בואו נדבר על פסח. כולכם הרי בחורים רוחניים מאוד, שרוצים בוודאי לדבר על פסח לגמרי ברוחניות – זו הרי בהחלט מצווה גדולה. אבל נתחיל מעניינים לא רוחניים בעליל: פסח הוא זבח משפחה. יש חגים שבאופן בולט הם לא חגים משפחתיים – אפילו כשהם נעשים במשפחה זהו רק רקע. יום כיפור לדוגמה. סדר פסח הוא שונה לחלוטין, וחשוב לזכור שזבח משפחה הוא פרויקט לא פחות גדול. כך הרי אמרו לדוד המלך: עד שאתה הולך לכבוש את סוריה, אולי תטפל קודם בבית שלך? נשארו לך שם כמה חורים.
יש כאלו שיושבים בחיק המשפחה הקטנה או הגדולה ומרגישים מאושרים. אבל לא אצל כולם כך המצב. יכולים לשבת אנשים ביחד, והם עולים אחד לשני על העצבים. אני יושב עם מישהו, ובלי שום סיבה ברורה – הוא פשוט מרגיז אותי. יש אנשים שמספיק לשמוע אותם מספרים בדיחה כדי לרצות לזרוק אותם מהחלון. זו בעיה שאין לה תרופה עם כדורים. לפני כל העניינים, מנסים לפחות ללילה אחד להיות קצת יותר בעלי מידות – לא לכעוס ולא להתרעם. אמנם לפעמים מה שקורה הוא שהאדם כועס בתוך עצמו ללא הרף, וגם בזה אין תועלת גדולה. אומרים שהכועס כאילו עובד עבודה זרה – תארו לכם אדם היושב בסדר ובמשך שש שעות פשוט עובד עבודה זרה מבפנים. אבל זה עדיף מלהוציא את הדברים החוצה, וגם זה יכול להיות קשה ביותר.
הרבה פעמים, למה כועסים על אחרים? כי מנסים, באיזה מקום במחשבה, לרצות שהם יהיו כמונו. כשזה לא קורה – כועסים. מישהו פעם אמר במליצה על הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" – אל תשנא מישהו כי יש לך לב יותר גדול. יכול להיות שיש לנו תבניות איך ליל הסדר צריך להיראות, אבל הפלא ופלא – לא כולם משתפים פעולה. אז לכמה שעות מתפטרים מתפקיד הדיין, ומנסים לראות אדם מתוכו, לא מתוכי. במבט שכזה הרבה דברים תמוהים נעשים הרבה יותר מובנים. מדוע ההוא מספר בדיחות שלא מתאימות לא לפסח ואפילו לא לפורים? משום שיש אנשים שמעולם לא למדו שום דבר אחר, והדבר היחיד שנראה להם טוב ונחמד לבריות זה סוג מאוד מסוים של הלצות נמוכות או תפלות. הנה, אפילו כאן בקהל יש בריות שפשוט יושבות וחולמות כמו גלמים. כל אחת מהן, בכל צד, יכולה להרגיז אותי. אבל כשמנסים להפסיק להיות דיינים – ולו לכמה שעות – זה בעצמו עושה תיקון.
עניין קטן אגב זה: מישהו פעם כתב לרבי מליובאוויטש שהוא שמע שקיפול הטלית שהבעל מקפל במוצאי שבת, יש בה סגולה לשלום בית. הוא השיב לו שהוא לא מכיר את הסגולה הזו, אבל להפשיל את השרוולים ולהדיח את הצלחות – זו בוודאי סגולה לשלום בית. לעזור, לנקות ולתת יד – כל אלו הם לא עניינים רוחניים, אבל כוחם יפה. אני לא מנסה למכור מצוות לפסח, אני מנסה לדבר על עניין אחד: איך יושבים עם המשפחה, ובאיזו מידה של שלמות. מישהו יושב עם החותנת שלו, והיא עולה לו על העצבים; האחר צריך לשבת עם קרוביו – שהם אמנם מעטים, אבל כל אחד מהם משעמם אותו עד מוות. בסופו של דבר יש כאן גם עניין אחד פשוט: כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם. הכלל הזה לא תמיד עובד מיד אלא לאחר זמן, וצריך גם להתאמץ עבורו לא פעם.
