יש כמה סיפורים מתקופת השואה על יהודים שהשיגו זוג תפילין אך בגלל שהמון אסירים רצו להניח אותן, והכל היה צריך להיעשות בהיחבא ובמהירות – חלק מהם הניח רק תפילין של יד וחלק מהם הניח רק תפילין של ראש. לפי ההלכה, התפילין של יד והתפילין של ראש הן שתי מצוות נפרדות, ולכן כשאין את שתיהן אפשר להניח רק אחת מהן. כאן המקום לשאול: למה באמת צריך תפילין ליד ולראש, למה לא מספיק אחד מהם?
בפשטות, כיוון שלאדם יש ארבעה חושים שבהם הוא מתחבר לסביבה שלו, לעולם ולאנשים שסביבו, רוצים שקדושת התפילין תפעל בכל החושים שלו. לכן התפילין של ראש מחולקות לארבעה בתים, כנגד ארבעת החושים שבראש: ראייה, שמיעה, ריח וטעם; ואילו ביד יש רק חוש אחד, חוש המישוש, ולכן גם בתפילין של יד יש רק בית אחד.
אבל לפי החסידות יש הסבר עמוק יותר. האדם מחולק לחכמה, שכל, מידות ומעשה. אם ננסה להבין מה מבדיל בין אנשים, נראה שעיקר ההבדל הוא במחשבה, במידות, בפנימיות שלהם. כשאני נכנס לבית כנסת ורואה מאה אנשים שמניחים תפילין, מבחינת המעשה שלהם הם זהים. אבל אם הייתי מצליח לחדור למחשבות ולרגשות שלהם, הייתי מגלה הבדלים תהומיים. אחד חושב על הקדוש ברוך הוא, אחד חושב על הבנק שלו, אחד חושב שהשכן שלו לא אמר לו שלום יפה בבוקר, אחד חושב על החופשה הקרובה…
הרב אליהו לנדא סיפר שהייתה קבוצה של עולים מרוסיה שהוא היה לומד איתם בכל שבוע. יום אחד הם למדו על כך שזמן הנחת התפילין הוא בבוקר. בסוף השיעור ניגש אליו יהודי אחד ואמר לו: "הרב, האם זה נכון שאפשר להניח רק בבוקר?" הרב שאל אותו: "למה אתה שואל? אתה לא מספיק להניח בבוקר?" ואותו יהודי ענה לו: "אני דווקא מספיק להניח בבוקר. אבל אני כל כך אוהב את התפילין, עד שלפעמים בהפסקת הצהריים שלי בעבודה אני לא הולך לאכול אלא מתגנב הביתה, אומר את הברכה, מניח את התפילין, אומר 'שמע ישראל' ועוד כמה פסוקים וחוזר מיד לעבודה. יש לי כזה תענוג…". הרב אמר לו: "אם כך, אז תמשיך…". ההבדל בין אותו יהודי אלינו לא היה במעשה של התפילין, אלא ברגש הפנימי בזמן הנחת תפילין.
ברצון, בכוונה שלנו, יש הבדלים, אבל במעשה – לא. לכן בתפילין של יד שהן כנגד כוח העשייה, יש בית אחד, קלף אחד, הכל זהה, ואילו בתפילין של ראש יש ארבעה בתים, כי המהות הפנימית משתנה מאדם לאדם.
אם כך, לא מובן מדוע אנחנו מקדימים את התפילין של יד, למה להתחיל עם כוח העשייה החיצוני שאינו מבטא את ייחודיותו המהותית של האדם? למה שלא נתחיל להניח תפילין של ראש ורק אז נעבור לתפילין של יד? יתרה מזו, הקדושה של תפילין של ראש היא במדרגה גבוהה יותר מתפילין של יד. ההלכה קובעת שמותר להפוך רצועות של תפילין של יד לתפילין של ראש כי זו עלייה בדרגה, אבל אי אפשר להפוך רצועות תפילין של ראש לתפילין של יד, כי זו ירידה בדרגה. אז למה אנחנו לא מתחילים מהדרגה הגבוהה?
הסיבה היא שהדרגה הנמוכה היא הגבוהה! העשייה הפשוטה מקשרת אותי לקדוש ברוך הוא ממקום עמוק יותר מכל העומק שלי. את הסוד הזה ידעו בני ישראל כשהקדימו את "נעשה" ל"נשמע". העשייה היא ראשונה בסדר מפני שהיא גם ראשונה במעלה.
אם אבא מבקש מהבן שלו: "סדר את הבית; שים את הספרים בארונות ואת הצעצועים על המדפים, וגם – דפוק בבקשה עשר פעמים עם היד שלך על הקיר" – הבן יעשה את שני הדברים; אבל ממה האבא ייהנה יותר – מהסדר או מהדפיקות על הקיר? לכאורה נראה שהסדר יגרום לו ליותר סיפוק, סוף סוף אפשר יהיה למצוא את כל החפצים במקומם. אבל אם נתבונן לעומק, נראה שדווקא הדפיקות חסרות הפשר מגלות יותר את הקשר לאבא.
כשהבן מניח את כל הספרים יפה־יפה במקומם, הוא עושה דבר שהוא מבין, הוא זורם איתו, הוא מבין את המטרה שלו. השכל אומר לו: זה דבר חשוב מאוד. האגו שלו נמצא בתוך המעשה, גם הוא רוצה שהבית יהיה מסודר. אבל כשהילד דופק על הקיר עשר פעמים, הוא באיזשהו מקום מבטל את האגו שלו. הוא לא מבין את זה, לא מבין את התועלת שבזה. אז למה הוא עושה את זה?? אם נחפור בתוך הלב שלו, נראה שכשהוא ממלא את הבקשה הזו, יש לו בלב רק את אבא! אין לו אגו בכלל.
מתי הלב שלי מלא רק מאבא? כשאני עושה בלי תמיכה של ההיגיון ובלי סיוע של הרגש. העשייה בפועל מבטאת את ההתקשרות הכי עמוקה. אבל כשיש לי 'סיבות טובות' לעשות את רצון ה', יכול להיות שהסיבה האחת והיחידה חסרה…
לכן כשבני ישראל אמרו "נעשה ונשמע", הם הפכו לכלי לקבל את התורה, מפני שאז הורגשה ההתקשרות השלמה שלהם אל ה'. אם הם היו מקבלים את התורה בגלל שהבינו כמה היא גאונית או מלהיבה, הקשר שלהם לא היה מספיק עמוק. הקשר הכי עמוק הוא כשאני עושה בלי להבין.
פרופסור ירמיהו ברנובר, פיזיקאי נודע, סיפר על התקופה בה התחיל להתקרב ליהדות בהיותו בגיל ארבעים. לאחר שעלה לארץ, הוא הוזמן פעם לחו"ל למסור כמה הרצאות באוניברסיטה לפני מדענים חשובים. במשך כל היום הוא היה בהרצאות ופגישות ולא הספיק להניח תפילין, וכשהתחיל בהרצאה לפנות ערב, פתאום ראה על השעון שיש לו רק עוד כמה דקות עד השקיעה. הוא אמר שהוא נאלץ להפסיק את ההרצאה משום שהוא מרגיש לא טוב ויש לו בחילה, לקח מונית ואמר לנהג לנסוע במהירות עצומה לבית המלון. הוא קפץ למעלית, רץ לחדר כל עוד נפשו בו, ותוך שהוא רואה את השמש שוקעת, הוא רץ לתפילין, הניח אותן, אמר "שמע ישראל" ונפל על המיטה באפיסת כוחות.
אחרי רגע הוא חשב לעצמו: אני, פרופסור ברנובר, רק לפני זמן קצר מסרתי הרצאה למאות פרופסורים, רעיונות גבוהים שמעט מאוד אנשים יכולים להבין, וכל שכן להסביר. מתי הפכתי לכזה פנאט?! מסתער על הקוביות השחורות האלה ומניח אותן, ולא סתם אלא מפסיק באמצע הרצאה חשובה והולך לעשות דבר שאני בכלל לא מבין?! מה קורה איתי? ואז התנוצץ לו שזו המהות של הקשר שלנו לקדוש ברוך הוא. בזה הוא מתבטא: כשאני לוקח את השכל, את ההבנה, האגו, הישות, המציאות האישית שלי, מניח אותם בצד, ואומר לקדוש ברוך הוא – ריבונו של עולם, אני שלך! שלך בכל מצב!
כשאנחנו מניחים תפילין של יד ורק אחרי זה את התפילין של ראש, אנחנו אומרים שאנחנו נותנים את עצמנו לקדוש ברוך הוא.
בימינו יש מכשירי GPS, ווייז ועוד כל מיני אמצעי ניווט מתקדמים. מה אפשר ללמוד מהם בעבודת ה'? ב-GPS, כשאתה מפעיל את המכשיר – לוקח לו קצת זמן לאתחל את עצמו. מה הוא עושה בזמן הזה? מתקשר ללוויין וגם מחפש איפה אני נמצא. לא משנה לאן אני נוסע, אני חייב קודם כל להיות קשור למעלה, בלי זה אי אפשר להתקדם. וגם – אני לא יכול לעשות את הצעד הראשון בלי שזיהיתי את המיקום שלי. בלי מודעות לעצמי אני יכול לצעוד לכיוון שגוי ועוד לחשוב שאני מתקדם.
המצוות הן התקשרות אל ה'. לכל מצווה יש הסברים, נימוקים, שכר בעולם הזה ושכר בעולם הבא, אבל הנקודה הפנימית היא "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס". ההבנה וההזדהות הן גם סוג של שכר, ואת המצוות צריך להתחיל בהתכווננות לעצם העניין, לעבוד אותו יתברך בשביל לעשות לו נחת רוח. כך ותו לא.
רק לאחר מכן מגיע תור התפילין של ראש. הקדוש ברוך רוצה שאחרי שהראינו את הקשר העמוק אליו, נזכך גם את הרגש, השכל והפנימיות שלנו. אבל גם בסיום התפילה, התפילין של יד יישארו עלינו עד לאחר שנוריד את התפילין של ראש, כדי להראות שלפני ואחרי כל ההשגה וההבנה, נרגיש את הביטול לקדוש ברוך הוא: אני נותן את כל מה שיש לי – אליך.