אחד החסידים שנודע ביגיעתו הגדולה בעבודת ה' היה ר' זלמן משה היִצחקי. רבים מכירים אותו בגלל הסיפורים על סגנון הדיבור החריף שלו, אבל האמת היא שאצלו גם סגנון הדיבור נבע מחריפות הדרישה העצמית שלו לאמת עמוקה.
ר' זלמן משה היה שוחט. זו הייתה הפרנסה שלו. סדר היום שלו היה עמוס ומייגע. בשלוש-ארבע לפנות בוקר קם והלך לבית המטבחיים ובשמונה-תשע בבוקר היה כבר אחרי העבודה. אז החל לעסוק בלימוד חסידות ובהכנות לתפילה. בעת שלמד מאמר חסידות ניכרה עליו יגיעה רבה. יש תמונה שלו ואפשר לראות שהוא היה גיבור כארי, דרש מעצמו בלי סוף ובלי שום הנחות.
לפני התפילה ר' זלמן משה לא היה אוכל. אבל פעם אחת הוא חזר מהשחיטה ואכל. התלמידים שלו ראו זאת והתפלאו. "מה קרה היום?", שאלו אותו. והוא ענה להם: "חזרתי מהשחיטה באפיסת כוחות ולא היה לי כוח להתפלל. נאלצתי אפוא לטעום משהו כדי שאוכל להתפלל".
באומרו "לא היה לי כוח להתפלל", לא התכוון ר' זלמן משה שלא היה לו כוח להגיד את המילים ולהתפלל עם המניין. אלא שלא היה לו כוח להתפלל באריכות וביגיעה, כדרכו. כששומעים זאת מתעוררת התמיהה: "נו, מה כבר יקרה אם יום אחד תתפלל עם כולם; תגיד את המילים ולא תתעמק ותתייגע בתפילה?". התשובה על כך היא שאצל ר' זלמן משה להגיד מילים בלבד, לא נקרא 'להתפלל'. ויום בלי תפילה, לא נחשב בעיניו יום.
את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" מפרש הזוהר הקדוש במשמעות של "בא עם כל הימים", שלא היה חסר יום אחד שבו לא קיים מצוות. וכותב על כך הזוהר, "חסר לו יוֹמָא חֲדָא, חסר לו לְבוּשָׁא חֲדָא" (אם לאדם חסר יום אחד, חסר לו לבוש אחד). לכל יום יש 'לבוש' שאותו אפשר להשיג אך ורק בו, על ידי קיום מצוות ועבודת ה'. וכשיום אחד האדם אינו עובד את ה' כמו שצריך, חסר לו הלבוש של אותו היום. משום כך אצל ר' זלמן משה לא להתפלל כדבעי אפילו יום אחד, היה דבר שכלל לא בא בחשבון!
היגיעה הזו, ההתמסרות המוחלטת הזו, נובעות מהרגשת שליחוּת. יש כוונה עליונה שבשבילה אני פה בעולם והעניין הזה חייב להתבצע. לא תמיד יש כוח להתפלל. לא תמיד יש כוח ללמוד. גם להתוועד לא תמיד יש כוח. אבל אם אנחנו חדורים בהכרה שאנחנו שליחים של ההשגחה העליונה, הכל נראה אחרת. החיים עם עצמנו נראים אחרת, החיים עם בני הבית ייראו אחרת, החיים עם החברים ועם בני הקהילה – יהיו אחרת לגמרי.
אנחנו לא חיים באוויר, איך שבא ואיך שמתחשק. היום בא לי להתפלל אז אני מתפלל, מחר לא יבוא לי להתפלל אז לא אתפלל. היום מתחשק לי ללמוד אז אני לומד יותר, מחר לא יתחשק לי אז אלמד פחות. ובדיוק בשביל זה יושבים חסידים מעת לעת – וגם אנחנו כרגע יושבים יחד – ומתוועדים ואומרים 'לחיים'. כדי להחדיר זאת בעצמנו.
מהתוועדות צריכים לצאת עם תכלית, עם עניינים הנוגעים למעשה בפועל. והנקודה היא כאמור שצריכים להיות חדורים בהרגשה שלכל אחד מאיתנו יש אחריות אישית לביצוע התפקיד שהוטל עליו.
לא משנה היכן אתה נמצא – בחוג המשפחה, בכולל או בעסק – אינך בעל בית על עצמך. נכון אמנם שבדרך הטבע, כנראה אתה בעצמך בחרת להיות במקום בו אתה נמצא, אבל לפני הכל ואחרי הכל עליך לדעת שהתגלגלת לשם בשליחות הכוונה העליונה. אם אינך חושב כך ואינך מאמין בזה, עקרת את הגזע והענפים והפירות כאחד משורשם. אתה חי באוויר. תלוש מהקרקע. כמו פטרייה שאיננה גידולי קרקע. ההכרה העמוקה בכך שמסוֹבב הסיבות הוא זה שמנהל את חייך ומדריך אותך אל המקום שבו נמצאת השליחוּת שלך, היא היסוד לכל עבודת ה' שלך.
