לחיים חברים! אתם יודעים, הרבי מלובביץ' מכנה את פרשת לך לך 'פרשה שמחה', בגלל שבה מסופר על ההתגלות של אברהם אבינו, אבי האומה. שמתי לב לדבר מעניין: בזמן האחרון התחלתי לצלם את השיעורים שלי ולהעלות ליוטיוב. נוצר מצב בו אני מדבר אל אנשים שכנראה את רובם אני לא מכיר, ואני גם לא יודע מי יקשיב בכלל לשיעור. ובכל זאת, כשאני מדבר למצלמה ומתחיל לחשוב על העניין, אני ממש מרגיש שכולם איתי ביחד. הקשר בינינו, שהוא קשר של משפחה אחת גדולה, מתחיל בעצם אצל הסבא הראשון – אברהם אבינו.
אברהם התחיל תקופה חדשה בעולם. הגמרא אומרת שעד אברהם היה אלפיים שנה של "תוהו", ומאברהם ואילך התחילו אלפיים שנות תורה. הנקודה העיקרית שאברהם חידש בעולם, היא האמונה בה'. המדרש בשיר השירים לומד מהפסוק "תשורי מראש אמנה", שאברהם אבינו הוא "ראש לכל המאמינים". הוא המאמין הראשון.
האמת היא שזה מוזר. למה דווקא אברהם נקרא המאמין הראשון? הרי היו הרבה מאמינים לפניו! נח היה מאמין, לפניו היה סבא שלו – מתושלח הצדיק, שהרמב"ם במורה נבוכים אומר שהיה לו בית מדרש, והוא לימד את נח תורה ואת סוד העיבור. עוד כתוב, שמתושלח מסר לנח את הבגדים של אדם הראשון, והכוונה היא שהוא העביר לו את המסורת, והתורה מעידה עליו: "ונח מצא חן בעיני ה'". כמו כן חנוך, ולפני כולם – אדם הראשון. אם כן, למה בכל זאת נקרא דווקא אברהם אבינו המאמין הראשון?
העניין הוא שאברהם התייחד בכך שהוא הצמיח את האמונה מלמטה למעלה. הוא לא נולד מאמין, הוא לא גדל בתנאים נאותים לחיים של תורה. להפך, אברהם אבינו נולד במקום הכי הפוך מאמונה. בבית של תרח שהיה סיטונאי של עבודה זרה. המקצוע של תרח לא היה אצלו סתם ביזנס – סופר מרקט לעבודה זרה, אלא העסק שלו היה עבורו האידיאל. להבדיל אלפי הבדלות, הוא הרגיש שליחות בקידום העבודה זרה בעולם. הוא הרגיש ממש קשר פנימי לעניין. אברהם אבינו היה צריך להתנתק מהכוח הגדול הזה. כולנו מכירים את הסיפור במדרש, שאברהם אבינו שבר את הפסלים, ובעקבות ה'פשע' שלו, תרח אביו מסר אותו לנמרוד שיעשה בו כטוב בעיניו, ואפילו לזרוק אותו לכבשן האש! אני כבר לא מדבר מבחינה רוחנית, כמה קשה היה לאברהם לעמוד נגד אבא שלו. תחשבו מבחינה נפשית – איזו הרגשה יש לילד שאבא שלו מוסר אותו בידיים כדי שיהרגו אותו! ומהצד השני, תראו כמה האידיאל של העבודה זרה היה חזק אצל תרח! העניין היה חקוק בעצם שלו.
אברהם אבינו היה יחידי נגד כל העולם. בספר יחזקאל כתוב: "אחד היה אברהם", כלומר שהוא היה אחד ויחיד. אברהם אבינו נולד לא מאמין, והוא היה צריך לעבוד קשה כדי להצמיח את עצמו. אברהם אבינו היה צריך להתחיל לחשוב. הוא עבד בשביל האמונה. המדרש אומר: "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְרָאָה בִּירָה [=מגדל] אַחַת דּוֹלֶקֶת. אָמַר: תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה זוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו הקב"ה וְאָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם". למה המדרש מספר משל על אדם שהיה עובר ממקום למקום? כי ההליכה הזאת מסמלת את המהות של אברהם אבינו. לא הייתה לו מנוחת הנפש כמו של נח. הוא כל הזמן חיפש את הקב"ה. נח היה צריך דחיפה מלמעלה כדי להיות צדיק תמים, הוא נולד מהול, ומתחילת הדרך הוא היה אדם נעים, כזה שמוצא חן בעיני ה'. לעומתו, אברהם אבינו התפתח על ידי מלחמה נגד כולם, וממנו אנחנו מקבלים את הכוח ללכת נגד הזרם ולגדול באמונה.
