אחת השאלות שאני שומע הרבה היא: איך מכוונים בתפילה? על מה צריך לכוון? רוב האנשים היו רוצים לכוון יותר בתפילה.
קודם כל, עלינו לדעת שהמושג כוונה הוא אישי. שני אנשים מתפללים באותה כוונה, לאחד זוהי תפילה טובה ואילו השני התפלל ללא כוונה. למה? בגלל שאם אדם יכול לכוון יותר אך מכוון פחות, זה נקרא שהוא לא כיוון. יש לי ראיה על כך מהגמרא: הלכה ידועה היא שאם אדם קרא קריאת שמע ולא כיוון בפסוק הראשון, הוא צריך לחזור ולקרוא. הגמרא אומרת שחתן פטור מקריאת שמע בליל החתונה, כי הוא מתרגש ולא יכול לכוון. אבל הראשונים כותבים שבימינו החתן כן חייב לקרוא, כי בין כה וכה אנחנו לא מכוונים כל השנה, אז שיקרא כמו שהוא רגיל. ואדרבה, חתן שלא יקרא קריאת שמע, סימן שיש לו יוהרה: כאילו שכל השנה הוא מכוון ורק עכשיו איננו מצליח.
אבל רגע – איזו מין יוהרה זו אם אני עושה מה שכתוב בשולחן ערוך?! אם הנחתי תפילין, אם שמרתי שבת זה נקרא יוהרה? אם כתוב בשולחן ערוך לכוון בקריאת שמע, איזו ברירה יש לי אם לכוון או לא? הרי אם החתן ישאל "לא כיוונתי בפסוק הראשון, האם עלי לחזור ולקרוא?", ודאי שהרב יענה בחיוב. אז מה פתאום לומר שאנחנו לא מכוונים כל השנה?
מכאן אפשר להוכיח שיש מדרגות בכוונה.
הכוונה עליה אומר השולחן ערוך שצריך לחזור זוהי הכוונה המינימלית, ואותה כל אחד יכול וצריך לכוון, אפילו חתן בימינו. אתה כל כך תפוס בחתונה עד שאתה לא מסוגל לכוון שה' הוא בעל הבית על המציאות?!
ואם כך, אם החתן אפילו היום כן יכול לעשות את המינימום, למה הגמרא אומרת שהוא פטור? מכאן ההוכחה שאם אתה יכול לעשות יותר ועשית פחות, זה נקרא לא לכוון. הנורמה פעם הייתה כוונות גבוהות, ולכן חתן היה פטור כי הכוונה המינימלית שאותה תמיד אפשר לכוון, נקראה אז חוסר כוונה.
אז זה חידוש כללי בענייני כוונה, שיש מדרגות, ואף על פי שיש מינימום כוונה, מצופה ממך לכוון הכי גבוה שאתה יכול. ראיתי בספר 'שומר אמונים' של אחד מתלמידי תלמידיו של האר"י שכתב שלהכיר באחדות ה' זה לא עניין של דיבור חיצוני בלבד אלא עניין פנימי, ולכן ככל שלומדים על זה יותר, מצליחים יותר להגיע לזה. אז התחנה הראשונה לכוונה בתפילה מתחילה בלימוד על הקדוש ברוך הוא, גדולתו ואינסופיותו.
הגמרא בסוף יבמות אומרת שאדם צריך להתפלל כך שיהיו "עיניו למטה וליבו למעלה". מה פירוש "ליבו למעלה"? בחסידות מסבירים שצריך לחשוב מה קורה למעלה, אצל ה'. איך הוא מרומם מכל העולמות, הכל בטל אליו ואין עוד מלבדו. כשאדם חושב על הדברים הללו הוא מתרומם מהעולם הזה, ויכול להגיע בעבודה נכונה למצב שהוא בטל באמת לה'.
ומה פירוש "עיניו למטה", מה עוד בן אדם צריך? לחשוב בשעת התפילה גם על העולם הזה. לא מספיק לחשוב רק על העולם העליון ולהתבטל, צריך לחשוב גם על העולם הגשמי, על היש. כי אם תהיה רק התבוננות עמוקה על "אין עוד מלבדו", מה יקרה לאדם אחרי התפילה? הוא יפתח את עיניו ויראה שהעולם הזה דווקא קיים וקורץ, והוא יתבלבל וייפול. אם התפילה היא רק עם ליבו למעלה, האדם לא מפתח אמצעי להתמודד עם הגשמיות. אז העצה היא שגם בזמן התפילה יחשוב על העולמות הגשמיים ואיך שגם הם בטלים לאלוקות, ואז הוא לא ייפול. הכלל הוא שאסור לשכוח בעת ההתרוממות את הירידה שעוד מעט תגיע.
לדוגמה, כבר בראש השנה צריך לחשוב על הימים האפורים שעוד יבואו, וכמה שעבודת ה' שלנו תהיה שונה. נכון, ביום כיפור אדם לא חושב על אכילה גשמית, אבל עוד כמה שעות הוא בהחלט יחשוב על כך… ואז מה? איך הוא יתמודד עם תאוות האכילה שלו? צריך לחשוב על זה כבר בזמן הרוממות. כבר עכשיו לתכנן מה עומד לקרות, ואז יש סיכוי שמשהו יישאר איתנו גם ליום יום.
