לחיים לחיים, חג שמח!
בקשר לחג הסוכות אנחנו רואים דבר נפלא. ישנה השמחה מן התורה, כפי שנאמר: "ושמחת בחגך", אבל בחג הסוכות השמחה הזו גדולה יותר מבכל שאר החגים. המדרש מציין שחג הסוכות נכתב בתורה שלוש פעמים בהקשר של שמחה. בניגוד לפסח, שבו לא מוזכרת המילה שמחה כלל, ובשבועות היא מוזכרת פעם אחת בלבד – בסוכות היא מופיעה שלוש פעמים בתורה, ולכן השמחה בסוכות גדולה הרבה יותר.
מלבד עצם שמחת החג, בחג הסוכות יש שמחה נוספת. היא אינה מדאורייתא, אבל דווקא היא הייתה הגדולה ביותר – שמחת בית השואבה, עליה אמרו חכמינו במסכת סוכה: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו". אדמו"ר הזקן אומר במאמרו המפורסם ד"ה 'ושאבתם' בלקוטי תורה, שכאן אנחנו רואים את כוחם של דברי סופרים, שבמידה מסוימת הוא חזק אף יותר מתורה שבכתב, בבחינת "ערבים עליי דברי סופרים" ו"חמורים דברי סופרים" יותר מדברי תורה.
כאשר אדמו"ר הזקן הגיע לראשונה לרבו המגיד ממזריטש, הוא הפך לחסיד נלהב שלו. הוא רצה לשהות במחיצתו כמה שיותר, כדי ללמוד ולראות. ולמרות שהנסיעה הייתה קשה לו מאוד מסיבות משפחתיות שונות, הוא עשה כל שביכולתו כדי להיות אצל המגיד בחג הסוכות. הוא הסביר שהיה זה פלא בעיניו כיצד יהודי כמו המגיד, שכולו פנימיות, יכול לשבת בסוכה, שכן הסוכה היא בבחינת 'מקיף'.
כלומר, חג הסוכות מסמל את כוחה של הסוכה, המייצגת את האמונה – הכוח ה'מקיף' את האדם, ואת הכוח הזה עצמו יש להביא פנימה באמצעות כוח הדעת – "למען ידעו דורותיכם". למעשה, זוהי כל תורת חב"ד על רגל אחת: להמשיך את האמונה האופפת את האדם מלמעלה, ולהוריד אותה באמצעות הלימוד וההתבוננות אל תוך הדעת וחיי האדם עצמו.
אחד הדברים שאדמו”ר הזקן קיבל מהמגיד ממזריטש בנוגע לסוכה עוסק בסכך. המגיד אמר שמענן הקטורת של יום הכיפורים נעשה כביכול הסכך של חג הסוכות. כלומר, ביום הכיפורים התשובה יוצרת את ענן הקטורת, כפי שנאמר: "כי בענן אֵרָאֶה על הכפורת". הקב”ה בעצמו היה מתגלה דרך ענן הקטורת, ומהענן הזה נוצר כביכול העניין של צל הסוכה – "צילתה מרובה מחמתה". במילים אחרוצ: חג הסוכות הוא בעצם ההמשך המתבקש לאחר הכפרה והתשובה של יום הכיפורים. השמחה של חג הסוכות היא אפוא שמחה המהווה המשך לתשובה – השמחה שבתשובה.
בהקשר זה ישנה 'תורה' מרבי לוי יצחק מברדיטשוב. מדוע נאמר על חג הסוכות: "ולקחתם לכם ביום הראשון", הרי אין זה היום הראשון אלא היום החמישה עשר בחודש תשרי; מדוע התורה קוראת לו "היום הראשון"? המדרש משיב שזהו "ראשון לחשבון עוונות", כיוון שעד חג הסוכות אין כביכול זמן לחטוא… – "זה עוסק בסוכתו וזה עוסק בלולבו". אבל ר' לוי יצחק אמר שהפירוש ל"ראשון לחשבון עוונות" הוא הפוך לחלוטין.
כידוע, כאשר אדם עושה תשובה, אם זו תשובה מיראה – זדונות נעשים לו כשגגות, ואם זו תשובה מאהבה – זדונות נעשים לו כזכויות. ובכן, במחצית הראשונה של תשרי, בימים הנוראים, עיקר התשובה היא מיראה, ולכן הזדונות נעשים כשגגות. אבל כשמגיע חג הסוכות מתגלה האהבה העליונה, החיבוק שבו הקב”ה מחבק את עם ישראל – זוהי מהות הסוכה. הסוכה, הבנויה משלוש דפנות וטפח, מסמלת תנועת חיבוק, וזהו, כביכול, "וימינו תחבקני" – החיבוק של הקב”ה, שבאמצעותו מתגלה אהבתו אלינו. וכיוון שהתשובה כעת היא מאהבה, זדונות נעשים לזכויות.
זהו אם כן הפירוש ב"ראשון לחשבון עוונות" – החשבון של העוונות שנהפכים לזכויות. הקב”ה לוקח את כל העוונות שהיו, ובחג הסוכות, מתוך השמחה והאהבה, הוא מהפך אותם לזכויות.
אגב, בעניין החמימות והשמחה בחג, הרבי הריי"צ מספר סיפורים מרתקים ומתוקים מאוד ממעמדי שמחת בית השואבה בסוכת אביו, הרבי הרש"ב. באחד מהם הוא מתאר כיצד, בהיותו ילד רך, הוא נרדם בסוכה בזמן שהחסידים נשארו להתוועד. אימו נכנסה ואמרה: "מסכן, צריך להכניס אותו לישון פנימה בבית. קר בסוכה, למה להשאיר אותו כאן?" אבל אביו השיב: "לא, שיישאר פה. בין חסידים הוא יתחמם, ודווקא זה ייתן לו חום לכל החיים". האימא מחתה ושאלה: "האם זו רחמנות של אב על בנו? הרי לילד קר!" הרבי הרש"ב ענה: "אדרבה, זוהי הרחמנות האמיתית. אם הוא יישן בין חסידים הוא יקבל מכך חום שיספיק לו לכל חייו וכך יגדל כדבעי…". זהו אחד מזיכרונותיו הראשונים של הרבי הריי"צ, מי שלימים התפרסם כעמוד מסירות הנפש בדורו מול המעצמה הסובייטית הדורסנית.
בכל אופן, אם לחזור לענייננו השאלה מתבקשת: מה יש דווקא במים שהופך אותם למקור של שמחה כל כך גדולה – שמחת בית השואבה?
כאן אנחנו מגיעים אל הנקודה המרכזית של שמחת בית השואבה. למה באמת עושים מכך עסק שלם, ואומרים שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, בשעה שהשמחה הזו קשורה במים? היכן מצאנו ששמחים במים? בדרך כלל אדם שותה יין, שהרי "יין ישמח לבב אנוש". גם בבית המקדש היה תמיד ניסוך היין, ומוכרת האמרה שאין שמחה אלא ביין. אבל למים אין טעם, אין ריח ואין שום מאפיין מיוחד. מה הקשר שלהם לשמחה?
הרבי הסביר פעם בצורה נפלאה שההבדל בין יין למים הוא שיין מסמל עבודה על פי טעם ודעת – עבודת ה’ שמבוססת על השכל. האדם מבין, הוא מוצא בזה טעם, ולכן הוא שמח. לעומת זאת, מים מסמלים קבלת עול. האדם מסור לקב”ה למעלה מטעם ודעת, למעלה מהסברים – בהתמסרות מוחלטת.
כלומר, כאשר עבודת ה’ מבוססת על טעם, גם השמחה מוגבלת לאותו טעם. ככל שהאדם מבין יותר, כך הוא שמח יותר, אבל השמחה תמיד תישאר כפופה למגבלות השכל וההבנה. לעומת זאת, כאשר האדם מסור לקב”ה בכל נפשו, הנפש עצמה נוכחת שם. הנפש היא בלתי מוגבלת, ולכן ההתמסרות היא בלתי מוגבלת. כאשר ההתמסרות חסרת גבולות, גם השמחה פורצת את כל המגבלות, משום שהיא כבר לא קשורה להסבר ספציפי אלא להתגלות הנפש, שהיא חסרת גבולות במהותה.
