אני רוצה לדבר על עבודת ה'. עבודת ה' פירושה שאדם חושב על הקדוש ברוך הוא באמת. לדעתי, זה גם העיקר בתפילה. כשאומרים לאנשים "תפילה" הדבר הראשון שצף לנגד עיניהם זה המילים שבסידור, אבל הרמב"ם מסביר שהתפילה מדאורייתא איננה נוסח מסוים אלא היא עצם הפנייה אל ה'. כמו שאדם, כביכול, מרים את השפופרת של הטלפון ואומר: "הלו", זהו הרגע שבו יש קו תקשורת פתוח, כל השאר זה תוספות. השיחה בין האדם לה' יכולה להיות דו־כיוונית, כמו שהקדוש ברוך הוא פנה אל הבל, אבל התמצית היא הפנייה שלנו לקדוש ברוך הוא.
לצערנו ולשמחתנו אין לקדוש ברוך הוא גוף ואין לו דמות הגוף. לשמחתנו – כי אנחנו עובדים את ה' שהוא אין סוף והוא האלוקים האמיתי, אולם זה קשה – כי אם היה לו דמות היה לנו יותר קל לכוון בתפילה; כשיש ציור ודמות יותר קל ליצור יחס, זאת הסיבה לעבודה זרה.
לאיוב היו חברים, הרמב"ם מתאר שכולם היו יראי שמים וכל אחד מהם היה פילוסוף אחר. איוב אמר להם: כל מה שאתם אומרים נכון, אבל זה לא עונה לבעיות שלי. בסוף, ה' התגלה לאיוב מן הסערה, הוא אמר לו דברים שכבר אמרו לו ושאיוב ידע אותם עוד קודם, אולם ההבדל הוא שה' בעצמו אמר לו את הדברים. הסיכום של הספר הוא בפסוקים שבסופו: "לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר"; איוב אמר: כל העולם שלי נשרף – הרכוש, המשפחה, הקריירה – אבל אחרי ששמעתי אותך וראיתי אותך, שום דבר כבר לא חשוב.
להגיע למדרגה שהקדוש ברוך הוא מתגלה אליך זה לא דבר קטן – הקדוש ברוך הוא לא מתגלה לכל אחד ולא בכל דור – אבל עבודת האדם היא להגיע לנקודה בתוך עצמו שהוא יכיר שהקדוש ברוך הוא הוא האמת היחידה ואין אמת לעומתו, כל שאר האמיתות הן יחסיות. אני לא מדבר על נבואה שהקדוש ברוך הוא מתגלה לאדם, אלא להרגשת אמיתת הימצאו, במוח או בלב.
העבודה, וזה לא דבר פשוט, היא שאדם מנסה להגיע בתוכו להרגשה והכרה – שה' אלוקים אמת; עד כמה שהוא יכול להגיע. אולי מה שהבנת אתמול הוא לא מספיק, היום צריך יותר. הדרך לעשות את זה נקראת עבודת ה'. להגיע למצב שאדם רוצה לראות את ה', לא מתוך סקרנות, אלא בגלל שכל זמן שהוא לא מגיע לזה, הוא לא נמצא בנקודה אמיתית. יכול להיות שכל החיים עובדים בשביל להגיע לפירור אחד שיהיה אמת, וזה שווה.
לפעמים אדם נמצא בשאול תחתיות בכל מיני מובנים, ודווקא שם הוא יכול להגיע לזה. כמו שאומר הפסוק בתהלים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ". לפעמים האיש שעולה במדרגות רוחניות ונוסק לשמים, בסך הכל מבין כמה שה' גבוה יותר, כמה הוא "שם". לעומת זאת, כשהוא יורד לשאול, הוא יכול להרגיש כמה שהקדוש ברוך הוא נמצא וקרוב, הנה אתה.
את התורה אנו מקבלים מלמעלה; אבל העבודה של כל אדם ואדם היא בכיוון ההפוך, מלמטה למעלה. ידוע שלתורה יש שבעים פנים, או שש מאות אלף פנים; וכך יש הרבה שערי שמים וסוגים שונים של דרכי עבודה – אין תרגיל אחד שהוא הנכון או מעשה אחד שהוא בדיוק הדרך. צריך להתפלל: "הורני ה' דרכך" – אני רוצה להגיע, כמה שאני יכול, ומבקש שתעזור לי למצוא את הדרך.
פעם הייתה לי שיחה עם אדם שהיה גדול ממני בשנים, פי שתיים ויותר, הוא חזר בתשובה ונהיה מעין תלמיד שלי. יום אחד שאלתי אותו מה הביא אותו להתעוררות. הוא אמר לי: הפסוק בספר איוב – "למעשה ידיך תכסוף"; הוא קרא את הפסוק וחשב לעצמו – אם הקדוש ברוך הוא כוסף אלי, איך אני יכול להגיד לו לא? הפסוק הזה זעזע את חייו.
בגמרא במסכת שבת כתוב שכאשר אדם מגיע לעולם העליון שואלים אותו כל מיני שאלות, כגון: "נשאת ונתת באמונה?" ו"ציפית לישועה?", אבל יש עוד שאלה שלא כתובה שם. ה' שואל כל אחד: "היה אכפת לך ממני?"; השאלה הזו, היא שאלה של כיוון. אמנם, אין רק דרך אחת, יש מסלול רחב ידיים, אבל שאלת האכפתיות אמורה לכוון את האדם.
הבעל שם טוב בא לעולם כשעם ישראל היה במצב של עילפון. היו אז בערך מיליון יהודים, אף פעם לא היינו כל כך מעט, הדור הזה היה הקטן ביותר בכל הדורות. מה עושים כדי אדם לעורר אדם מעלפונו? קוראים לו בשמו. בא הבעל שם טוב, ששמו 'ישראל', לעורר את עם ישראל. אחד הדברים שהוא אמר והפיץ בעולם הוא, שהיכולת להגיע לה' לא שייכת רק לאנשי המעלה; כל ישראל שייכים בזה. לא משנה איפה אדם נמצא, הוא יכול להיות נהג משאית בדרך בין מצפה רמון לאילת – זו לא דרך מרתקת – והוא יכול לדבר אל הקדוש ברוך הוא.
העניין של החסידות בכלל, לא שייך לקבוצה מסוימת אלא הוא סולל נתיבים שונים לעבוד את ה', כל אחד לפי דרכו – אינטלקטואלי יותר או אמוציונלי יותר.
יש נתיבים שונים ואדם יכול למצוא את דרכו. יכול להיות שאתקל באדם או בספר ואגיד: "פה אשב כי איוויתיה". אדם שמחפש את מקומו זה כמו אדם שמחזיק מפתח ואיננו יודע איזו דלת המפתח הזה פותח. אדם יכול ללכת לכל מיני צדיקים ואנשים, ולומר: יש פה דלת, והיא מובילה לכל מיני מקומות, אבל זה לא שלי. אין טענות לא על המפתח ולא על הדלת, אבל לפעמים הם לא מתאימים. אני הולך לחפש בגד – יש ארוך או קצר – אני לא אומר שהוא לא טוב, הוא רק לא בשבילי.
הכרתי יהודי אחד שהיה ממשפחה של חסידים, אבל הם לא היו שייכים לחסידות מסוימת. שנים הוא הוציא על דבר אחד: ללכת מצדיק לצדיק ולחפש את מקומו. העיסוק שלו היה במחשבים והוא היה מסתובב ומחפש איפה המפתח שלו. שנים. העניין לא היה שהוא חיפש חסרונות של אדם או של דרך, אלא בעיקר חיפש את המפתח אל לבו.
אם אדם עושה את זה הוא צריך לעשות זאת ברצינות. מי שאומר: הדרך הזאת טובה וגם זאת טובה אז אלך על שתיהן – נכון ששתי הדרכים טובות, אולם, יש לו בעיה של תערובת. בשר זה טוב וחלב זה טוב, אבל כשהם ביחד הם אסורים משום בשר וחלב; צמר זה טוב ופשתים זה טוב אבל ביחד זה שעטנז. כדי ללכת בדרך צריכים דרך. כשמתחילים לצאת החוצה – בצורות מסוימות זו בגידה, בצורות אחרות זה טיפשות או חוסר רצינות. כשאדם צועד יש בדרכו יותר משער אחד, אבל אם הוא בא להיכנס לשער אז שייכנס אליו עם כל הגוף.
אדם שנהיה ברסלב, זה לא אומר שאסור לו לקרוא ספר אחר, אבל זה אומר שזאת הדרך שהוא הולך בה. ללכת בדרך אחת, אין זה אומר שכל האחרות לא טובות, אבל חייבים ללכת בדרך, ומי שלא מוצא חייב לחפש דרך אחרת שתהיה אמיתית בשבילו. היו צדיקים שהיו מנהיגים גדולים בישראל, והיו אומרים למישהו: "אני לא הכתובת שלך; אתה יכול לשבת פה, אבל אתה מבזבז פה את העולם שלך".
המטרה היא לעבוד את ה' – לא להעמיד פנים אלא לעסוק בזה, להגיע לנקודה של אמת, ש"אמת ה' לעולם". בסך הכל אנחנו חיים בשביל זה, לשם כך אנחנו נמצאים בעולם.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
