לחיים לחיים! אחיי ורעיי, ודאי אתם מכירים את העובדה שאצל אנשים רבים המילה 'אלול' מעוררת תחושת אי־נוחות… בכל שנה כשחודש אלול מתקרב, פושטת בליבם מועקה וכבדות, אפילו מלנכוליה. אלול עבורם משמעו – הלקאה עצמית על הכשלים והמעידות של השנה שחלפה, והוא גם אות לכך ששעון החול עומד לאזול והנה יום הדין והפירעון ממשמש ובא…
הרגש הזה מעיק מאוד, מטבע הדברים, ובהתחשב בכך שהוא מגיע רגע לאחר חודשי הקיץ והחופש הגדול, הרי שהמועקה אף מתחדדת. לא נדיר לשמוע בתקופה זו של השנה אנשים המשתפים שמשאלת ליבם היא להיות כבר 'אחרי זה', לנחות איפשהו בימים שבין כיפור לסוכות… אין להם די כוחות נפש להתמודד שוב עם ימים הרי־גורל אלו של אלול והימים הנוראים.
האם כך נכון לחוות את הימים האלה ומשמעותם? זו הייתה כוונת המשורר? האם זהו אלול על פי תורה? – חודש של מועקה ודכדוך, או שיש דרך להגיע לחודש מואר, שמח, מרומם ומעצים.
ראשי תיבות שונים הובאו בספרים הקדושים לשם החודש – 'אלול', כאשר בין המפורסמים שבהם "אני לדודי ודודי לי"; "איש לרעהו ומתנות לאביונים" ועוד. ראשי תיבות קצת פחות מוכר לשם החודש, אשר לשמו התכנסנו, הוא זה שלימד האר"י הקדוש: "אִנָה לידו ושמתי לךָ (מקום)".
קצת רקע: בפרשתנו מצווה התורה על הכנת ערי מקלט אליהן בורח הרוצח בשגגה מפני גואל הדם. היתר זה קיים רק כאשר הרוצח נמצא מחוץ לעיר מקלט, ועם כניסת הרוצח בשערי עיר המקלט נאסר על גואל הדם להורגו.
בתוך פרשת ערי מקלט כותבת התורה: "ואשר לא צדה", כלומר אם האיש לא ארב לרעהו כדי להורגו בכוונה תחילה, "והאלוקים אִנה לידו – ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", מילים אליהן רומז חודש אלול.
מה שצריך להבין הוא, כמובן – מה מחבר בין ערי המקלט עבור הרוצח בשגגה לחודש אלול?
אבל לפני כן, אולי נקדים ונשאל: מהי בעצם תכליתן של ערי המקלט?
אם כאמור, רק להציל ולמלט את הרוצח בשגגה מיד גואל הדם המבקש להורגו – הרי שבמקרה שאין לנרצח גואל דם (בהיותו ערירי, למשל) יכול היה הרוצח לוותר על המנוסה לעיר מקלט ולהישאר בביתו ובמקומו. למרות זאת, הדין מחייב אותו לשהות בעיר מקלט גם במצב זה. חייבים אפוא לומר, שיש בשהיית הרוצח בעיר מקלט מעבר להגנה גרידא מפני המבקשים את נפשו.
חז"ל מסבירים כי החיוב של ההורג לגלות הוא דווקא כשהניח בכיסו אבן, שכח ממנה ובהימצאו בחברת בני אדם נשמטה האבן מכיסו והרגה מישהו. במקרה כזה יש בשגגתו שמץ של אשמה ואחריות, ולכן הוא גולה. כלומר, בגלות לעיר מקלט יש מוטיב ברור של כפרה. כי אמנם הלה הרג בשגגה, אבל אי אפשר לנקות אותו לחלוטין מכל אשמה.
ובמה כפרתו? כיצד דרך תשובתו? להיות בעיר מקלט ולהימצא במחיצתם של הלוויים, שעיר המקלט הייתה מעריהם. שמם של הלוויים רומז להיותם נלווים על ה' וחוסים תמיד בצילו. שבט לוי לא קיבל חלק ונחלה בארץ, כאשר הקב"ה מנמק זאת במילים המדהימות: "אני חלקך ונחלתך"! שבט זה, אומר הרמב"ם, "הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים", והם "חיל השם". כשקיבלו בני שבט לוי תרומות ומעשרות – היה זה "משולחן גבוה" של הקב"ה, וכך גם לגבי ערי המקלט שניתנו להם. כלומר, גם חייהם הפיזיים והיומיומיים היו קשורים בקב"ה, והם היו כביכול סמוכים על שולחנו.
