לחגים מעשיים, כמו סוכות ופסח, קל לעשות הכנות. בסוכות יש לבנות סוכה, לסדר את הסכך ולקנות ארבעת המינים. בפסח מנקים ומבערים. אבל בראש השנה, מצד התורה יש רק מצווה אחת, ומצווה מאוד פסיבית – "לשמוע קול שופר". אם המצווה הייתה על כל אחד לתקוע לעצמו הרי שאנשים היו מתייגעים בהכנות לזה, אבל המצווה היא רק לשמוע. לראש השנה יש תוכן, אבל התוכן כמעט ולא מתבטא בעשייה גשמית – אז איך אני מבטא את התוכן הזה?
חודש אלול היה צריך להיות הזדמנות יוצאת מן הכלל בשביל הכנה שכזו. מדובר בחודש שלם, שדאגו לכך שלא יהיו בו מאורעות וחגים מיוחדים – חודש נקי. בחודשים אחרים יש אירועים שממלאים אותם בעיסוקים, אבל אלול הוא חודש של חולין, חודש שכולו פנוי בשביל להיות חודש התשובה.
נכון שיש עניין כזה של ירידת הדורות. אבל בכלל, כשאנשים מתחילים לדבר על מה היה לדורות הראשונים שהיו טובים מאלה, קהלת עונה – "כי לא מחכמה שאלת על זה". על הרבה שאלות יותר גדולות ומרכזיות קהלת לא עונה ש"לא מחכמה שאלת", למה רק כאן יש תשובה כזו? כי נניח שאתה צודק, והדורות הראשונים היו טובים יותר – מה אתה מתכוון לעשות עם זה? מה יוצא לך מזה? אם זו עובדה – זו עובדה, מה אפשר לעשות?
אבל לפני כן בכלל צריך לשאול האם זה נכון שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי במובנים רבים – זה פשוט לא כך. ייתכן שפעם היה צריך להיות היסטוריון כדי להבחין בדברים שמשתנים לאורך הזמן, אבל כיום לא צריך להיות חכם גדול כדי לשים לב שהעולם כל הזמן זז, משתנה, וגם מתפתח ומשתפר, ולא רק בנוגע לעניינים של מה בכך כמו דגם חדש של טלוויזיה, אלא גם בענייני רפואה ומדע, למשל. אותה טענה שאוהבים לומר על כמה נפלא היה בדורות הראשונים – אלו רק אגדות. החיים במשך מאות ואלפי שנים היו חיי עמל ויגיעה, חוץ מכמה מפורעניות שבאו והתרגשו לעולם ועשו את החיים קצת יותר מעניינים.
יש לבני אדם דמיונות וזיכרונות, פלוני חושב שכשהיה ילד אנשים היו יותר יפים, הכרס של הגבאי היתה יותר עגולה, בית הכנסת היה יותר מצוחצח, ועוד כל מיני דמיונות. יש תיאור יפה של מישהו שמתלונן על הנוער של הדור שלו – "הנוער מקולקל ומושחת, לא כמו בזמן של אבותינו שהייתה דרך ארץ. עכשיו – עולם פרוע, בלי שום כבוד". הדבר היפה כאן הוא שהמכתב הזה הוא בן ארבעת אלפים שנה, ממצרים העתיקה. זה עניין שלמשל לא השתנה, אותו סוג של תלונות מצד הזקנים ממשיך לו לאורך כל הדורות. "כשאנחנו באנו ארצה – העולם היה אחר, ואיזה מנהיגים וראשים היו לנו".
ואחרי כל זה, יש דבר שבאמת השתנה, ואני אומר את זה לא רק בגדר של חוויה או זיכרון פרטי. הייתי קורא לזה "היהדות בפשיטות". אני בכוונה לא אומר "יהדות בתמימות" – לא תמיד הייתה תמימות, אבל פשיטות; שאני לוקח את היהדות שלי ברצינות גמורה. יכול להיות שעכשיו מספר היהודים שלומדים הוא גדול יותר, אבל בעבר הייתה הפשטות הזו שאני יכול להגיד – יש חודש אלול ולכן חודש אלול ניכר; יש עשרת ימי תשובה ולכן אלו לא רק ימים שאומרים בהם סליחות ומוסיפים כל מיני הוספות בתפילה – ותמיד שוכחים אותן – אלא עשרה ימים של תשובה. "הימים הראשונים" אולי היו ימים עם הרבה פחות תודעה בענייני אמונה ומחשבה – אם אני צריך לנחש, אני חושב שכיום יש הרבה יותר בחורים שמכירים קצת את ספר הכוזרי. אני לא חושב שסבא רבה שלי עיין בו. אני גם רואה אנשים שמכירים ולומדים ספרים אחרים. לכאורה הייתה צריכה להיות תוספת בעניין הזה של המודעות, של ההתבוננות והאמונה, אבל המודעות והתודעה הם רק פורמליים.
אנחנו עומדים כעת ימים ספורים לפני ראש השנה – מה היום הזה אומר ומה הוא מחייב? זו הנקודה שמקשה עלינו להבין איזה סוג של הכנה עלינו לעשות. יש דיונים בפוסקים האם צריך לצום בערב ראש השנה, ולדעת רבים, מן הראוי לצום. אם הרעיון הוא שאני צם כל היום בערב ראש השנה וגם עושה במשך היום כך וכך דברים כדי להכין את עצמי, אז יש בדבר תועלת. אנחנו מדברים על "קדושת היום כי הוא נורא ואיום" – האם אני יכול להתכונן לזה, או שאני בא לזה באופן של "אם ילך – ילך, ואם לא – אז יהיה כמו ראש השנה בשנים עברו"? לגבי יום כיפור אין לי כל כך חשש כזה, גם ביחס לפסח וסוכות, כי יש דברים אחרים שתופסים את היום. אבל ראש השנה – כל העיסוקים שלו הם כולם רוחניים, זה לא יום של ממשות, ולכן יש כאן בעיה.
נניח שאדם רוצה לעשות תשובה – לאו דווקא בסדר גודל של שינויי המהות הגדולים, אבל גם לא ביחס לדברים של מה בכך; תשובה שמתבטאת לא בניסיון למצוא חסרונות ופגמים אלא בתיקון, ביצירה של עניין חדש בחיים. אותו אדם יכול לגבש תכנית עבודה מקיפה – ויש לו חודש שלם בשביל זה, עשרים ותשעה יום. אפשר לחלק את הימים: מיום ד' ועד ט' באלול אני עוסק בתיקון התפילה, ובימים אחרים אני מנסה לתקן עניין אחר, ואני מנסה ליצור איזה שינוי כללי יותר בחיים שלי. אם אני עושה תכנית עבודה שכזו במשך חודש שלם, אם אני עושה חודש אלול כזה – כאשר מגיע ראש השנה הוא לא מסתכם רק בזה שאני שומע קול שופר וזהו.
מה שקורה הרבה פעמים הוא שמגיע ערב ראש השנה וכולם מאוד עסוקים, וקשה למצוא זמן להכנות הנפש. הכנת הנפש היא לא דבר שהאדם יכול לעשות סתם ככה ברגע שמתחשק לו.
מה עושים במהלך היום הזה של ראש השנה? בסדר, אז שרים עם החזן, הרי אלו ימי הרווחה והפרנסה של החזנים. לפעמים אני שומע אנשים משוחחים ואומרים שהם יבדקו מי הם החזנים בבית כנסת זה ומי בבית כנסת זה, וכך יחליטו היכן יתפללו. עצם זה שבשביל לשמוע פלוני מיילל יותר יפה בתפילה פלוני הולך מבית הכנסת שבמקומו למקום אחר, נראה לי פשוט משונה ומופרך. לשמוע קול שופר מילא, אבל לשמוע קול חזן?
יגיע ראש השנה "ויבוא מלך הכבוד", וגם ישירו שיר לכבודו של מלך הכבוד, אבל איך אני בפועל מרגיש, מבטא, את זה שיש מלך הכבוד? בכל זאת – "הנה יום מלכנו", צריכה אם כן להיות הרגשה כלשהי שאכן יש דבר כזה ויש תאריך כזה. אם במקום זה ישבתי וסיימתי את התפילה, קיפלתי את הטלית והלכתי הביתה לקיים את הציווי של נחמיה "אכלו מעדנים ושתו ממתקים", מה יצא לי מזה?
