לחיים, אחים יקרים.
מסופר כי לקראת הקמתה של ישיבת 'חכמי לובלין' הנודעת, ערך מייסדה הגאון רבי מאיר שפירא סבב גיוס כספים בערים שונות ברחבי פולין ומחוצה לה.
עם הגעתו לעיר מסוימת, היה רבי מאיר עורך בירור מי הם התורמים הפוטנציאליים המקומיים, ומי מהם נחשבים 'כבדים' לעומת אחרים שהם בעלי יכולת צנועה יותר. על פי האינפורמציה שקיבל, היה יוצר אומדן של גודל התרומה אותה יכול היה יבקש מהם לטובת ישיבתו.
באחד מביקוריו, נפגש רבי מאיר עם יהודי ושמו ר' יחזקאל פפר. רבי מאיר שיתף אותו בחזונו על הישיבה שעמד להקים וביקש את עזרתו. בו-במקום התחייב ר' יחזקאל לתרום סך נכבד של חמש מאות זלוטי! רבי מאיר הופתע מתרומתו הגדולה, שכן על פי הבירור המוקדם שעשה היה זה הרבה מעבר למצופה ממנו. אמנם ר' יחזקאל היה מוכר לכל כמוקיר ומחבב תורה ולומדיה, ובכלל היה יהודי חם לכל עניין שבקדושה, אבל עשיר מופלג לא היה…
שאל אותו רבי מאיר בעדינות: "ר' יחזקאל, אתה בטוח שתוכל לעמוד בתרומה כה גדולה ושהיא אינה עולה על מידותיך? אגלה בפניך את ליבי: כששוחחתי קודם לכן עם כמה ידידים מקומיים, הם העריכו שתוכל לתת לי מקסימום שלוש מאות זלוטי. אי לכך, אינני רוצה שתעמיס על עצמך יותר מכפי יכולתך…"
השיב ר' יחזקאל לרבי מאיר ואמר: "אתה אומר שהעריכו אותי בשלוש מאות? אכן, הם העריכו אותי על פי היכולת הכלכלית שלי, אבל לא לפי הלב שלי!".
ר' יחזקאל הוא דוגמה ל"איש אשר נשאו ליבו" מפרשת השבוע. בזכות הלב שמנשא אותו, הוא מסוגל לעשות ולתת יותר מיכולתו; ובמקביל, ליבו מתרונן ומתרומם בשמחתו על תרומתו.
לכל אחד מאיתנו יש דברים שונים שהוא היה רוצה לשנות ולשפר בחייו, אלא שניסיונות חוזרים ונשנים שהסתיימו באכזבה גרמו לו להרים ידיים ולחשוב כי אלה אינם ברי-השגה. "ככל הנראה אני כבר אמות ככה", אנשים אומרים לעצמם בייאוש שיש בו השלמה, "זה פשוט גדול עליי, כך שחבל על כל המאמץ וההשקעה"…
כן, הוא מאוד היה רוצה להיות מסודר, אבל מסתבר שזה לא ממש בגדר האפשר. הוא מאוד היה שמח להצליח להתמיד בלימוד החדש שלקח על עצמו, אבל מה הוא יעשה כשבכל פעם ההחלטה הטובה מתפוגגת בדרך כלשהי זמן קצר לאחר התחלתה? גם לא היה מאושר ממנו אילו היה מצליח לפרגן בלב שלם לשכנו או חברו, אבל בעיניו זה לא יותר מחלום באספמיה שבמבט ריאלי לא נראה שהוא יזכה להגשימו. ואורח חיים בריא הכולל התעמלות קבועה ותזונה נכונה – שנים שזה משאת נפשו, אבל הוא כבר הבין שזה לא משהו שיקרה בגלגול הנוכחי, הלוואי בזה שיבוא אחריו…
האם זו מחשבה מוטעית של אדם, או שמא מבט מפוכח על חולשותיו? זו השלמה שיש לה מקום, או תבוסתנות המפריעה לו להכרת כוחותיו? לפרשת ויקהל יש הרבה מה לומר בסוגיה הנזכרת, ואם נקשיב לה היטב – תתחולל בחיינו תפנית נהדרת!