הדברים האלה אינם נוגעים רק למעטפת של הסדר – הם נוגעים גם במהות שלו. בסופו של חשבון, אם נדבר ונספר בפסח על מכות מצרים – דיינו. זה סיפור מאוד פשוט וישר, אין פה סיבוכים מכל סוג. יושבים, מספרים את סיפור יציאת מצרים, אוכלים ביחד, שותים ביחד. המשפט "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" לא נאמר ולא שייך בליל הסדר. אולי היום כל מיני יהודים ינועו קצת בחוסר נוחות, אבל בסופו של דבר – זהו חג פרימיטיבי, והוא מעורר בתוכנו את החלקים הפשוטים, הראשוניים והפרימיטיביים. המצרים קיבלו קצת מכות, ועוד קצת מכות, ועוד מכות – ויושבים גדולי החכמים וסופרים את המכות האלה. אלו גדולי ישראל, אז גם אנחנו יכולים להיות קצת יהודים פשוטים בלילה הזה.
איך היו נראים אבותינו שיצאו ממצרים? אנשים שכל ימיהם עבדו עבודת פרך, לא למדו שום דבר – זה היה משהו הרבה יותר גרוע מחבורה של פלאחים. בפסח לא שואלים אם היה מגיע לנו להיגאל ממצרים או לא; יושבים ומנסים לאחוז בדברים הנמוכים, הבסיסיים. אולי בזה אני מקלקל לכם את הסדר, את זה שמישהו אולי תכנן את הכוונות העליונות שהוא יוכל לכוון בהן, עם בחינות ופרצופים וספירות וגימטריאות; צר לי.
אם כן מתעקשים לדבר קצת בסגנון הזה – הנקודה שהיא התשתית לכל גאולת מצרים היא הנקודה של הכתר העליון, "גולגלתא דחפיא על מוחא", זו שמעבר לטעם ודעת. הרי "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה", אנחנו אולי היינו אפילו יותר מלוכלכים, אז מה היה העניין הגדול כאן להוציא דווקא את אלו, לנקות אותם ולגאול אותם? רק רצונו של מלך מלכי המלכים, הרצון הפשוט; "שתוק, כך עלה במחשבה" – מחשבה שלא שייך בה טעמים, שהיא למעלה מכל האורות וההשגות. זו הנקודה הפרימיטיבית, הגולמית, הפשוטה ביותר.
ובפסח זובחים זבח, ואוכלים אותו ככה, על מצות ומרורים. לפני כמה שנים, כשניסיתי להיות מעט יותר מחוכם, כתבתי שההבדל בין מצה לחמץ הוא שחמץ הוא לחם תרבותי; מצה היא הלחם הפרימיטיבי ביותר שיש. ובפסח, כשחוזרים אל התשתית, אוכלים את הדברים הפשוטים ביותר – מצה, מרור, אפילו זבח הפסח. אם רק היה מותר לבשל את הפסח, כמה מתכונים היו עושים ממנו? אבל בסך הכל, מה עושים? תוקעים מוט מן הקצה אל הקצה – וככה אל האש.
אני בטוח שיש סדרים שהם לעילא ולעילא. יש נקודה מעניינת – הרבה אדמו"רים אמרו לחסידים לבוא אליהם בחגים; היו משפחות שלא ידעו איך האבא נראה בראש השנה. אבל כמעט בכל המקומות היו מגרשים את החסידים הביתה לליל הסדר. וכי הרבי לא יכול היה להביא את חסידיו להתעלות הנפש גם בד' כוסות? אבל זה לא העניין.
אולי אתם לא יכולים לדמיין, אבל לפעמים גם יש סדר פסח שלא נאמרים בו שום דברי תורה. לפעמים הקהל לא רוצה לשמוע, לפעמים אין בכלל מי שירצה להשמיע. ומה בכך? ליל פסח הוא לילה של קומזיץ פשוט, לא ערב של התעוררות הנשמה. באים, משפחה משפחה – ואם זו משפחה קטנה לוקחים גם את שכנו הקרוב אל ביתו, ומנסים לשבת יחד כמו בהתחלה. חלק מזה פירושו גם להסתכל על בן המשפחה, השכן והאורח, במבט נטול חכמות וקושיות. יש זמנים לחכמות האלה, יש הרבה מקום לביקורת ומחשבה. אבל בפסח חוזרים לקרקעית, לזה שאפשר לשבת עם מישהו בלי לחשוב אם הוא הכי טוב בעולם.
בעצם במצרים כולנו היינו מעין בני דודים אחד של השני, סוג של חמולה גדולה. מה כבר הבנו? שום דבר, קדחת; לא תורה ולא חכמה. עבדנו עד טשטוש חושים ומחשבה, אבל מה – ראינו את המכות של המצרים והייתה לנו נחת רוח לראות אותם מתגרדים. במצב כזה אף אחד לא דן אדם אחר; יושבים ולועסים, כל אחד כמה שהוא יכול ללעוס. זו התמצית הראשונה של האמונה: שאני מאמין שיש גואל ישראל, ושאנחנו משפחה אחת. זה כל מה שיש לנו כעם, ומעבר לזה – שום דבר.
הבעיה היא שבסדר פסח הבא אנחנו כבר מתוחכמים יותר, למדנו כמה וכמה דברים. ולמרות כל זה, אנחנו עדיין מנסים כל שנה לחזור לאותה תשתית, לאבן השתיה שעליה הכל נבנה. בשביל זה לא צריך לומר דברי תורה; מספיק להסתכל אחד על השני ו"איש רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". זו משפחה – מנמנמים קצת ביחד, אוכלים קצת ביחד, ומרגישים כמו בגיל שנתיים, כאשר היינו יכולים לשים יד ביד של ילד אחר ולצאת לטייל.
יש הרבה כוונות לטבילת מקווה, מורכבות יותר ופחות. אבל הכוונה הפשוטה של מקווה היא שלוקחים אדם, שיש לו כל מיני דברים – הון ומעמד ומשפחה ועבודה וחברים ושמחות וצרות – ולרגע הוא חוזר אל ההתחלה. כך אנחנו נולדים ונוצרים – מכונסים בתוך מים, ובמקווה שבים ונעשים כתינוק שעוד לא נולד. הכל נכנס פנימה – ראשו על כרעיו ועל קרבו. גם העולם כולו כך נוצר, עם התוהו ובוהו, ורוח אלקים שמרחפת על פני המים. אדם עשה מה שעשה, אבל כשהוא שב אל המקור הראשון הוא בעצם נטהר בזה שהוא חזר לבראשית.
פסח הוא סוג של מקווה שכזה, שגם בו אנחנו מנסים לחזור אל נקודת הראשית, שהיא הנקודה שהייתה עוד לפני האל"ף בי"ת: הרי פסח דורות נעשה זכר לפסח מצרים – ואותו הרי עשו עוד קודם שבכלל יצאו! כולם עדיין היו יושבים בבתים העלובים שלהם, עבדים, עם הדם על הדלת – וזו נקודת ההתחלה. זהו זבח של קרבת הקדוש ברוך הוא, וזבח של קרבת המשפחה.
מסופר שבשנה אחת אחד מן החסידים הגדולים של החוזה מלובלין עשה את ליל הסדר הראשון בהתעוררות גדולה. הוא התגבר כארי וממש הרגיש שהוא עולה מעולם לעולם ועד לעולמות עליונים. למחרת, ביום טוב שני של גלויות, קרה לו איזה מקרה מצער, והוא ישן והתעורר מאוחר, סמוך לחצות. וכך את הסדר השני הוא עשה במרוצה גדולה רק כדי להספיק לאכול האפיקומן לפני חצות. אחרי החג הוא הגיע לחוזה, שאמר לו: "שני סדרים עשית: הראשון היה – בסדר; השני – מובחר שבמובחרים". בלילה הראשון אותו חסיד עלה לעולמות העליונים, אבל בלילה השני הוא היה יהודי פשוט, שמנסה לבלוע את האפיקומן שלו בלי מלאכים; זה באמת סדר יפה.
ועוד סיפור אחד: אחד האדמו"רים הלך פעם כשהוא מוקף בחסידים, והוא התכופף ואמר: "מקוה ישראל ה'" – ישראל הם המקווה של הקדוש ברוך הוא, ואני טובל בתוך היהודים. זה מה שאדם צריך לעשות בליל הסדר.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
