. כמו כן נכתב, שבני הקהילות שבהנהגת האדמו"ר הזקן גונבים, גוזלים ופרקים מעליהם את עול החוק. את מכתבו חתם אותו 'הירש' בהמלצה כי נכון לשלוח את האדמו"ר הזקן ובני קהילתו לחזית הקרב או להגלותם לערבות רוסיה השוממות, "ושם", כך כתב, "תהיה להם ארץ הקודש המובטחת והמיוחלת, וגם שור הבר ודג הלוויתן יהיו להם שם".
פרט נוסף בעלילה על האדמו"ר הזקן, התבסס על מנהגו לאסוף כספים מהחסידים ולשלוח אותם לעניי ארץ ישראל, במסגרת קופת 'כולל חב"ד'. באותו הזמן, הייתה הארץ בשליטת הטורקים, אויביה של האימפריה הרוסית. המלשינים טענו, שאת אותם כספים שולח בעל התניא לארץ על מנת לסייע לטורקים במלחמתם כנגד הרוסים – מעשה המצטייר כבגידה בשלטון.
המכתב הגיע לידיו של הגנרל לוֹפּוּכִין, שהיה התובע הכללי של רוסיה ומקורב לצאר. הגנרל, בהוראת הצאר, החל לחקור את הדבר על מנת לברר האם אכן ישנו בסיס עובדתי לאשמה. במהלך הבדיקה, עלו כמה עובדות המטילות דופי באמינות ההלשנה.
ראשית, לא נמצא בכל אזור וילנא יהודי בשם הירש בן דוד. שנית, כתב ההלשנה נשלח בשתי פעימות, כשהראשונה, שהתמקדה בעלילה על האדמו"ר הזקן, נשלחה בתאריך ד' סיון, והשניה, שהתמקדה בהלשנה כנגד שלטונות וילנא, נשלחה בו' סיון – יומו הראשון של חג השבועות (או אור ליום טוב שני של גלויות), דבר שהוכיח שהכותב אינו יהודי. טענות אלה ערערו את אמינותה של ההלשנה, אולם למרות זאת החליט הצאר להורות על מעצרו של בעל התניא.
בחול המועד סוכות נלקח האדמו"ר הזקן למעצר ונשלח לעיר פטרבורג, בירת האימפריה, לחקירה. בו בזמן נעצרו גם כמה מחשובי החסידים בווילנא, מתוך כוונה לשולחם אף הם לפטרבורג.
"הסברים של הרב זלמן בן ברוך"
זמן קצר לאחר הגעתו לעיר הבירה, הועמד בעל התניא בפני קבוצת חוקרים שניסו לברר האם יש אמת בטענות נגדו ונגד קהילת החסידים. אך בסביבה לא היה מתורגמן היודע את לשון הקודש והשפה הרוסית, שיסייע להבנת החקירה ולדיוק בפרטי השאלות והתשובות.
הגנרל לוֹפּוּכִין והצאר, שחששם מפני אפשרות של מרידה בבית המלוכה היה גדול, הורו כי אין להקל על החקירה, וכי האדמו"ר הזקן יכתוב את תשובותיו בלשון הקודש, ואת הדפים ישלחו לתרגום.
ואכן, האדמו"ר הזקן ישב וכתב שבעה עמודים, בהם השיב אחת לאחת לשאלות החוקרים וביאר בפניהם את מהותה של שיטת החסידות, ומדוע אין היא מהווה איום על השלטון.
את תשובותיו פתח בעל התניא בכותבו כי "לפי הנשמע בבירור, הנה כבר עשו השלטונות דמינסק חקירה ודרישה, ונתברר שם איך שהכל דת אמת ואין שום דת חדשה ח"ו. אך למלאות רצון השרים ירום הודם, לידע שורש ותוכן העניין, ההכרח להאריך קצת, ועמהם הסליחה ברוב חסדם וטובם".
הדפים נשלחו לווילנא, ולאחר קבלת התרגום החליט הצאר כי על אף שהיות החסידות קהילה מגובשת ההולכת בעקשנות על פי רצון רבם, מהווה איום מסויים על השלטון, הרי שסוף סוף לא נמצא כל פגם בהתנהגותו האישית של הרבי ובמהותה של שיטת החסידות, ועל כן יש לשחררו לאלתר, תוך המשך פיקוח מקרוב עליו ועל תנועת החסידות.
כך כתב הגנרל לוֹפּוּכִין לשליט ליטא, שהחזיק בידיו את החסידים העצורים: "בתשובה הנכנעת לאדון הקיסר, והדיווח על כל הנסיבות שהתגלו בזמן החקירה של הוד מעלתך… והסברים של הרב זלמן בן ברוך, לא מצא הוד מלכותו הקיסר בהתנהגותם של היהודים מִכַּת זו שום דבר מזיק למדינה, שחיתות מוסרית או הפרת השלווה, וצווה לשחרר את כולם באם לא ימצאו משהו חשוד בפעילותם או בכוונותיהם נגד טובת המדינה, אבל להשאיר אותם במעקב חמור, כדי לברר אם אין ביניהם קשרים סודיים או התכתבויות בעלות תוכן פסול לגבי השלטון או אופי המשטר".
ביום י"ט בכסלו יצא האדמו"ר הזקן לחירות, ויד החסידים הייתה על העליונה. אגב, שנתיים מאוחר יותר, בשנת תקס"א (1801), נאסר האדמו"ר הזקן בשנית בעקבות הלשנה שקרית של כמה מבני קהילת פינסק כנגד תנועת החסידות, לפיה תורת החסידות כוללת יסודות ורעיונות החותרים תחת שלטון הצאר. ממאסר זה השתחרר בעל התניא בחג החנוכה.
גילוי כתב היד
במשך שנים, הייתה מקובלת בין החסידים המסורת לפיה במהלך חקירותיו, ביקש הצאר מהאדמו"ר הזקן לעלות על גבי הכתב את השקפתו ואת יסודות מהותה של תורת החסידות, על מנת שאפשר יהיה לתרגמם לשפה הרוסית. אך למסורת לא היה אישוש במציאות.
להפתעת ההיסטוריונים ולהתרגשות החסידים, עם התרופפותו של המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, עוד לפני נפילת מסך הברזל, חלו הקלות באפשרות לגשת לארכיונים בהם אופסנו מסמכים מקוריים, שהיו סמויים ועלומים במשך עשרות ומאות שנים. בשנת תש"נ (1990), כאשר השלטון הקומוניסטי היה על סף התמוטטות, נחתם הסכם בין השלטון ובין אגודת שמי"ר (שמי"ר = שומרי מצוות יוצאי רוסיה) – עמותת אקדמאים שומרי תורה יוצאי ברית המועצות ומזרח אירופה, שהוקמה על ידי פרופסור ירמיהו ברנובר, בעידודו של הרבי מליובאוויטש. ההסכם אישר לשמי"ר לערוך אנציקלופדיה ליהודים ברוסיה, מה שנתן לשמי"ר את האפשרות לבדוק לעומק ארכיונים של הממשל. ואכן, בארכיונו של הגנרל-פרוקורור (תפקיד התובע הכללי, בו החזיק הגנרל לוֹפּוּכִין הנזכר), נמצאו כתבי היד המקוריים של בעל התניא, משתי התקופות בהן שהה במאסר.
בייחודיותם של כתבים אלו קשה להפריז, משתי בחינות:
ראשית, מצד תוכן הדברים. שהרי בכתביו מבאר בעל התניא בעצמו אחת לאחת, בשפה ברורה, את מהותה של שיטת החסידות, בדגש על נושא לימוד הקבלה ועל עניינה של עבודת התפילה. בפרט, שבעל התניא כתב את הדברים עבור גויים, כך שהנגשת הדברים וההסברים לשיטתו מתחילים ממש מן היסוד, ואינם כתובים בשפת בית המדרש.
