ההתוועדות הזו קשורה לתאריך מסוים, כ"ד בטבת הוא יום פטירת בעל התניא. יש דברים שלא משנה מתי אומרים אותם, זמנם יפה לכל השנה אבל צריך להדגיש אותם בזמן מסוים.
יום ההילולא של צדיק זה היום שבו הצדיק שנפטר לעולם הבא עולה מעלה אחת למעלה. לצדיקים אין מנוחה. זה שאין למישהו מנוחה עדיין לא מעיד על כך שהוא צדיק… אבל לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. צדיק נכנס לגן עדן, מצא לעצמו את החדר, מצא לעצמו את הכסא ואת הספר ועכשיו הוא יושב ועטרתו בראשו והוא נהנה מזיו השכינה. עכשיו, אם הוא צדיק, מיד יזרקו אותו לגן עדן אחר, והוא יצטרך עוד פעם להתחיל, למצוא לו את השולחן, למצוא לו את הכסא, ולמצוא לו את הספר. וככה הוא ימשיך הלאה לעולם אחר. זו בעיה של צדיקים. את הרשעים מכניסים למקום אחד ושם הם נחים. זה הסימן שהם רשעים. זה פסוק במשלי: "שבע יפול צדיק וקם, ורשע יפול באחת". הרשע נופל פעם אחת וזה מספיק לו, הוא נשאר לשכב. לא שהצדיק לא נופל, אבל הוא נופל וקם. וכמה הוא נופל? שבע פעמים, שבעים ושבע פעמים, שבע מאות שבעים ושבע פעמים, ואין לזה שיעור בכלל. לכן כשהוא מגיע לעולם העליון, אז הוא עולה מעלה אחר מעלה. אבל בכל יום השנה לפטירה יש עניין של חיות מחודשת. בגמרא כתוב על הפסוק "כי לא יראני האדם וחי", שבחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים.
האדם זוכה לראות את ה' ברגע מותו מפני שזה הרגע של יציאת הנשמה, ברגע הזה הוא זוכה ומתעלה לראות את ה'. ובכל שנה ביום השנה הוא זוכה לראות ראיה גדולה יותר, עמוקה יותר, פנימית יותר, ועל ידי זה הוא עולה. וכל מי שדבוק אל הצדיק, או כל מי שמנסה להידבק אליו, מתעלה יחד איתו, מפני שכשהצדיק עולה הוא מושך אחריו את כל מי שדבוק אליו.
אתם יודעים שהפירוש המילולי של "הילולא" הוא חתונה. בחתונה יש את החתן, והשמחה היא באמת שלו, אבל יש כל מיני אנשים ששמחים עם החתן, רוקדים עם החתן ועל ידו זוכים לעליה, למדרגה. זה בעצם העניין של יום ההילולא. שעוד אנשים נמצאים מעגלים-מעגלים, ומצטרפים יחד לעליה הזאת.
אפשר לספר דברים מופלגים על הלימוד של החתן של ההילולא דנן או על האישיות שלו, אך לאמיתו של דבר זה טוב רק בשביל לחמם את הלב, אבל זה לא קשור דווקא לדבקות הנפש. מה יוצא לי מזה שמישהו היה אדם גדול, איך אני מתחבר אליו?
אני רוצה לומר משהו, מה הוא בעצם חידש ומה היה העניין של התורה שלו. בכל הדורות ידעו שאם אדם רוצה לעלות מדרגה הוא צריך לעשות איזו קפיצה ולעשות שינוי בנפש. לפעמים הקפיצה הזאת היא סוג מסוים של שיגעון, בן אדם קופץ למציאות חדשה, אני לא שייך לזה אבל קופץ פנימה, אם אני נוגע אז אני מתלקח. זה כמו לקפוץ לתוך מדורה.
לפעמים השינוי הזה הוא שינוי דרסטי. בן אדם עשה את הקפיצה הזאת ולא חוזר להיות מה שהוא היה, אבל זה לפעמים קורה ולפעמים לא קורה, והרבה פעמים זה קורה רק בדמיונות. מה שחידש בעל התניא זה את מה שנקרא "דרך ארוכה וקצרה". הדרך ארוכה, אבל יש דרך ויש מסלול ואפשר לעבוד עליו. הוא נתן את הדרך לאנשים כדי שיוכלו ללכת לבד, זה לא מרתק כמו זה שקופץ בבת אחת לשמים, זו דרך הרבה יותר ארוכה, אבל גם הרבה יותר בטוחה. הדרך הזאת אומרת שאתה תעבוד קשה, תוציא את הנשמה, אבל אתה יכול להגיע. ובדרך הזאת, במסלול הזה, אפשר לעלות למעלה.
זה חלק מעולם גדול וחדש שהוא פתח להרבה אנשים, שכמעט ואין בו שום נקודה של חוויה מיוחדת. יש אנשים שחוו משהו וזוכרים אותו, אך יש כאלה שלא זוכרים ויש כאלה שלא חוו. יש כל מיני בריות בעולם. הדרך הזו, שבן אדם יושב ועובד, מזיע ומקלל ועדיין ממשיך לעבוד, זוהי הדרך שהוא בנה, והיא לא מבוססת על חוויה או על קפיצה. בונים אבן ועוד אבן, הולכים פסיעה אחת והולכים עוד פסיעה אחת, זה משגע, זה מעייף וזה מפריע, אבל זו דרך שאפשר דרכה להגיע.
בניגוד לאחרים שאמרו שיש איזושהי קפיצה, שאפשר לחטוף את המציאות בבת אחת, אומר בעל התניא להתחיל ללכת. אני רוצה לעלות בהר ה', דרך אחת היא לומר "מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה". יצמחו כאן כנפיים, ואגיע מיד להר ה'. עכשיו, מה קורה אם בן אדם לא מקבל את הכנפיים? אז אומרת לו הדרך של בעל התניא: אתה רוצה להגיע להר ה'? אז במחילת כבוד תורתך תרים רגל א' ותניח אותה במקום אחר, תרים רגל ב' ותניח אותה קדימה, ותמשיך ללכת. וזה עניין גדול וחדש שהוא עשה.
מי שנדבק בו, זה לא עניין של דבקות או של חוויה של רגע, זה עניין של דבקות בתוך הדרך הזאת שהיא עבודה, עבודה, עבודה. ועובדים עוד, ועובדים ונופלים, וקמים ונופלים, ויש מסלול שצריך ללכת בו. בשביל לעלות בהר לא תמיד הולכים ישר למעלה. לפעמים צריך לעשות סיבוב אחד, ועוד סיבוב אחד, ועוד סיבוב אחד, וככה אני מסתובב, ככה אני עולה למעלה בדרך הזו. עכשיו, זה שהוא גילה לנו שאפשר לעשות את זה, לא רק במסלול של ההחלטות החד פעמיות, ההחלטות הבלתי-הפיכות, אלא אפשר לעשות את זה בדרך שבן אדם הולך ומתייגע, והולך וממשיך ולעולם לא יסכים לסטות מהמסלול או לסגת, זה העניין הגדול.
אני לא מדבר עכשיו לגדולי עולם. אני בטוח שיש כאן נשמות קדושות, ויש כאן אנשים שיכולים להדליק את הניצוץ ככה, ואז הניצוץ יבער וייעשה להבה גדולה. אבל אני מדבר לכל אחד ואחד, כולל אלה שהם לא מרגישים אצלם שום ניצוץ, שום קדושה יתירה. הם מאמינים שיש להם נשמה, אבל הם אף פעם לא ראו אותה. ויכול להיות שכשהם יראו אותה הם ייבהלו, יהיה להם פחד מוות. ואף על פי כן, לכל האנשים, לכל אחד ואחד, יש דרך כזאת.
תבינו, בעל ההילולא לא היה איש כזה. אני חושב שהוא בעצמו היה ילד פלא. אני לא יודע אם היה לו אי פעם צורך להתייגע על שבירת היצר. אני לא יודע אם היה לו אי פעם צורך להתייגע בשביל להגיע לעולם העליון. אבל הוא הבין את האנשים, שהאנשים לא כולם עשויים ככה, ושהאנשים צריכים ללמוד, הם צריכים להזיע, וכשהם מזיעים ולומדים, ככה אפשר להתקדם. זה מה שכתוב בכל ספרי רבותינו, איך שוברים הר? חופרים אבן ועוד אבן, ואז ההר נשבר. כל הר. אין הר שעומד בפני זה. עושים צעד אחד ועוד צעד אחד. הדרך ארוכה ארוכה ארוכה, אך יחד עם זאת, זאת הדרך הקצרה. מפני שבדרך הזו יש הרבה פחות טעויות, יש הרבה פחות הטעיה עצמית, ויש הרבה פחות שטויות. כשמישהו אומר – אני עכשיו הולך ועושה איזשהו דבר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אני הולך צעד אחד. מה יקרה באמצע הדרך? הרבה דברים יכולים לקרות. אבל אני ממשיך ללכת.
מי שנאחז בעניין הזה, מקבל ממנו את הכוח להמשיך ללכת הלאה ולהגיע בכל זאת למעלה. לחיים!