סיפרתי לכם פעם שהכרתי את הזמר דוד (דדי) בן עמי ז"ל בתחילת דרכו בעולם התשובה. אני עוד זוכר אותו מגיע לישיבה בכפר חב"ד. קירבו אותו אצלנו והוא שר לנו יפה מאוד ודיברנו הרבה. הוא היה איש מאוד לבבי, עם הרבה חן ופתיחת הלב. פעם הוא סיפר לנו מה היה הניצוץ שהדליק אותו. כידוע, הוא גדל בנהלל, מושב בעמק יזרעאל. שנה אחת הוא החליט ללכת ביום כיפור למנזר, כביכול דרך שם להתקרב לה'… הוא הגיע למנזר והכומר שם שאל אותו "מי אתה?", אז הוא אמר "אני מנהלל". "אתה יהודי?" והוא ענה: "כן". "אז למה אתה לא הולך לבית כנסת?" שאל הכומר, ודדי מספר: "נדלקתי! פתאום, כשהוא שאל אותי, נדלק לי משהו שלא היה עד עכשיו. דווקא הכומר הזה, שאולי רק התבדח, או סתם רצה לבחון אותי כמה אני רוצה – ממנו נדלקתי" באמת לא חשוב מה היה שם בדיוק – מה שברור הוא שיהודי יכול ממשפט אחד או שאלה אחת, להידלק באש של אמונה. אפילו בן אדם שהולך בכוונה למנזר. הכוח הזה הוא הכוח של האמונה.
חשוב לזכור: למרות שלכולנו יש אמונה בירושה, אסור לנו לסמוך עליה ולהשאיר אותה כמות שהיא, מכוסה ונסתרת. יש לנו חובה לעורר אותה. ללמוד חסידות, לומר ברכות בכוונה – בספרים כתוב שזאת סגולה להדליק את האמונה – להתבונן בגדולת ה', לחשוב כל פעם מחדש איפה ראיתי השגחה פרטית, איפה שמעתי על איזה נס. אני מכיר יהודים שאצלם בבית בכל סעודת שבת הילדים צריכים לספר על השגחה פרטית שהייתה להם במהלך השבוע. בזכות זה, כל השבוע הילדים מחפשים לראות השגחה פרטית.
יש וורט של ה'חפץ חיים' על דברי הגמרא במסכת בבא מציעא "אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה". פשט הגמרא מדבר על כך שאם מישהו מאבד כסף, תוך זמן קצר הוא ידע שהוא איבד אותו, כי הוא כל הזמן בודק את הכסף בארנק. למה בן אדם ממשש בארנק כל הזמן? כי הכסף נותן לו הכל – אוכל, בית, בגדים וכל פרנסת המשפחה שלו תלויה בזה. הכסף חשוב לו. אומר החפץ חיים: אדם צריך להרגיש את האמונה בכל שעה. אדם צריך לחיות כך שהאמונה היא עיקר חייו. גם אם יש לי כסף ורכוש אבל אין לי אמונה, אין לי כלום בחיים. צריך לחשוב עליה כל הזמן, כל דבר שמזכיר אותה – תספר עליו, תחיה עם האמונה ותנסה לקלוט ולהרגיש אותה בכל דרך.
לחיים!
באמונה יש עוד עניין, שזה הדמיון שלה למילה אומנות. כדי להבין את העניין הזה, נזכיר מה שהגמרא מספרת: "מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. ונזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו". רבי אלעזר לא אמר לו שלום, אבל הוא ענה לו משהו אחר: "ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?!…"
אתם מבינים? ר' אלעזר ממש תקף אותו! ומה האיש ענה לו? "אמר לו: איני יודע. אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית!" המענה הזה הדליק את רבי אלעזר, והוא הבין ששגה והתעורר לתשובה: "כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית!…"
רבי אלעזר היה נבוך. מה הוא יכול לעשות כדי לפייס את האיש? הוא המשיך ללכת אחריו. "היה מטייל לאחריו עד שהגיע לעירו, ואנשי עירו הולכים לקראתו והיו אומרים לו [לרבי אלעזר]: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי. אמר להם [האיש המכוער]: למי אתם קוראים רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל! אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם, הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".
הסיפור הזה מעלה הרבה שאלות ותהיות מראשיתו עד סופו, והרבי מסביר את כל הסיפור בדרך עמוקה, אבל פה אגיד רק את הנקודה: למילה אמונה יש כמה מלים שמסתעפות ממנה וקשורות אליה. יש את המילה 'אֵמוּן', ויש את המילה 'אוֹמֵן' מלשון מחנך, כמו שכתוב: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה". יש גם את המילה 'להתאמן', כלומר, לאמן את עצמנו לעשות דברים מסוימים. בסיפור שלנו, האמונה מופיע בצורה נוספת – 'אֻמָּנוּת'. האיש המכוער קורא לקב"ה 'אֻמָּן'.
כאשר רבי אלעזר רואה את הבן אדם הזה, הוא רואה על הפנים שלו מידות רעות. כשהוא אומר לו: "כמה מכוער אתה!" הוא לא מתכוון לכיעור מבחינה פיזית. הכוונה היא לכיעור מבחינה רוחנית. הוא אומר לאיש: "למה יש לך מידות כל כך לא טובות?" הוא התכוון לזעזע אותו באמירה הזו ולגרום לו להתעורר באמונה ובתשובה. ובאמת, מיד כשהוא אמר לו כך, האיש התחיל לדבר על הקב"ה וגם תיאר אותו בתואר "אומן". מה הרעיון בכך שהוא קורא לקב"ה אומן? אומן הוא מי שלוקח חומר גס – צבע, חול, או סתם אבנים, ועושה מהם אומנות. וכך כל דבר שנראה חומר גלם מכוער לגמרי, הופך להיות אומנות יפה. האיש קלט שאם הקב"ה, כאומן, יצר אותו, גם הוא יכול להשתנות ולהתייפות.
בעבר היה מגיע אלינו לבית חב"ד יהודי שהיה אמן גדול, שגם זכה בפרסים בבלגיה על היצירות שלו. אני זוכר שפעם אחת הלכתי אתו לטייל בפארק ושוחחנו הרבה על אמונה, ותוך כדי שאני מדבר גיליתי פתאום שהבן אדם לא לידי. הסתובבתי וראיתי אותו עומד על יד עץ שנשבר. נשארה שם רק חתיכה גדולה מהגזע, וכל השאר נפל עקב סערה וכדומה. האיש עמד והסתכל על הגזע השבור והמכוער הזה, ממש כמהופנט. קראתי לו והוא לא שמע אותי. התקרבתי אליו ושאלתי אותו: "על מה אתה מסתכל?" ברגע הזה הוא התנער, כאילו שהוא התעורר משינה. הוא שאף אוויר, המשיך להסתכל על העץ ואמר לי: "תראה מה יש כאן!… יש כאן בגזע דמות של בן אדם שלם. אם נחתוך מפה ומשם, תראה את העיניים הנוצצות ואת האף העדין כאן, תראה איזה חיוך יפה והכתפיים מסודרות. תראה איזה יופי!". בתור אמן שיוצר בפיסול, הוא ראה בתוך המכוער את היופי. הגדולה של האומן היא לקחת דווקא דברים מכוערים, ולהפוך אותם ליפים. מאחורי כל אמנות יש סיפור נפלא ומשמעות רבה. מסתם צבע, מאבנים פשוטות, מתווים בודדים – דו רה מי – יוצרים אמנות נפלאה. מתוך החומר שהוא מלא חסרונות, עושים תפארת.
התוספות אומרים שהאדם המכוער היה בעצם אליהו הנביא. אליהו רצה ללמד משהו חדש את רבי אלעזר. ובאמת כשהוא שמע מהאדם המכוער את המילים "לך לאומן", נפתח לו עולם חדש. פתאום הוא הבין שהמידות הרעות האלה שהוא רואה על הפנים שלו, הן בעצם חומר הגלם, הפוטנציאל, שיכול להפוך לאומנות גדולה. אליהו הנביא, שמחפש וכותב את הזכויות של עם ישראל, בא ללמד את רבי אלעזר איך לראות את היופי שטמון בתוך הכיעור. על הפסוק בפרשת האזינו "אֵ־ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", אומר המדרש: "א־ל אמונה- שהאמין בעולמו ובראו". הקב"ה מאמין בנו. אמנם בכל אחד מאתנו הוא עשה חלק 'מכוער' – חסרונות, כשלים, נפילות – שעלול לגרום לאחרים לומר לנו 'כמה מכוער אתה!', אבל הקב"ה יצר אותנו כך דווקא כי הוא האמין בנו. הזוהר הקדוש אומר: "לית נהורא אלא ההוא דנפיק מיגו חשוכא" – האור האמיתי הוא זה שמגיע מתוך החושך.
יהי רצון, שה' ייתן כוח לכל אחד ואחת מאתנו להתחזק באמונה שלמה בה'. וכמו שאומר המדרש, בזכות האמונה נזכה לקיבוץ גלויות וביאת משיח.
