בס"ד

יום חמישי, 28 מרץ, 2024
הכי עדכני
וכל מאמינים – חלק א'

וכל מאמינים – חלק א'

לא מזמן נפטר בארץ יהודי יקר – הזמר דוד (דדי) בן עמי. אני עוד זוכר אותו מגיע לישיבה בכפר חב"ד. קירבו אותו אצלנו, הוא שר לנו יפה מאוד ודיברנו הרבה. הוא היה איש מאוד לבבי, עם הרבה חן ועם הרבה פתיחת הלב. באחת השיחות הוא סיפר על הניצוץ שהדליק אותו. הוא גדל בנהלל, מושב בעמק יזרעאל. שנה אחת הוא החליט ללכת ביום כיפור למנזר, כביכול דרך שם להתקרב לאלוקים. הוא בא למנזר, והכומר שם שאל אותו: "מי אתה?", והוא אמר: "אני מנהלל". "אתה יהודי?" והוא ענה: "כן". "אז למה אתה לא הולך לבית כנסת?" שאל הכומר, ודדי מספר: "נדלקתי! פתאום, כשהוא שאל אותי, נדלק לי משהו שלא היה עד עכשיו. דווקא מהכומר הזה, שאולי רק התבדח, או סתם רצה לבחון אותי – ממנו נדלקתי". יהודי יכול ממשפט אחד, או שאלה אחת, להידלק באש של אמונה – אפילו בן אדם שהולך בכוונה למנזר!

האמונה טמונה בלבו של כל יהודי, אבל טעות גדולה היא לחשוב שדי בכך. לאורך החיים אנחנו שואפים לגדול ולהתפתח. לגדול ביכולת השכלית, להרחיב את המשפחה, לפתח את העסקים, להצליח יותר בחינוך הילדים ובחינוך של עצמנו. אבל האם בין כל השאיפות לגדול, נמצאת גם השאיפה להגדיל את האמונה שלנו? הרבה פעמים, יהודי נשאר עם אותה אמונה שהייתה לו בגיל שמונה והוא לא ממש משקיע בפיתוח שלה. הוא אפילו לא מעלה על דעתו שיש כאן מה לפתח, אני מאמין בבורא וזהו זה… אבל אמונה יכולה גם לדעוך. היא לנצח תישאר אמנם טמונה עמוק בלב, אבל מי יכול להבטיח שיקרה הנס ומישהו יצית אותה מחדש? כשאנחנו מתבגרים וגדלים בגוף, ברכוש, בחוויה, ברגש ובהבנה, ורק האמונה נותרת בממדים של ילד בן שמונה, המקום שלה בחיינו הולך וקטן.

אברהם אבינו חידש בעולם את האמונה בה'. המדרש בשיר השירים, למוד מהפסוק "תשורי מראש אמנה", שאברהם אבינו הוא "ראש לכל המאמינים". הוא המאמין הראשון. מדרש אחד אומר, שאברהם אבינו הכיר את הקב"ה כשהיה בן שלוש. מדרש אחר אומר שזה היה בגיל ארבעים, עוד מדרש טוען שאברהם הכיר את בוראו בגיל ארבעים ושמונה, ובמקום אחר כתוב שהוא היה בן חמישים. אז מתי באמת אברהם אבינו הכיר את הקב"ה? הרבי מסביר שכל המדרשים צודקים, ומה שהם באים לומר זה שאברהם אבינו לא נח.

אברהם הכיר את הקדוש ברוך הוא, ואז הכיר אותו מחדש, ואז אימן את האמונה שלו והגדיל אותה לדרגה חדשה – הוא כל הזמן עבד להגדיל ולשכלל את האמונה שלו. כל גיל שכתוב במדרשים מדבר על עוד שלב חדש של אמונה, אליה הוא הגיע. הוא לא נשאר באותה מדרגת אמונה כמו שהוא היה, אלא תמיד רצה להגיע ליותר. כל הזמן הוא חיפש בהירות יותר חזקה וקשר יותר חזק. לכן אברהם אבינו נקרא ראש המאמינים. הוא ראשון לכל המאמינים, כי הוא הראשון שהאמונה שלו צמחה על ידי עבודה. ממנו יכולים ללמוד איך להאמין יותר ויותר.  