כשיהודי מצליח לעורר את הנפש שבתוכו ולהביא אותה אל תוך עבודת ה’ בהתמסרות מוחלטת, נשברות כל המחיצות וההגבלות ונוצרת – בלשון החסידות – 'שמחה שפורצת גדר'. במשפט אחד: שמחת בית השואבה היא השמחה שבקבלת עול.זה קצת מזכיר את קבלת המלכות של הקב"ה בראש השנה, אבלההבדל הוא בכך שבראש השנה אנחנו מקבלים עול מלכות שמיים בדרך של יראה וכיווץ המציאות, ואילו בחג הסוכות ובשמחת תורה מתגלה השמחה שיש ליהודי בעצם היותו עבד למלך מלכי המלכים וביכולתו לעבוד אותו.
זהו אחד הדברים שאדמו”ר הזקן מסביר במאמרו הנ"ל. דווקא מים, שאין להם טעם וריח, מצביעים על הדבקות העמוקה ביותר וההתבטלות המוחלטת של היהודי לקב”ה, ולכן השמחה היא בלתי מוגבלת. לעומת זאת, שמחה של יין היא שמחה שיש בה טעם והסבר כלשהו, ולכן היא מוגבלת. משום כך השמחה של שמחת בית השואבה, הקשורה למים, היא שמחה שאין לה גבולות.
חז"ל אומרים שמשמחת בית השואבה היו שואבים רוח הקודש, כמו יונה בן אמיתי. הרבי קישר זאת לעניין ירידת הנשמה לעולם. לשם "יונה" יש כפל משמעות. מצד אחד, הנשמה למעלה היא בבחינת יונה, "יונתי תמתי", הקשורה לקב”ה באהבה מופלאה. מצד שני, בירידתה למטה אל הגוף היא בבחינת יונה מלשון הונאה. הגוף והנפש הבהמית מאנים את הנשמה, מבלבלים אותה ומוליכים אותה לדברים שאינם טובים. אבל כשהאדם זוכר שהוא "בן אמיתי", הוא מגיע ממקום של אמת, הרי "אמת ה' לעולם" והיא שרירה וקיימת בכל מקום ומצב. משום כך, ההתגלות האלוקית בשמחת בית השואבה משפיעה ופועלת על כל יהודי ומאירה בו את רוח הקודש, כדי שיוכל לראות את האמת ולהבין את מטרת הבריאה והחיים בעולם הזה.
בהקשר למאמר חז"ל זה, הרבי הריי"צ מביא באחת משיחותיו זיכרון ילדות משנת תרמ"ח. הוא היה אז ילד בן שבע בלבד, ואז התקיימה התוועדות בסוכה ובה נכח אביו, הרבי הרש"ב. באותה התוועדות דיבר הרבי הרש"ב ארוכות, וסיפר שדור אחר דור נהגו החסידים לבאר את נושא שמחת בית השואבה על בסיס דברי הגמרא. הם הסבירו שכשם שיונה בן אמיתי קיבל את נבואתו בשמחת בית השואבה, כך לכל יהודי ישנה היכולת לשאוב רוח הקודש. החסידים היו שואבים את רוח הקודש בדליים, בסירים, בבקבוקים, בכוסות ובכוסיות – כך הייתה לשונו; כל אחד ואחד שאב רוח הקודש כפי ערכו וכוח קיבולתו.
הכוונה באמרנו "רוח הקודש" – בה זוכה כל יהודי, בדוגמת יונה בן אמיתי – היא לכוח הביטול וההתחברות לקב”ה, והוא מלווה את היהודי במשך כל השנה כולה. הרבי הריי"צ מוסיף ומביא בשם אביו שדרושים לשם כך שלושה תנאים: הראשון – "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", לשאוב דווקא מים חיים; השני – להשקיע את כל הכוחות בכך שהכלים שאליהם שואבים יהיו נקיים; והשלישי – לייקר כל טיפה של מים חיים…
אגב, כך מוסברת ההלכה שלפיה ניסוך היין חייב להיעשות דווקא ביום, ואילו ניסוך המים יכול להיעשות גם בלילה. עבודה שמבוססת על טעם ודעת דורשת מצבים של בהירות: יום, אור, כשהכל מאיר, ברור ומובן. לעומת זאת, עבודה של מסירות נפש וקבלת עול יכולה להתבצע גם בלילה, בתוך החושך, כשהדברים אינם ברורים כלל. זו נקודה שממחישה שוב את ההבדל בין היין למים: השמחה של שמחת בית השואבה אינה תלויה בכך שהכל מובן וברור. היא נובעת ממקום עמוק יותר, מן הקשר העצמי של יהודי עם הקב”ה.
