בס"ד

יום חמישי, 28 מרץ, 2024
הכי עדכני
סוס קטן חייב להיות

סוס קטן חייב להיות

מספרים שכאשר הומצאה הרכבת, פרסמו בעיירה מודעות שבהן הוזמנו התושבים לבוא ביום מסוים ובשעה מסוימת לראות – לראשונה בחייהם – רכבת שנוסעת בכוח הקיטור ובלי סוסים…

התאספו כל האיכרים ואמרו איש לרעהו: "קרונות שנוסעים בלי סוס?! לא יכול להיות! מישהו מרמה אותנו".

כשהרכבת הגיעה לתחנה הם החלו מחפשים את הסוס. חיפשו ולא מצאו. אמר אחד האיכרים לחבריו: "הם כנראה החביאו את הסוס". בינתיים הרכבת עזבה את התחנה והאיכרים החליטו לבוא גם למחרת היום, בשעת הגעת הרכבת, ולחדש את חיפושיהם אחרי הסוס. באו וחיפשו, וכמובן שוב הם לא מצאו סוס. לבסוף סיכמו ביניהם האיכרים כך: "סוס גדול אכן לא היה, אבל סוס קטן לבטח הסתתר לו היכן שהוא".

'איכר' אינו מסוגל להפשיט את המחשבה שלו ולהתנתק לגמרי מעניין של 'סוס'. המקסימום שהוא מסוגל זה להחליף את הסוס הגדול ב…סוס קטן.

הסיפור הזה הוא אמנם מילתא דבדיחותא, אבל הרעיון מאחוריו אמיתי. כשאנשים מן השורה מתחילים לחשוב ולדבר על צדיקים, הם אומרים בליבם: "ברור שהצדיק הוא לא איש כערכנו. אצלו הכל זה 'בדקוּת'". אבל כשהם אומרים "בדקוּת", למה בעצם הם מתכוונים? – ל…סוס קטן. כי בעיניים שלהם, לגמרי בלי סוס – לא יכול להיות!

לעומת זאת כאשר לומדים חסידות, החסידות מרוממת ומשנה את כל המבט. היא משנה אותו בקשר לקב"ה וגם בקשר לצדיקים.

מספרים על אחד מתלמידי המגיד, שפעם אחת אמר על עצמו: "אין לי גוף", דהיינו שהוא לגמרי רוחני. אחד מילדיו של אותו צדיק מישש את ידו ואמר, "אבא, אבל אני ממשש גוף!". ענה לו אביו: "אתה ממשש עם גוף, לכן אתה מרגיש גוף". כאשר 'ממששים' דברים עם חושים גופניים, מגושמים, מרגישים ורואים 'גוף'.

אנשים בלי 'עבודה', בלי חסידות, בלי רבי, תופסים דברים באופן מאוד גשמי ולפעמים אפילו באופן מגושם וגס.

תשאל סתם אדם מן היישוב על הבעש"ט – מה אתה חושב עליו, על הקדוּשה שלו, על המדרגה הרוחנית שלו. הוא יגיד לך, "כן, בוודאי, אין לנו שום השגה וערך בבעש"ט". אבל אחרי כל ההפשטה הוא בכל זאת מעריך את הבעש"ט על פי עולם המושגים שלו. לפי ההבנה שלו.

המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה היה מספר, שאצל הרבי הקודם, בתקופה הסמוכה להסתלקות אביו הרבי הרש"ב, היה מישהו שהחל – בנוכחות הרבי הקודם – לדבר בשבחו ובמעלותיו של הרבי הרש"ב. זה בכלל חוצפה (לדבר בנוכחותו של הרבי), אבל הוא דיבר. כשלבן אדם אין שכל, אז אין…

הרבי הקודם שמע את מה שהיה לאותו אדם לומר, ולאחר מכן הגיב: "אתה לא מדבר על האבא, אתה מצייר את עצמך – בציור מלא". במילים אחרות: אתה תופס את האבא בכלים המוגבלים והמגושמים שלך, לפי איך שאתה מבין מושגים רוחניים. אם כך, אתה בעצם מדבר על עצמך…

יש החושבים בטעות שרבי לוי יצחק מברדיטשוב אכן היה אדם גדול, אבל הוא אמר מפעם לפעם כל מיני אמרות יפות… הוא כל כך רצה ללמד זכות על עם ישראל, אז לפעמים הוא אמר דברים כאלה שאין להם קשר אמיתי למציאות.

זה כמובן טיפשי מאוד לחשוב כך.

ובהתאם לזה תופסים גם את מעלת הצדיק וכן גם את גדולת הקב"ה.

הברדיצ'ובר אמר מה שאמר, כי האמת היא כזו. רק מה? אנחנו רואים את החיצוניות של כל דבר ואילו הוא ראה את הפנימיות של כל דבר. ככל שיהודי יותר נעלה ויותר מזוכך, כך הוא מסוגל לראות את האמת הפנימית של כל אדם ושל כל מצב.

אתן לכם דוגמה:

בתניא (פרק ל) מסביר אדמו"ר הזקן את מאמר המשנה (אבות ד,י) "והווי שפל רוח בפני כל האדם": "והווי – באמת לאמיתו; בפני כל אדם – ממש, אפילו בפני קל שבקלים".

ובכן, יהודי שמגיע למשנה הזאת והוא איננו לומד תניא, מה הוא חושב? שזה מה שהמשנה מצווה עליו וממילא עליו לציית ולהרגיל את עצמו לחשוב כך ואף להגיד כך, אף על פי שהאמת היא אחרת לגמרי. היהודי הזה חושב בליבו: אני הרי למדן עצום וההוא עַם הארץ גמור. אני ירא שמים גדול וההוא קל שבקלים. רק מה? באופן מעשי עליי להתנהג בשפלות גם כלפיו. לכן אף שאני הנני אדם גדול וחשוב, עליי להקדים שלום לכל אדם. או איך מספרים על 'גדולים' מהסוג הזה? שבערב יום הכיפורים היו מבקשים סליחה מכל אחד, כולל מילדים קטנים. הוא יודע שאף פעם הוא לא פגע בילד הזה, הוא אפילו לא מכיר את הילד הזה, ובכל זאת הוא מבקש ממנו סליחה.

למה? כי כך הוא מפרש את ציווי המשנה. להתכווץ ולהרכין ראש. ואם הוא עוד יותר 'גדול', אז הוא לא רק מתנהג כך במעשה בפועל, אלא גם מנסה לשכנע את עצמו בזה: אני יותר שפל, אני יותר שפל… בתוך ליבו פנימה הוא יודע שזה שקר, שזה לא נכון, אבל הוא משכנע את עצמו בשקר הזה.

בא אדמו"ר הזקן ומסביר לנו: "והווי – באמת לאמיתו". ראשית, הוא מסביר, הדבר הוא דבר אמיתי. לא שצריך לחשוב כך. אלא צריך לדעת ולהבין זאת, מפני שאכן זו האמת. ואם זה לא אמיתי, זה לא נקרא "שפל רוח". זה לעשות שׁטיק. הצגה. לעשות שְׁטיק זה לאו דווקא במעשה, אלא גם במחשבה.

לעומת זאת כשיהודי לומד תניא, הוא מתבונן בזה ומתעמק בזה, אזי הוא מבין שזו היא האמת.

יש פתגם כזה ש'העולם' אומר: "צדיק שיודע שהוא צדיק, גרוע יותר מרשע שיודע שהוא רשע". לפי זה יוצא, שעל ידי מה האדם מביא את עצמו לענווה? על ידי זה שהוא אינו יודע את האמת, או חמור מכך, על ידי שהוא מטעה את עצמו. איזו מין ענווה היא זו? זו לא ענווה, זה שקר! הוא פשוט משקר את עצמו!

בגמרא (סוטה מט,ב) כתוב: "תנו רבנן… מִשמת רבי בטלה ענווה. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תתני ענווה דאיכא אנא". כלומר, רב יוסף העיד על עצמו שהוא עניו וממילא אי אפשר לכתוב "בטלה ענווה".

אם מפרשים ענווה כפירוש 'העולם' הנ"ל, אזי רב יוסף לא היה עניו! כי לפי 'העולם' להיות עניו היינו או שהוא יודע את מעלותיו אבל לא אומר זאת ומשתדל גם לא לחשוב זאת, או שמלכתחילה הוא לא מכיר במעלות עצמו. אבל אם רב יוסף גם ידע שהוא עניו וגם אמר זאת בפה מלא, איזו מין ענווה היא זו?!

אלא הפירוש של ענווה אמיתית הוא שהאדם כן יודע את האמת. הוא כן מכיר במעלותיו. ואף על פי כן הוא עניו מפני שהוא גם יודע שהכוחות הללו שיש לו הם אינם שלו, אלא מתנה שקיבל מהקב"ה.

לחיים!

חסידות משנה לנו את המבט. היא משנה את מהות האדם וממילא היא משפיעה על כל הגישה שלו לקב"ה, לתורה, למצוות, לצדיקים, לעצמו ולכל המציאות כולה.

יהודי לומד מוסר. והוא לומד ברצינות. מה דורשת ממנו תורת המוסר? לתקן את המידות שלו. מה הפירוש תיקון המידות? הוא בעל גאווה ודורשים ממנו לבטל או להקטין את הגאווה. הוא בעל תאווה ודורשים ממנו לרסן את התאווה שלו. לשנות מידה, אפילו במעט, זו עבודה גדולה. אני לא מדבר על לעשות שְׁטיקים. זה גם "עבודה", לבקש סליחה מכל אחד… אבל זו עבודה של שקר. לא עבודה אמיתית. אני כן מדבר על עבודה אמיתית של תיקון המידות.

מה אם כן הבעיה בזה? הבעיה היא שזה עניין נקודתי מצומצם ומוגבל מאוד. יש בעיה במידה הזו, וכעת מתמקדים באותה מידה ובאותה בעיה ועובדים לתקנהּ. ואז עוברים לעוד בעיה נקודתית ולעוד אחת וכו'.

חסידות לעומת זאת נוגעת בדברים מהשורש. הרבי ציטט אין ספור פעמים את מאמר הגמרא (בסוף מסכת קידושין) "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". יש עוד גרסה, פחות 'מחמירה', "אני נבראתי לשמש את קוני". אבל הרבי על פי רוב ציטט את הגרסה הנ"ל, "אני לא נבראתי, אלא לשמש את קוני".

יהודי יכול להסתכל על עצמו ועל העולם בשני אופנים:

אופן אחד הוא – אני קיים. יש לי ראש ויש לי עיניים ויש לי פֶּה ויש לי ידיים וכו'. ואז ישנו ציווי של הקב"ה שעל היד ועל הראש שלי עליי להניח תפילין. ממילא אני רותם את ידי ואת ראשי להנחת תפילין.

אופן שני הוא – ישנו הקב"ה והוא ציווה עלינו בתורתו תרי"ג מצוות. אחת המצוות היא הנחת תפילין. איך המצווה הזו תתבצע? ובכן, צריך שתהיה בהמה שמהעור שלה יעבדו קלף. וצריך שיהיו צמחים כדי שמהם יעשו דיו. וצריך אותי עם הראש והיד שלי, כדי להניח עליהם את התפילין ולקיים את מצוות ה'.

מה ההבדל בין שתי הגישות?

לפי הגישה הראשונה – אני כאדם, קיים. זוהי הנחת היסוד. אלא מה? יש הקב"ה ויש תורה ומצוות, ומכיוון שאני הנני יהודי מאמין, יהודי דתי, אזי אני משעבד את עצמי לקב"ה ולמצוותיו. אבל האם התורה והמצוות שאני מקיים הן העניין שלי?! האם הן חלק מהמציאות שלי ומהמהות שלי?! לאו דווקא. הן רצון ה' ואני – מי שאני – מכפיף את עצמי אליו.

דרך המוסר קלה יותר ליישום, כי אומרים לך: אתה קיים. אתה מציאות. והדרך שלך באופן כללי ובסך הכול היא בסדר. רק מה? יש איזו מידה שעליך לתקן. גאווה. תאווה. כעס. זו בהחלט עבודה, עבודה גדולה אפילו, אבל העבודה הזו לא נוגעת לעצם מהותך. היא מטפלת בביטויים החיצוניים שלך.

חסידות אומרת לך: אתה צריך לשנות את כל המהות שלך. לשנות את כל המבט שלך על העולם ועל עצמך. וזו כבר עבודה קשה הרבה יותר.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן