"ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים" וגו' [במדבר טו, לב]. ופירש בזהר שיש שני מיני עצים: עץ החיים ועץ הדעת והוא [המקושש] דייק איזה מנהון רב כו' [איזה מן העצים גדול]… כי דווקא פרישות מביאה לידי קדושה, שבחינת אהבה רבה זו אינה באה אלא אחר מדרגת הפרישות, שהוא להפריד הרע שבנפש הבהמית, שהוא בחינת בירור עץ הדעת טוב ורע. והיינו על ידי בחינת אהבת עולם, ועל ידי זה יבוא אחר כך לבחינת קדושה ואהבה רבה זו שהוא בחינת עץ החיים… וחטא המקושש, היינו שעוקר דבר מגידולו, היינו שמפריד היש להיות נפרד בפני עצמו בבחינת דבר נפרד, ולא יהיה בטל במקורו המחיה ומהווה אותו כו'. וביום השבת, שאז התחברות עץ הדעת ועץ החיים, שהיש בטל… עליות העולמות… לכן העוקר דבר מגידולו, שהוא להיות יש בפני עצמו, הפך הביטול במקורו – הוא חייב, כי על ידי זה פוגם בעצים הנ"ל, עץ הדעת ועץ החיים.
[ליקוטי תורה פרשת שלח, ד"ה "וימצאו איש מקשש עצים", דף מב ע"א].
בין עץ החיים לעץ הדעת
בפשט המקרא מקושש העצים עבר על אחת ממלאכות השבת: מלאכת 'מעמר', אותה אנחנו מגדירים כמלאכה של איסוף. בהגדרה של המלאכה הזו יש בחירה, מפני שמי שאוסף הוא לא מי שרק גורף ולוקח כל מה שנמצא במקום, אלא מי שבוחר דברים מסוימים לצורך ידוע. אם הולכים להסבר מעמיק יותר, אפשר לתאר את מקושש העצים כמי שבוחר עצים במובן המקובל בספר הזוהר – עץ החיים ועץ הדעת – ואז לא מדובר על סתם מחלל שבת, אלא במי שעוסק בבעיה גדולה של בחירה מהותית. לא פעם אנחנו נמצאים בעצמנו בדילמה הזו של מקושש העצים, ואיננו יודעים כיצד לבחור בין עץ החיים לבין עץ הדעת.
אחת השאלות המעניינות לגבי אדם הראשון, היא מדוע הוא לא ניסה לטעום מעץ החיים? השאלה לא כתובה בספר בראשית, אבל היא בכל זאת שאלה. לא ברור מן התורה אם היה אסור לטעום מעץ החיים או שרק לא עלה בדעתו של אדם הראשון לטעום ממנו. נדמה שההסבר הפשוט הוא שהפרי של עץ החיים לא היה מרשים כל כך, ואני משער שלעץ הדעת היו פירות הרבה יותר מעניינים. ייתכן שמלכתחילה אפשר היה לגשת לעץ החיים ולקטוף ממנו, אבל עץ הדעת היה מפתה, ועד היום זה הפיתוי של עץ הדעת – להציץ בכל מיני מקומות רק בשביל לדעת הוא פיתוי חזק מאוד. בעצם, אם חושבים על כך, אפילו כדי לדעת שכדאי לקטוף מעץ החיים – צריך קודם כל לקטוף מעץ הדעת, אבל יש כאן קושי, מפני שמי שכבר קטף מעץ הדעת לא נותנים לו לגשת לעץ החיים.
אהבת עולם ועץ הדעת
בתורה נאמר כי יש דרך שהולכת חזרה אל עץ החיים, אבל היא שמורה ומוגנת על ידי להט החרב המתהפכת. אחרי חטא עץ הדעת, איך מגיעים לדרך עץ החיים? לעץ הדעת טוב ורע כבר הגענו, בטעות או שלא בטעות, אבל עכשיו איך מגיעים לעץ החיים? במאמר הזה הוא מסביר כי שני העצים הללו מייצגים שני סוגי אהבה – "אהבת עולם" שקשורה בהכרה שכלית ונפשית, ו"אהבה רבה" שקשורה בכריתת ברית.
אהבת עולם מתאימה לטיפול בעץ הדעת, מפני שאהבה זו לה' היא בחירה פנימית של האדם, והיא נקראת אהבת עולם מפני שהיא קשורה בכך שאדם מסתכל ורואה את העולם, ולאחר שהוא הבין היטב את העולם הוא בוחר ומחליט מכוח שכלו ותחושת נפשו, שאהבת ה' היא הבחירה הטובה ביותר שלו, ומכוחה הוא מוכן לוותר על כל מיני דברים. הבירור של "עץ הדעת טוב ורע" נעשה על ידי "אהבת עולם", מפני שהאהבה לה' מלמדת את האדם לפרוש מעט לפני מעשה. בהקשר של אכילה, חלק מהחינוך של מי שהולך לאכול או לשתות הוא שתמיד יחכה עוד רגע, אם זה כדי שלא יאכל חלק רקוב, ואם זה כדי שלא יאכל בחופזה ובגרגרנות ויגיע לכאב בטן. הברכה שאומרים לפני האוכל היא סוג של ויתור קטן שאדם עושה בגלל אהבתו לה'. זהו העיכוב, השהייה, לפחות של כמה רגעים, בין מה שאני רוצה למה שאני עושה, והיא חלק מאותו מנגנון התקדשות מועטה שנועד לברר את עץ הדעת, ולהבחין בין הטוב לבין הרע, ולא להתפתות מיד אחרי תאוות הלב.
מדוע "אהבת עולם" לא מספיקה? הבעיה היא שהאהבה הזו בנויה על בחירה שאדם עושה מצד עצמו, ולכן היא תמיד תלויה בשקלול של ענייני העולם הזה. ייתכן שיגיעו דברים אחרים שמעסיקים אותי, וימשכו את תשומת ליבי, וכך יוצא שאדם נמשך לכל מיני דברים אחרים שמסקרנים אותו כעת. תנועה של אהבה שבנויה רק על החוויה הפנימית שלי יוצרת עמדה של סיפוק עצמי, ולכן גם אם יש בתוכה התאפקות ופרישה לרגע, היא לא כוללת בתוכה גם את ההכרה באחר: "אני רוצה, ולא אכפת לי מה אתה רוצה". ברגע שיש 'אתה' במובן של דבר שאני צריך להתחשב בו – זהו שלב אחר של אהבה.
אהבה רבה ועץ החיים
"אהבה רבה" היא אהבה של עץ החיים, ושלא כמו אהבת עולם, היא לא בנויה על רגש פנימי של סיפוק עצמי אלא על החלטה חזקה ותקיפה, על ברית שמעבר שלכל היגיון. הרעיון הוא שבדרך לעץ החיים נמצאת להט החרב המתהפכת, ובסופו של דבר, בשביל לעבור את החרב, אני נמצא בסכנה רצינית שיחתכו ממני משהו, ובשביל זה נמצאת שם החרב. האנשים שלא רוצים לחתוך מעצמם שום דבר – אז באמת להט החרב הוא מספיק בשביל למנוע אותם מלהגיע לעץ החיים. ולעומת זאת, מי שרוצה לעבור לעץ החיים צריך לחתוך חלק מהבשר החי. מה שחותכים הוא לא דבר מסוים, אלא לכל אחד יש את תחום הוויתורים שלו של הדברים החשובים עבורו. יש אנשים שהוויתור עבורם הוא על הדבר האסור; ויש אנשים שבשבילם הוויתור הוא על דבר שיש לו חשיבות מצד עצמו, אבל הצד השווה הוא שאדם יקדש את עצמו.
המהות של אהבה רבה היא ברית, מפני שברית ביסודה היא בלתי רציונלית. על פי רוב כשאני בונה הסכם עם מישהו, הוא בנוי על יסוד רציונלי, על קח ותן, ולכן כשצד אחד לא מקיים אותו – ההסכם בטל. אבל המהות של הברית איננה תלויה בהחלטה או בהסכמה שבלב, אלא בקביעה לפיה מצב דברים מסוים יהיה בלתי משתנה מעתה ועד הנצח. לכן, את ברית המילה לא עושים לאחר שהילד מחליט או אפילו מודע, אלא כשהוא בעצם גם לא מודע לברית המילה, וגם אינו יודע את חשיבותה ומשמעותה, ודווקא האהבה הזו שאין בה הכרה או בחירה, אבל יש בה ויתור מוחלט וחד מובילה בסופו של דבר לעץ החיים.