שנית, מצד מעלתם הערכית של הכתבים כלשעצמם, היות וכמעט אין בידינו כתבים בגוף כתב יד קודשו של האדמו"ר הזקן, והנה כאן לפנינו שבעה עמודים מלאים.
בנוסף לכתבים אלו, נמצאו בארכיון מסמכים רבים הקשורים בפרשיות המאסר של האדמו"ר הזקן, השופכים אור על החקירות הפרטניות שעבר, בהן ניתח את דרכו – דרכה של תנועת החסידות.
מהותה של התפילה
כאמור, נושא עיקרי אודותיו מרחיב האדמו"ר הזקן במסמכים אלה הוא עבודת התפילה. ראשית, מבהיר בעל התניא את חילוקה של התפילה משאר חובות האדם, כלימוד התורה וכדומה, וכה כותב:
"מה שנקרא בלשון רוסי' דמדינתינו באהא מאליצא (=תפילה לאלוקים) ענין זה נחלק אצלנו כלל היהודים לשני עניינים, ענין א' לימוד וקריאה בתנ"ך ותלמוד ומדרשים ומפרשיהם, ובפוסקים המקצרים דיני התלמוד ולפעמים מוסיפים לבאר היטב כל דיני התלמוד, ועל זה יש אצלנו כמה מאות ספרים שמחברים בכל דור ודור, ולהגיע לתכלית לימוד זה צריך בינה יתירה.
"ענין ב' היא התפילה שכל מי שיש לו מעט דעת ויודע ספר קצת הוא יוכל להתפלל כראוי ונכון בכוונת הלב, כי ענין ומהות התפילה רובה ככולה היא ליקוטי מזמורים ופסוקים מתהלים של דוד המלך ושאר נביאים וכולם הם שבחים של הבורא חי וקיים, ורוב גדולתו וממשלתו בריבי רבבות מלאכים ושמי השמים העליונים ומחיה את כולם וכל צבא השמים לפניו משתחווים וגם על הארץ ומתחת אין עוד מלבדו, וממליך מלכים ולו המלוכה. וגם זכרון חסדי הבורא שעשה עמנו שהוציאנו ממצרים, אשר על כן ראוי לנו לאהבה את ה' בכל לב ונפש ומאד מעומקא דלבא, וגם לירא את ה' ולקיים כל מצוותיו אשר צונו בין בבחי' סור מרע ובין בבחי' ועשה טוב".
בין השאר, מתייחס בעל התניא לעובדה שכתיבתו זאת נעשית בהוראת הצאר, ומקשר זאת לנושא התפילה בכותבו כי בתפילתנו אנו מודים לבורא על שבחסדיו שמנו תחת שלטונו של הצאר, המגן עלינו ומצילנו. בעניין זה מוסיף בעל התניא, כי "זהו גם כן כבוד הבורא שנקרא מלך מלכי המלכים, כי למשל כמו שכבודו של מלך גדול יותר במה שהוא מלך על שרים יותר ממה שהוא מלך על הדיוטים, כך זה כבוד הבורא להיות שנקרא מלך מלכי המלכים וכך מצווים אנו מפי חכמינו הוי מתפלל בשלומה של מלכות".
לאחר מכן, נפנה בעל התניא לבאר את מהותה של התפילה וחשיבות הכוונה בה. את דבריו הוא פותח בכך שהכוונה בתפילה הינה דבר המוכרח, שכן המתפלל בכוונה ומתעורר באהבה לבורא ויראה ממנו, הרי התעוררות זו נשארת בזכרונו למשך כל היום, וכך הוא נמנע מלעבור על איסורי התורה ועוסק רק בקיום רצון הבורא. לעומת זאת, אדם שאינו מכוון בתפילתו, אף אם ילמד כל היום ויעסוק בהבנת דיני התורה, סוף סוף כאשר יבואו הדברים לידי פועל ייתכן שייפול ויעבור על רצון הבורא.
לאחר הסברת יסודות אלו, ממשיך האדמו"ר הזקן ומבאר את הצורך שנוצר בכך שיהיו מורי דרך, שידריכו את החסידים באופן עבודת התפילה. וכך כותב:
"הכוונה בתפילה כנ"ל צריכה לימוד מאיש חכם ונבון להבין ולהסביר לכל אחד ואחד כפי דעתו פירוש התפילה וכוונתה וענין גדולת הבורא וחסדיו וענין האהבה, כי בתיבות התפילה מרומז הכל בקיצור גדול כדרך הנביאים שדברו בקצרה ודיבור אחד כולל וסובל פירושים הרבה כידוע למלומדים בתנ"ך, ולכן מוטל על היודעים הנקראים בשם רבנים ללמד ולפרש ללא יודעים. וגם לומר להם דברי מוסר כדי לעורר ולהכניע לבם לה' ולבקש מחילה על עוונותיהם בכוונת הלב".
חסידים – מימי קדם!
חלק עיקרי בהלשנה כנגד האדמו"ר הזקן ותנועת החסידות, היה שהם ייסדו דרך חדשה ביהדות, דרך שאין לה כל קשר לדת היהודית ואינה אלא כת.
על טענה זו משיב בעל התניא ברורות, כי מאז ומקדם הייתה בעם ישראל תנועת החסידים. שכן מימות עולם היה הסדר שבכל עיר וקהילה היו שני מבנים – בית כנסת ובית מדרש. בית הכנסת מיועד היה לתפילתם של המון העם שהיו טרודים בעסקיהם ורובם לא היו יודעי ספר כלל, כך שנבצר מהם להתפלל בכוונה ובאריכות אלא רק לומר את תיבות התפילה.
לעומתם, היו בני בית המדרש. אותם יהודים היו יודעי ספר שהרבו לעיין בתפילתם ולכוון בה, כל אחד לפי יכולת מוחו ולבו. ואכן מצינו בדברי חז"ל התייחסויות רבות לאותה תופעה, לפיה גדולי החכמים האריכו בתפילתם, לעיתים שעתיים ויותר, כשהם מתבוננים ומתעמקים בפירוש המילים והתפעלות הלב מגדולת הבורא.
בהתאם לאמור, מחדד בעל התניא כי הנהגה זו שהייתה נהוגה עוד בעבר השתרשה בקרב עדת החסידים, וכיום ניתן למצוא אף נערים המאריכים בתפילתם ומתעוררים בדבקות לבורא.
וכך הוא כותב: "התעוררות זו שנתעוררה בינותינו מזמן קרוב כנ"ל להתפלל בכוונה, הנה בקצת עיירות היא מצויה ורגילה קצת גם בנערים פחותים מכ"ה שנים, כי הנערים סמוכים על שולחן אביהם ואין להם דאגה כלל, וגם עדיין הם עוסקים בלימודם ורחוקים ממילי דעלמא. אבל הזקנים מחמת גודל הטרדא בעסקים ומילי דעלמא קשה להם להתפלל בכוונה כנ"ל, רק בשבת ויום טוב או כשהם פנויים בחול".
בהתייחסות ישירה למעלילים עליו וגם למחוייבותו כלפי החסידים, אומר הרבי: "נפלה עלי קנאה ושנאת חינם בלב מקצת אנשים קנאים… ולא ידעתי מה פשעי ומה חטאתי… גם אין לי שום נחת מהנוסעים אליי, כי אין נותנים לי אפילו פרוטה אחת… אך מה יש לי לעשות, שכך חובה עליי על פי דתנו, שכל היודע מחויב ללמד למי שאינו יודע".
נקודה מעניינת לה מתייחס בעל התניא, קשורה בנטייה להתנועע בעת התפילה. מתוכן הדברים נראה, שהמתנגדים לתנועת החסידות ראו בכך הוכחה לכך שמדובר בדת חדשה, ובה מנהג חדש – נענוע בעת התפילה.