התורה מתארת את תרומת בני ישראל למשכן ואומרת: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו, הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד". האור החיים מסביר את התארים בהם עושה התורה שימוש ביחס למתנדבים – 'נשיאות לב' ו'נדבת רוח', ומסביר כי אלה הם שני סוגים. הרמה הנמוכה יותר, המכונה בכתוב 'נדבת רוח', היא של אלה שאמנם נותנים את נדבתם "ברצון נפשם", אבל הם אינם יוצאים מגדרם ונותנים רק בהתאם ליכולתם הכלכלית וליתרתם הנוכחית בבנק…
מעליהם נמצאים אנשים שנותנים מעל ומעבר למה שהיה להם לתת על פי מצבם הפיננסי, בשל "גודל טוביות ליבם" כלשונו. כל אחד מהקבוצה הזו הוא "איש אשר נשאו ליבו", כלומר – ליבו ואהבתו הגדולה לה' מנשאים אותו וגורמים לו לתרום יותר מכפי ערכו, כאילו היה "עשיר יותר ממה שהוא". אדם כזה ממחיש בהתנהלותו כיצד אהבה מקלקלת השורה, עד ש"לא יקפיד על החיסרון אשר ימצאנו – כי שמח בנתינה יותר מהקניין אצלו", הפוך מהנטייה הטבעית שלנו.
מלאכת המשכן הייתה מלאכת מחשבת ממש והצריכה מומחיות רבה. המנורה שנעשתה מקשה זהב, הכרובים, שולחן לחם הפנים, מזבח הזהב, הפרוכות ושאר כלי המשכן – כל אלה הצריכו מומחיות וכישרון לעילא ולעילא. וירטואוזיות אמנותית של ממש. איך באמת צלחו בני ישראל את האתגר המקצועי בשעה שהיו נעדרי ניסיון מוקדם בצורפות, פרזול, אריגה ועוד? במצרים הלא הם עסקו מקסימום ביצירת לבנים מקש ותבן, הם לא יצרו כלי זהב וכסף מיוחדים או עסקו באריגה וטוויה במלאכת מחשבת…
מסביר הרמב"ן, שלשונו המתפייטת משהו של הפסוק: "כל איש אשר נשאו ליבו", יש בה כדי להסביר כיצד נמצאו האנשים המתאימים לביצוע המלאכה העדינה והמורכבת של בניית המשכן וכליו. לדידו, הפסוק איננו מתייחס לתורמים מכספם למלאכת המשכן, אלא לעושים במלאכת המשכן עצמה.
הכתוב מכנה את המתנדב לעשות את מלאכת המשכן כמי ש"נשאו ליבו", משום שהוא יכול היה לפטור את עצמו מהעניין ולומר: איך אגש לעסוק במלאכת המשכן בלי כל ניסיון מוקדם? אבל, לא. ליבו נשא אותו והגביה אותו, ומשכך הוא ניגש למשה ואמר בביטחון: "אנכי אעשה כל אשר אדוני דובר", כלשון הרמב"ן. הנני! אני מוכן לקבל עליי את המלאכה החשובה.
והנה, באורח פלא התברר כי ברגע שאדם מגלה את העוצמה הלבבית שלו, פתאום הוא מצא בטבע שלו את היכולת, "מצא בטבעו שיידע לעשות". לפתע אתה מקבל תמונה אחרת על יכולותיך, ומגלה שהדבר שעד לפני רגע נראה מעבר ליכולתך הוא לגמרי בכוחך. הלהט והאכפתיות למלא את רצון ה' הם שהעניקו להם אומץ וזרזו אותם לומר – על אף הנועזות שבדבר – אנחנו נירתם למלאכה! מתוך הישענות על ה' ואמונה כי תהיה להם סייעתא דשמיא. בהפוך על הפוך, דווקא ההתבטלות שלהם כלפי רצון ה' היא שהעניקה להם תעצומות וגילתה בהם כוחות. בזכות הביטול – נוצר היש (מאין), והם חשפו כוחות נעלמים.
"כל ההתחלות קשות" אומרים חז"ל, ובראשית שליחותנו באנטוורפן חשנו זאת היטב. חווינו קשיים מקשיים שונים. מצאנו את עצמנו במקום חדש כשאיננו דוברים את השפה, והתמודדנו עם אתגרים רבים שהביאו אותו לתהות על כל העניין ולשאול את עצמנו האם השליחות הזו נכונה עבורנו, או מדויק יותר – האם אנחנו האנשים הנכונים לבצעה.
בשלב מסוים אשתי כתבה מכתב לרבי וביטאה את רחשי ליבנו במילים: "הגיעו מים עד נפש". העלינו גם את הרעיון להביא שליח נוסף לעיר שיהיה לנו לעזר ויצליח היכן שאנחנו נכשלנו, מתוך מחשבה שבהמשך אולי הוא ייקח עליו את כל השליחות בעיר ואנחנו נשוב ארצה…
במענה של הרבי, שנכתב על גיליון המכתב שלנו, הוא עצר ליד המילים בהן תיארנו את קשיינו וכתב: "ומכאן ולהבא יהיה כיתרון האור מן" (כאשר הוא משמיט את המילה "חושך" המשלימה את המשפט). ואת השורה בה הופיעה הצעתנו להביא שליח נוסף לעיר, הרבי מחק באמצעות קו ארוך וכתב: "ימלאו כוחותיהם במילואם". ובמילים אחרות: יש לכם ובכם הכוח! הפסיקו למקד את הפוקוס על הכישלונות, והבליטו את הטוב וההצלחות. ובהשראת דברי הרמב"ן נאמר: אם רק יהיה לך נשיאות הלב, "תמצא בטבעך" שאתה יודע למלא את שליחותך ובהצלחה רבה.
כשלמדתי בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד, זכיתי ללמוד רבות מהמשפיע, איש מסירות הנפש, רבי מנדל פוטרפס זצ"ל. ר' מנדל היה חסיד בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שנלחם למען החזקת היהדות ברוסיה ופעל להצלת יהודים והוצאתם אל מעבר למסך הברזל מתוך סיכון עצמי גדול, כזה שעלה לו בשנים רבות של גלות במחנות עבודה בסיביר.
חייו לא הוקפו בשושנים והיו רצופים באתגרים ותלאות. די אם נציין את פטירת אביו בעת שאימו הייתה טרם לידתו – הוא נקרא בברית המילה על שמו של אביו, ועלה לתורה כמנחם מנדל בן מנחם מנדל… – ואת שנות הגלות ועבודת הפרך בקור הסיבירי, בשביל שנבין כי חייו היו התמודדות אחת ארוכה. אף על פי כן, ר' מנדל לא היה טיפוס מריר ומדוכא ולא חי בחידלון. בדיוק להפך.
זכורני כי פעם אחת בהתוועדות עם ר' מנדל, פנה אליו תלמיד שבעצמו היה שרוי בתקופה מאתגרת בחייו הבוגרים ושאל: ר' מנדל, איך הצלחת לעבור את כל מה שעברת ולהישאר חיובי, מאמין ומחובר? מהיכן שאבת את הכוחות לגבור על הקשיים שבאו עליך בצרורות? מה הסוד?
כתשובה לשאלתו, ר' מנדל חזר לחוויה מימי ילדותו וסיפר כך:
"בילדותי לקחה אותי אמא פעם לראות לוליין המבצע פעלולי אקרובטיקה שונים. בין היתר, הלך האיש על חבל דק שנמתח בגובה. הוא עלה אליו בעזרת סולם רב שלבים, נעמד על החבל כשמקל ארוך בידיו והלך מצד לצד לכל אורכו. הבטתי בו אחוז דאגה, הרי בסטייה של כמה סנטימטרים הוא עלול להתרסק לקרקע… כשהגיע לקצה החבל עצר הלוליין לרגע, ניכר היה שהוא מתרכז כולו, ואז קפץ קפיצה סיבובית של מאה ושמונים מעלות ועשה את הדרך בשנית, הפעם לכיוון הנגדי…
"איך הוא עושה את זה? שאלתי את אמא בהשתאות. אמא כמובן לא ידעה, ואחרי שההופעה הסתיימה הפצרתי בה שנלך אל מאחורי הקלעים ונשאל את הלוליין מהי השיטה לבצע את התרגיל המבעית הזה בהצלחה, בלי לגמור אותו על הרצפה… פנינו אליו, ותשובתו הייתה כך: כשאני עולה על הסולם ועומד על החבל, לפני שאני מתחיל לצעוד עליו אני מצייר במוחי נקודה מסוימת בצד השני, וכשאני עושה את הפסיעה הראשונה, כמו גם את אלה שאחריה, אני מרוכז רק בה. כולי שם, וזה כמו מגנט שסוחב אותי. אני לא רואה שום דבר. לא למעלה, לא למטה וגם לא בצדדים – רק את הנקודה הזו.
"מכך למדתי", סיים ר' מנדל את תשובתו לתלמיד, "שאם יש לך מטרה, כזו שנוגעת בנפשך ואתה מרגיש שהיא-היא מהות שליחותך בעולם הזה, הרי שהיא תשמש עבורך כמו מגנט ותסחוב אותך הלאה. בהתמקדות בה, בריכוז מלא ביעד, תוכל לגבור על כל קושי ולגלות בעצמך כוחות בלתי נדלים!"
מספרים על חוקר שערך ניסוי מעניין המדגים באופן מדהים כיצד לתפיסה שלנו יש השפעה מכרעת על הביצועים שלנו. הוא אסף שלוש קבוצות של סטודנטים. לקבוצה אחת הלביש בגדי רופא לבנים, קבוצה שנייה הולבשה בסרבל לבן של ציירים, וקבוצה שלישית נשארה בבגדיה אלא שבגדי רופא הונחו על ידה.
לאחר מכן הוא מסר לכל קבוצה שתי תמונות זהות עם שינויים קלים וכמעט בלתי נראים, ונתן להם לפתור אתגר 'מצא את ההבדלים'. היה מפתיע לגלות שהקבוצה שהולבשה בבגדי רופאים מצאה הבדלים רבים יותר בפער ניכר משתי הקבוצות האחרות, אף שהמשתתפים לכל קבוצה נבחרו באופן רנדומלי. ההסבר שהחוקר העניק לממצאים הוא שברגע שהסטודנטים עטו על עצמם את בגדי הרופאים, הם נכנסו לתודעה חזקה של עזרה לאחרים ובתחושת אחריות. זה חידד את החושים שלהם וגרם להם להעניק תשומת לב יתרה לפרטים.
האמת היא שהמחקר הכי מדויק ומרגש הוא המלחמה שאנחנו חווים מזה כמה חודשים. בחורים צעירים שעד שמחת תורה תשפ"ד חיו את חייהם לעצמם, חשבו בעיקר על נוחותם והיו טרודים בתכנון מה שיעשה להם טוב ונעים, מגלים פתאום מסירות נפש יוצאת דופן, תעצומות נפש אדירות ונכונות להקרבה. האגואיסט של אתמול הוא האלטרואיסט והאידיאליסט של היום. זה לא ייאמן, אבל השמועות מדברות על ויכוחים בין חיילים, מי יסכן את עצמו וייכנס אל תוך הסכנה – בין אם זו מנהרה מסועפת או בית ממולכד – כשכל אחד טוען לבכורה. "אתה לא נכנס", אומר המילואימניק לחייל הסדיר, "עוד לא התחלת את החיים ולא הקמת משפחה". והלה משיב לו באותה מטבע: "בשום אופן אתה לא מסתכן, אשתך והילדים מחכים לך בבית".
אתה שומע ונדהם – איך מתחולל שינוי קיצוני שכזה בזמן כה קצר? ואיך זה שברי-פלוגתא חריפים עד לא מזמן מוכנים היום למות אחד בשביל השני מבלי לחשוב על עצמם?
התשובה בשתי מילים היא: "נשאם ליבם"! כשהם הבינו שבידיים שלהם מונח לא פחות מגורל האומה, כהרף עין הם נעשו לאנשים אחרים והתעלו לגודל השעה.
לחיים, לחיים ולברכה. יש לנו הכוח להשתנות. אנחנו יכולים.