ניתן לשער, לפיכך, כי למגורים לצד ובתוך בני לוי – "חיל השם", נודעה השפעה רבה על הגולֶה. החיים באטמוספרה שכולה טובלת וספוגה תורה וקדושה, גרמו לו להטיב את דרכיו ולתקן את מה שחטא ועיוות. וכשעשה הרוצח חשבון נפש ושב בתשובה, לא הייתה זו תשובה מתוך כורח, אילוץ ופחד, אלא מתוך רצון להיות גם הוא, כמו הלוויים, עם ה' – יחד! הלוויים לא רק המריצו אותו בדרך חייהם לעשות תשובה, אלא גם לימדו אותו לעשות זאת מתוך שמחה ואהבה רבה. הלוויים "שכל עבודתם היא בשיר ובדבקות", כפי שכותב ה'שם משמואל' מסוכטשוב, לא גרסו קרבת ה' מתוך יראת העונש בלבד, אלא תשובה מתוך רצון וחפץ הלב להידבק במי ששוגים באהבתו. הם לא החזיקו בשיטה שעל היהודי לייסר ולהלקות את עצמו על פשעיו כדרך חיים, אלא בגישה מוארת שבה היהודי פשוט מגלה מחדש את חפצו ב"קרבת אלוקים".
כך פירש הבעש"ט הקדוש את הוראת דוד המלך: "סור מרע ועשה טוב", ואמר: על היהודי המבקש לשוב אל ה' – לסור מהרע שעשה ולהניח לו בצד, ותמורת זאת להתמקד ב"עשה טוב" – עשייה חיובית. במקום לנבור ברע – להביט קדימה ולהרבות טוב וקדושה. עד מהרה יגלה כי בדרך פלא הרע שהיה בו – איננו. בבחינת "מעט אור דוחה הרבה חושך".
משל בעל מסר דומה מספר על נער שהשקיע רבות בטיפוח גינתו וברבות הזמן הצמיח גינה לתפארת. דא עקא, לצד פרחי נוי וצמחים מרשימים ויפים, הופיעו פה ושם גם עשבים שוטים שצמחו פרא ואיימו להפריע לגדילתם של האחרים. "סבא", שאל הנער את סבו, "מי לדעתך יגבר על מי – פרחי התרבות הנאים יגברו על השוטים, או שמא חלילה על העליונה תהיה דווקא ידם של האחרונים?" השיב הסבא: "מי שתשקה יותר – ינצח". והנמשל מובן…
לאור זאת מתבהר לנו מחבר בין אלול וערי מקלט, כך שלפי האר"י השם 'אלול' הוא ראשי התיבות – "אנה לידו ושמתי לך":
כשיהודי חוטא ועובר על מצוות קונו, הרי שמבלי כוונת זדון הוא פוגע בנפשו האלוקית ובזעיר אנפין הוא נחשב כ"רוצח בשגגה". וכשמגיע חודש אלול והוא רוצה לעשות תשובה ולנקות את עצמו מהרפש שדבק בו, מורים לו: עשֵה תשובה כתשובת הגולה לעיר מקלט! דע לך ש'אלול' ראשי תיבות "אנה לידו ושמתי לך". כמו שעיר המקלט הייתה חממה רוחנית בה התחמם החוטא באורם של הלוויים ונדבק באש אהבתם לקב"ה, כך גם אתה. אל תשוב מתוך חוסר ברירה ומאימת הדין בלבד, אלא בעיקר מתוך רגש אהבה לקב"ה ולתורתו הקדושה. ומהי ה'עיר מקלט' הרוחנית עבורך? כבר לימדונו חז"ל – "דברי תורה קולטים".
בראשי התיבות שלימד האר"י הוא מעניק לנו מבט נכון על אופי עבודת החודש. תשובה כן, עצבות ממש לא. במקום להצליף בעצמנו מילים כדורבנות ולעשות 'זום אין' על כל הנפילות שלנו, עלינו לאמץ את דרך התשובה שהושגה בשהייה במחיצת הלוויים בערי המקלט – תשובה מתוך שמחה. במקום להגדיל ולהעצים את מה שלא היה בסדר, נעלה על נס את הטוב שעשינו ונוסיף בו. בסוף כל יום, שבוע או שנה, נחשוב כיצד הוספנו טוב בעולם וכיצד נוכל להגביר זאת להבא. כך נחזק את הטוב, נתרומם בעצמנו, ובדרך ממילא גם נתקן את שקלקלנו. סור מרע – על ידי שתעשה טוב!
לחיים, לחיים ולברכה! אלול שכזה, הוא לא 'אלול דיכאון' שרק רוצים לשרוד ולעבור, אלא אלול מואר של הזדמנות לחזק את הקשר שלנו לקב"ה ולרומם אותו לפסגות חדשות.