על טענה זו משיב בעל התניא בפשטות, שהנענוע בתפילה אינו נובע מציווי או חובה, כמובן, אלא הוא תוצאה טבעית של התלהבות והתפעלות בעת התפילה – "וכמו למשל במילי דעלמא כשאדם מדבר מן הלב עושה תנועות בידיו או ברגליו כל אחד לפי טבעו, כגון כשהוא בכעס וכן כשהוא בשמחה מטפח בידיו, כך הוא העניין בתפילה בכוונה רק בסגנון אחר קצת".
מה גם, מוסיף בעל התניא, שתופעה זו הייתה מצויה עוד בימי קדם, כמובא לגבי דוד המלך – "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'", שגם שם היה זה כתוצאה מהתלהבות ושמחה גדולה.
את דבריו בנושא חותם בעל התניא בהוכחה ניצחת: "ואילו היתה דת חדשה היו כולם עושין תנועות שוות, והרי הרבה אין עושין תנועות כלל".
"איזה תועלת לאהבת ה'"
לקראת סוף דבריו אודות מהותה של עבודת התפילה, ניתן למצוא התבטאות מעניינת של בעל התניא: "והנה אף שאינני יודע אם יש איזו נפקותא להודיע זה להשרים ירום הודם, אך ההכרח אלי לומר האמת כאשר הוא ולהשיב לאשר נשאלתי מהשרים ממי קיבלתי דרשותי, על כן באתי להודיע שעיקר דרשותי הוא מאשר בינותי בספרים, כי אף המעט מחכמת הקבלה שאני אומר דרך מקרה גם כן כתוב בספרי קבלה שנדפסו, רק שתחילת למודי בספרי קבלה שנדפסו היה אצל הרב הנ"ל", כשכוונתו לרבו, המגיד ממעזריטש.
בין דבריו בתשובתו לחוקרים, מתייחס בעל התניא לטענת המלשינים על שתנועתו הינה דרך חדשה וכי הוא כביכול מחדש דברים שאינם על פי תורה חלילה, וכך כתב: "חכמת הקבלה נכתבו ונדפסו עליה ספרים רבים בכל דור ודור, כי יש בנו בכל דור מקובלים מחברים ספרים בקבלה ומדפיסים, והם מצויים ביד כל ישראל וגם אצלי, רק כי מודעת זאת שאף שכל החכמות כתובות בספרים אעפ"כ צריך האדם בתחלת לימודו ללמוד אצל רב אחד ואח"כ יוכל ללמוד בעצמו מהספרים, וכך היה אצלי בהיותי בן עשרים שנה בערך במשך זמן שהייתי בוויטעפסק נסעתי משם למעזריטש והתחלתי שם ללמוד קבלה אצל הרב מ' בער זללה"ה (המגיד ממעזריטש. ש.ה.) שכבר הלך לעולמו יותר מכ"ה שנה.
"ומאז אני לומד בעצמי מספרים רבים ונכבדים ממקובלים ראשונים ואחרונים כפי שכלי ובינתי, אך סגנון הדרשות שאני אומר לעם רובא דרובא הם ע"ד הפשוט והנגלה כדי שיבינו כל השומעים באר היטב, רק לפעמים דרך מקרה אני אומר איזה דבר קל מחכמת הקבלה מה שאפשר להבין ולהסביר למי שלמד קצת בספרי קבלה המצויים ביד הכל, והיינו מה שמגיע מזה איזה תועלת לאהבה את ה' ולירא אותו ולשמור מצותיו ולהתפלל בכוונה מעומקא דלבא".
נדיר למצוא כתב יד מלא, ממרחק של מאתיים שנה, השופך אור על פרשייה היסטורית עגומה בין ישראל לעמים, ובעיקר בין ישראל לעצמם. נדיר לשמוע כיצד אחד מגדולי ישראל מסביר את משנתו, את תפקידו ואת הקשר עם רבותיו לאנשים שאין להם יד ורגל בתורת ישראל. הממצאים החדשים נותנים לנו הצצה, מחלון חיצוני, אל עולמו הפנימי והטמיר של בעל התניא, זכותו תגן עלינו.