העיקרון הזה נכון בכל תחום בעבודת ה'. כשהילדים היו קטנים, אהבתי להישאר בחול המועד בבית. יש ספרים, לא צריך לרוץ לשום מקום, הכל נפלא. אבל אחרי זה תפסתי שכשאבא יושב כל היום ולומד, הילדים משתעממים ויוצאים לבד, וזה עלול להיות לא כל כך טוב. אז החלטתי להצטרף אליהם ולקחת אותם לכל מיני מקומות, לא כדי להשגיח אלא בשביל לכוון. הלכנו לספארי, לצפארי ולעוד מקומות. אבל עד כמה שזה נשמע מוזר, את זה צריך לתכנן כבר בליל הסדר. זה בחינת "עיניו למטה".
דוגמה נוספת: לפני בערך מאה שנה לא היו מוסדות לימוד יהודיים לבנות. פעם זה היה מקובל שבנות לא למדו, אבל לפני מאה שנה הדור כבר השתנה והבנות רצו ללמוד. לאן תלכנה? הלכו לגימנסיה, ושם למדו חכמות הגויים ונושאים שקיררו בתוכנם או בצורתם את יראת השמיים. זה כמובן השפיע עליהן, ולאחר החתונה, בזמן שהבעלים שלהן ישבו ולמדו תורה, הן הלכו לתיאטרון וישבו בבתי קפה… זה היה ממש לא מתאים. באה שרה שנירר ורצתה לפתוח מוסדות 'בית יעקב' לבנות. אבל קמה לה התנגדות רבה. היא הלכה ל'אמרי אמת', הרבי מגור באותם ימים. הוא היה למדן עצום. מספרים עליו שכל ליל הסדר היה אורך אצלו שלושים דקות כדי שיוכל לשבת וללמוד מיד לאחר מכן. פעם הוא חיכה למונית שתבוא לאסוף אותו, ובדקות המעטות שחיכה ברחוב הוא הוציא כמה דפי גמרא מהמעיל והתחיל ללמוד. למדן גדול. מה כבר אפשר לצפות שהוא יגיד לה? אבל דווקא הוא עודד אותה שתפתח עוד ועוד מוסדות. הוא גם זה שהקים את העיתון החרדי הראשון. אתם חושבים שהיה לו זמן לקרוא עיתון?! אבל זה בדיוק "עיניו למטה וליבו למעלה", שגם כשהראש מרחף בעולמות עליונים, אדם זוכר את המציאות של העולם הזה. רק צריך להיזהר לא לרדת מדי למטה…
ה'אמרי אמת' שם דגש גדול בזמנו על עניין החבורות בחסידות גור, ולכל חבורה היה מנהיג, "קומנדנט". יש יהודי זקן־זקן בתל אביב שמספר שבצעירותו החבורה שלו הגיעה יחד עם הקומנדנט שלהם לאמרי אמת. המדריך היה יותר מבוגר והוא טיפל בהם והדריך אותם. כשהם שהו אצל הרבי הוא כל הזמן עזר להם, ואחרי שהתלמידים נסעו החליט אותו קומנדנט להישאר עוד שבוע כדי שגם לו יהיה קצת זמן עם הרבי. פגש אותו הבן של האדמו"ר, ה'בית ישראל', "מה אתה עושה כאן?" הוא שאל. הבחור המבוגר אמר שרצה להישאר קצת בשביל עצמו, והבן אמר לו: "דע לך, אבא לא מחזיק מזה שנשארת. תיכנס להיפרד ותיסע לתלמידים שלך".
הוא נכנס להיפרד מהרבי, והאמרי אמת אמר לו: "כשתפגוש את התלמידים שלך, תגיד להם את הפסוק: 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'". הוא פירש לו מילה במילה, ובסוף אמר "ומה זה 'אין עוד'? שחוץ מזה אין עוד מה לדעת. אם תדע שה' הוא האלוקים, אתה כבר יודע הכל. ועכשיו לך תכניס את זה לתלמידים".
מספר היהודי מתל אביב שהיה תלמיד שלו, שאותו קומנדנט הגיע אליהם ולקח כל אחד ואחד בנפרד לטיול של שעה וחצי. הלך אתו שעה וחצי ו'נתן לו בראש' את הפירוש של הרבי, שוב ושוב ושוב. היהודי הזה הגיע למעלה מגיל תשעים, ניצול שואה, והוא אומר שהוא עבר את כל המלחמה בזכות זה שכל הזמן הוא חשב על דברי הקומנדנט. עד היום כשהוא רואה יהודים יושבים ומדברים סתם ומבטלים את הזמן, הוא מעיר להם. אבל אם הוא רואה שמדברים על ה', הוא נעצר להקשיב. עד היום זה נשאר חקוק בו. וכל זה בזכות מה? בזכות ה"עיניו למטה": תפסיק לחשוב על עצמך ולך לתלמידים. לחיים!