פעם אחת התייחס הרבי לנאמר במסכת סוכה שפרחי הכהונה הם אלו שהיו מתעסקים בשמחת בית השואבה. בעזרת נשים היו מנורות בגובה חמישים אמה, והצעירים נדרשו לטפס על סולמות בקושי רב, כשבידם כדי שמן גדולים, וזאת כדי להאיר את כל ירושלים. הרבי הצביע על כך שדווקא כאן רואים את כוחם העצום של הצעירים. הגמרא מתארת כיצד הזקנים והצדיקים היו רוקדים, אבל הצעירים הם אלו שעסקו בהארת העיר. לא היה להם אפילו זמן לרקוד; הם היו עסוקים בהבאת אור לכל הסביבה. זהו כוחם של הצעירים בדורנו – אמר הרבי; עליהם לפעול במסירות נפש, לא לפחד לטפס על סולמות גבוהים ולהדליק את הנרות שיאירו את ירושלים כולה.
האור הגיע כל כך רחוק, עד שהגמרא מספרת שנשים היו בוררות חיטים לאור המנורות. יש בכך רמז ל'עבודת הבירורים', שבה עלינו לברר את הטוב מן הרע. מסירות הנפש של הצעירים היא זו שנתנה לזקנים את הכוח לרקוד, והיא גם זו שנותנת לכל יהודי כוח לבצע את עבודת הבירורים במקום שבו הוא נמצא.
בהזדמנות נוספת התייחס הרבי לתיאור של זריקת האבוקות. הרבי דייק שמדובר ב"אבוקות של אור" ולא באבוקות של אש, שכן תפקידנו אינו לשרוף את העולם אלא להאיר אותו. כמו כן, העובדה שזורקים את האבוקה כלפי מעלה ואז צריכים לתפוס אותה שוב, רומזת לעבודת ה"רצוא ושוב". מצד אחד ישנה הזריקה כלפי מעלה – הצורך לברוח לרגע מהמציאות, מהעולם, מכל החומר ומהסובב אותנו. אבל מצד שני, אסור להישאר שם למעלה בשמיים. לאחר מכן יש לחזור עם האור למטה, אל העולם שלנו, ולהפיץ אותו בכל מקום.
עניינה של שמחת בית השואבה אינו מסתכם רק בשמחה הפנימית שלנו. אנחנו רואים במאמרי חז"ל שחג הסוכות מבטא את הניצחון של עם ישראל כלפי העולם כולו. אמנם הניצחון מתחיל ביום הכיפורים כשאנחנו זוכים בדין, אבל זהו ניצחון פנימי שנשאר בתחומי בית הכנסת וגבולות הקדושה. לעומת זאת, עניינו של חג הסוכות הוא שיהודי יוצא לרחוב עם הלולב שלו, כדברי המדרש, ומראה לכולם כיצד "אינון ניצוחייא" – ניצחון הקדושה והאור של ישראל על פני שבעים האומות. משום כך קיים צורך להפגין את היהדות ואת השמחה שלנו ברחובה של עיר.
בשמחת בית השואבה הדגש הוא על הריקוד בגוף וברגליים שבו כולם שווים, וגם שני אנשים שונים יכולים לרקוד יחד כתף אל כתף. דווקא בכך מתבטאת השמחה האמיתית – שמחה שחודרת אל כל גופו של האדם, עד שהגוף כולו מתרומם, הרגליים נושאות אותו והוא רוקד בשמחה גדולה. זוהי בעצם גם הכנה לגאולה השלמה. אנחנו נמצאים קרוב מאוד לתקופת הגאולה, שעליה נאמר "אז ימלא שחוק פינו" ו"שמחת עולם על ראשם". אז תפרוץ השמחה האמיתית, וכבר עכשיו אנחנו מרגישים את הטעימה מימות המשיח. הדבר נכון בפרט בחג הסוכות, שעליו נאמר: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". בחסידות מוסבר שהמילה "האזרח" רומזת למה שעתיד לזרוח – הזריחה של הגאולה שכולנו מצפים לה.
לחיים, לחיים ולברכה! ייתן ה' שנזכה לאור הגאולה מתוך שמחת החג, במהרה בימינו.