צריך לזכור ש'דרך הטבע' זה לא ההפך מאלוקוּת, שהלוא העולם והחוקים שלו מנוהלים על ידי שם 'אלֹקים' שהוא גם בגימטרייה 'הטבע'. גם חוקי הטבע הם יצירי כפיו של הקב"ה והם אלוקוּת. לכן, גם כאשר בהסתכלות חיצונית נדמה לך שהגעת למקום מסוים ולתפקיד מסוים 'בדרך הטבע', זה לא עומד בסתירה לכך שהקב"ה הוא זה ששלח אותך וכיוון אותך לשם.
בשביל זה אנחנו אומרים 'לחיים', להחדיר את הנקודה הזאת בראש שלנו. לחיים!
כל אחד מצייר לעצמו איזה חסיד גדול, איך הוא התפלל – ורוצה להיות כמוהו. רוצים להתפלל כמו הרשב"ץ (ר' שמואל בצלאל שפטיל, מגדולי החסידים בדורות הקודמים והמחנך של הרבי הריי"צ בילדותו), כמו ר' איצ'ה מתמיד…
ר' מענדל (פוטרפס) היה מתאר את תפילתו של ר' איצ'ה, שהייתה כמו מטוס שמחמם את המנועים שלו זמן רב, והמנוע עושה רעש, ואז ברגע מסוים המטוס מתרומם וממריא. לפני התפילה היה ר' איצ'ה הולך בחדר מצד לצד, חושב ומתבונן בחסידות משך זמן רב. ברגע מסוים הוא היה מתחיל בתנופה "הודו לה' קִראו בשמו" – ונוחת מה'טיסה' הזאת בסוף "עלינו לשבח".
אבל אנחנו לא מתחילים את התפילה שלנו מה'ציורים' האלה. אנחנו מתחילים להתפלל 'מלמטה למעלה'. בעבודה אישית פנימית שהולכת עקב בצד אגודל. מילה אחרי מילה, כאשר כל מילה היא אכן מילה. מכוונים לפירוש המילים ומפעם לפעם חושבים הסבר על פי חסידות.
בשנים האחרונות שלו, דיבר הרבי פעמיים על העניין של "אמירת ברכות השחר במתינוּת". מתינוּת זה לאו דווקא מושג של זמן, שהתפילה תתנהל באיטיות. אתה יכול להתפלל שעתיים תמימות וזה לא יהיה במתינוּת. ואתה יכול להתפלל שלושת רבעי שעה, וזה כן יהיה במתינוּת.
מתינוּת זו תנועה בנפש. איך אתה ניגש לתפילה. אדם יכול להתפלל שלוש שעות, לחשוב על כל הפירושים של 'ברוך שאמר' ו'שמע ישראל', אבל זה לא יהיה במתינוּת. כי הוא לחוץ. רוצה להמשיך הלאה. ב'ברוך שאמר' הוא רוצה להיות ב'ישתבח', ב'ישתבח' הוא כבר רוצה להיות אחרי 'שמונה עשרה'. זה עניין בנפש.
להתפלל במתינות זה אומר שאני לא לחוץ. אני לא רוצה לגמור. אני אוחז ב'הודו' ואני לא רוצה לגמור 'הודו'. לא צריך סתם 'ללחוץ' על המילים ולמשוך זמן בכוח, אבל מה שיש לי לומר ולחשוב – אני אומר וחושב. 'ברוך שאמר' זה 'ברוך שאמר'. ברגיעה. לא רוצה לגמור. לכך התכוון הרבי כשדיבר על "ברכות השחר במתינות".
אתה לא חייב לחשוב על כל הפירושים שאי פעם למדת ושאתה יודע. תחשוב רק פירוש אחד, אבל במתינוּת. בלי לחץ.
ברגע שאני עושה את הדברים מתוך תחושה שאני חייב לעשות אותם, אני מחמיץ את כל העניין. כי אז אני דומה לאותו יהודי 'בעל בית' שמתפלל במהירות. הוא 'חייב' להגיד את כל המילים ואני 'חייב' לחשוב את כל הפירושים. לזה לא קוראים מתינוּת.
מתינוּת זה עניין נפשי וצריך לעבוד עליו. במיוחד כשמדובר בשבת, שאז התפילה היא יותר מאוחרת. אתה רעב, והצ'ולנט מריח טוב… אתה רוצה להתפלל 'כמו שצריך' אבל ביחד עם זה להיות כבר אחרי שהתפללת 'כמו שצריך'… אם זה המצב, אז לא 'התפללת'. היסוד של עבודת התפילה הוא תפילה במתינוּת.