מה שצריך לנסות ולהגיע אליו בראש השנה, הוא שכאשר סוף סוף בא יום ה' הגדול והנורא, שזה יהיה יום של שגב. העניין בראש השנה הוא שתהיה הרגשה של משהו מיוחד ושל מעמד מיוחד, של גדולת היום. תוקעים בשופר; השופר תוקע יותר או תוקע פחות, זהו לא העניין, העניין הוא בהרגשה הברורה של החרדה.
במשך שנים הלכתי להתפלל בבית המדרש של גור באחד מהימים של ראש השנה. יש שם הרבה מוזיקה – הרבה ניגונים מורכבים, עם מקהלה מאורגנת ומפוארת. אני יכול לחיות בלי המוזיקה שם, אבל הדבר שבאמת משך את ליבי היה אוסף גדול של אנשים שיצר מעין "הוד מלכות". יש משקל והשפעה למשהו שהוא כמו מסדר צבאי, עשוי כמו שצריך. נכון שלא עשו שם מסדר, אבל כשיש קהל גדול, שהוא גם קהל כל כך אחיד – יש לזה עוצמה בלתי רגילה. לא באתי לשם בשביל הכוונות – את התפילה עצמה מתפללים מהר מאוד, ובשירה ובנגינה מאריכים עד כמה שאפשר כך שזה רק לטעמו של מי שאוהב שירה. מה עשה עלי את הרושם? הרגשתי שם מלכות. אני רוצה פעם אחת לראות מלכות, בוודאי בראש השנה אני רוצה לראות מלכות. המלכות יכולה להיות גדולה או קטנה – אבל מלכות.
בזמנים מסוימים העניין של המלכות – ממש מורא מלכות – היה עוד יותר בולט שם. אחת החוויות שאני זוכר הייתה בתקיעת השופר. הייתי שם שנים רבות, בעיקר בזמנו של הרבי ה'בית ישראל'. הוא עצמו לא היה אדם גדול ממדים, אבל הוא היה אדם מאוד מרשים, מאוד מלכותי. הוא הסתובב שם כמלך בתוך הקהל. כאשר הגיעו לתקיעות, לא הייתה פעם אחת שסדר התקיעות הלך ישר. תמיד התקיעה הייתה נפגמת, היה שם רב שעמד ליד התוקע והחזיר אותו פעם אחר פעם. זה דבר שקרה שנה אחרי שנה, והתפלאתי – הם לא יכולים למצוא איזה בעל תוקע מיומן ומלומד, שיתקע בשופר כדבעי? לאחר זמן ה'בית ישראל' נפטר ונתחלף האדמו"ר – באופן פנימי הוא היה יותר תקיף מקודמו, אבל הוא לא היה נראה כך, אלא הרבה יותר נוח לבריות. והנה הגיעו לתקיעות: אותו תוקע, אותו מקום, אותו קהל – והתקיעות הלכו חלק. מדוע? כי אצל ה'בית ישראל' הייתה פשוט אימה, התוקע שהיה חסיד זקן ובעל־תוקע מיומן, כאשר היה צריך לתקוע פשוט לא היה מסוגל.
המלכות, איננה קשורה דווקא בזה שיש כך וכך אלפי אנשים, אלא היא תלויה בכך שאדם מגיע להפנמה והרגשה של מלכות ה'. כאשר יש יום כזה שזה כל מה שאומרים בתפילה – "המלך" "המלך" "המלך" – אז אני רוצה פעם אחת לראות את המלך! האם זה לא שווה, אפילו פעם אחת? ואפילו אם המלך לא מתגלה אליי, לפחות שתהיה לי איזו הרגשה שהגעתי לראש השנה – פתחו לי פתח, נכנסתי פנימה, וראיתי משהו משל המלך. בשביל זה צריך להתכונן, בשביל שהאדם יוכל להיכנס ולשמוע קול שופר, ולהרגיש את ההרגשה של המלך.