בארה"ב חי רב בשם ר' פישל שכטר. ר' פישל הזה סיפר סיפור שהוא שמע מכלי ראשון. אישה אחת, שעברה את מוראות השואה, הגיעה לארה"ב. היא מאוד רצתה לבנות משפחה וברוך ה' התחתנה, אלא שבמשך עשר שנים ויותר לא נולדו לה ילדים. היא עברה מרופא לרופא ומבדיקה לבדיקה, עד שהגיעה למומחה מספר אחת לפוריות שהיה אז באמריקה. הוא בדק אותה בדקדוק, ובסוף פתח את כף היד שלו ואמר: "אם בכף היד שלי יגדלו שערות, אז אולי יהיו לך ילדים".

היהודייה נשברה לגמרי. חלום חייה היה להקים משפחה. היא יצאה מהרופא בלי לדעת מה היא עושה, ופשוט עלתה לאוטובוס הראשון שהיא ראתה, בלי לדעת לאן הוא נוסע. היא נזכרה בכל התלאות שעברה בשואה, היא ניצלה בניסי-ניסים. המשפחה שלה בנתה חדר מתחת לרצפת הבית כדי להתחבא. את המכסה של החדר כיסו בשטיח, כדי שלא יגלו את המחבוא. הבעיה הייתה, שצריך היה שמישהו מבחוץ יסגור את המכסה וישים את השטיח. היא התנדבה לעשות את זה. היא סיכמה עם הוריה ואחיה שאם ישמעו שיש חיפוש הם יקפצו למחבוא, והיא תשים את השטיח ותתחבא בארון.

יום אחד הנאצים הגיעו והתחילו לשבור ארונות ולחפש. בנס, על הארון שהיא התחבאה בו, הם דילגו. תוך כדי שהם יוצאים מהבית, אחד מהם דרך על השטיח והרגיש שמשהו עקום קצת. הוא הרים את השטיח וגילה את הפתח. כל המשפחה שלה נרצחה על קידוש ה', ורק היא נשארה בחיים.   

תוך כדי הנסיעה היא מתחילה להתפלל ואומרת לה': "ריבונו של עולם! אתה היית איתי כל הזמן! שמרת עלי בכל מיני מצבים והצלת אותי פעם ועוד פעם. והנה אני כאן, רוצה להקים משפחה בישראל ולהמשיך את המסורת של עם ישראל. הרופאים אומרים שלא אוכל להביא ילדים לעולם, אבל אני מאמינה בך ומתפללת אליך: אנא ה'! תן לי את הזכות להקים משפחה. משפחה שתפיץ אמונה ותורה ומצות בעולם".

האוטובוס המשיך לנסוע והיא נשארה עליו, ממשיכה ומדברת כל הזמן לקב"ה. בסוף הגיע האוטובוס לתחנה האחרונה והנהג ביקש ממנה לרדת. היא לא הסכימה ואמרה: "אין לי לאן ללכת! כאן אני מדברת עם ה'". הנהג ביקש ממנה יפה: "גברת, אני מאד עייף ורוצה לחזור לבית שלי, בבקשה תרדי". היא ירדה וחזרה את כל הדרך רגלית, מרחק גדול מאוד. כל הדרך הביתה היא המשיכה לדבר עם הקב"ה. ואחרי שנה נולד לה בן בשעה טובה ומוצלחת!

הרב שכטר שסיפר את הסיפור הזה העיד: "אני שמעתי את הסיפור הזה מאותה אישה", והסביר איך הוא שמע את הסיפור… "זאת הייתה אמי". היום יש לה ארבעה עשר ילדים ונכדים. זהו כוחה של אמונה!

בתפילה העמוקה שלה האישה הזאת חיזקה את האמונה שלה. בכך שהיא הפנתה את המצוקה שלה אל ריבונו של עולם ותלתה את בטחונה בו, בכך שהיא התפללה 'עד הסוף' ונשענה לגמרי על הקדוש ברוך הוא – בכך היא הגדילה את האמונה שלה. אני בטוח שלסיפור הזה יש המשך. האמונה שלה המשיכה לבעור ולגדול, וגם האמונה של ילדיה מתעצמת ומשפיעה הלאה. הרי האישה הזאת האמינה בה' גם לפני כן, אבל באותו יום האמונה שלה גדלה, היא הכירה מחדש את בוראה!

למרות שלכולנו יש אמונה בירושה, אסור לנו לסמוך עליה ולהותיר אותה כמות שהיא, מכוסה ונסתרת. יש לנו חובה לעורר אותה. ללמוד חסידות, לומר ברכות בכוונה, שבספרים כתוב שזאת סגולה להדליק את האמונה, להתבונן בגדלות ה', לחשוב כל פעם מחדש איפה ראיתי השגחה פרטית, איפה שמעתי על איזה נס. אני מכיר יהודים שאצלם בבית, כל ליל שבת, הילדים צריכים לספר על השגחה פרטית שהייתה להם במהלך השבוע. בזכות זה כל השבוע הילדים מחפשים לראות השגחה פרטית.

הגמרא במסכת בבא מציעא אומרת "אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה". פשט הגמרא מדבר על כך שאם יהודי מאבד כסף, תוך זמן קצר הוא ידע שהוא איבד אותו, כי הוא כל הזמן בודק אם הארנק בכיס שלו. למה בן אדם ממשש בארנק כל הזמן? כי הוא יודע מה זה כסף – אוכל, בית, בגדים וכל פרנסת המשפחה שלו תלויה בזה. הכסף חשוב לו. על הגמרא הזאת אומר ה'חפץ חיים', שאדם צריך למשש ולהרגיש את האמונה שלו בכל שעה. אדם צריך לחיות כך שהאמונה היא עיקר חייו. גם אם יש לי כסף ורכוש אבל אין לי אמונה, אין לי כלום בחיים. גם אם אני יודע דברי תורה ומקיים מצוות – האמונה היא העיקר. אז כמו שבכסף אני ממשש כל הזמן, כך צריך למשש באמונה. לחשוב עליה, לבדוק אותה, להיזכר בה, לדבר עליה ולחיות איתה. לנסות לקלוט ולהרגיש אותה בכל דרך.

מספרים על ילד קטן ששאל את אחותו הגדולה: "האם אפשר לראות את אלוקים?" האחות הסבירה שבוודאי לא: "אי אפשר לראות אותו, הקב"ה נמצא בגן עדן, הוא שם ואנחנו לא, אנחנו פה". הילד לא השתכנע והמשיך לחשוב כל הזמן איפה הקב"ה. אחרי זמן מה הוא ניסה את אמא שלו: "אמא, את יודעת איפה אלוקים?" גם אמא שלו ענתה: "אי אפשר לראות את אלוקים. הוא בנשמה שלנו והוא רוחני, אתה לא יכול לראות אותו". הילד הקשיב, אבל התשובה לא סיפקה אותו. בהזדמנות אחרת הוא הלך עם סבא שלו לדיג. הם ישבו על שפת הים וראו את השקיעה מתקרבת, השמים נצבעו בגוונים מקסימים. הילד, שהשאלה ישבה לו על הלב, החליט לשאול: "סבא, אני מתבייש לשאול, אבל השאלה הזאת מציקה לי – האם אפשר לראות את אלוקים?" הסבא שתק והמשיך להתבונן בשקיעה. אחרי דקות ארוכות של דממה הוא אמר: "כשמתבוננים בבריאה ורואים את כל הפלאים שלה, לומדים לראות דרכה את הקב"ה".

אז שנזכה שהשאלה הזאת תציק לנו כל הזמן, שלא נסתפק בתשובות חלקיות, ושנתאמן לראות את האמונה בתוך כל דבר ולגלות את בוראנו מחדש שוב ושוב, עד שלא נוכל שלא להרגיש ולראות אותו כל הזמן.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן