לחיים לחיים ולברכה.
תגידו, שמתם לב שבלא מעט רגעים בעלי משמעות אנחנו משום מה עוצמים את העיניים?
כשהחתן והכלה ניצבים תחת החופה, ברגעים הגדולים של הקמת בית, הכלה מכסה את עיניה, ולפעמים גם החתן עוצם את עיניו כדי להתרכז בגודל המעמד… גם בזמן קבלת עול מלכות שמיים עלינו באמירת 'שמע ישראל' אנחנו מכסים את עינינו ומייחדים את שם ה'. כך גם כשהאישה מקבלת עליה את השבת ומדליקה נרות, שוב היא מכסה את עיניה ומברכת מבלי לראות. גם כשאנחנו מנסים להיזכר במשהו עמום ולהעלות אותו מתהום הנשייה, שוב אנחנו עוצמים את העיניים ומנסים להתנתק מההפרעות והמסיחים למיניהם.
מה עומד מאחורי זה? האם בחופה, למשל, לא הגיוני יותר שהחתן יסתכל ישירות על הכלה שהוא נושא לאישה? ובהדלקת נרות, האם זה לא מתבקש לראות אותם בעיניים וליהנות מהמראה והקדושה שלהם?
והנה, תראו דבר דומה בסוף הפרשה – האיסור על ראיית ארון הברית: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו". משמעות האיסור היא שכאשר מפרקים ובונים את המשכן וארון הברית נמצא חוץ לקודש הקודשים, שם מקומו כשהמשכן על מכונו, יש להיזהר מלראות אותו בעיניים כשהוא גלוי. ישנם חילוקי דעות האם האיסור הוא על רק ארון הברית או גם על שאר כלי המשכן, והאם זו אזהרה רק ללוויים והישראלים או גם לכוהנים, אבל לצורך ההתוועדות שלנו די לנו בהבנת האיסור בכללותו כאיסור על ראיית ארון הברית בעינינו בעת שהדבר מתאפשר בשל היותו גלוי חוץ למקומו. מה הטעם לכך?
בואו ניזכר רגע: מתי אדם וחווה התחילו לראות? מן הסתם התשובה המיידית שלכם היא שהם התחילו לראות ברגע בו נוצרו על ידי הקב"ה, שהרי הם נבראו בשלמותם; אלא שאם כך איך נסביר את הכתוב שרק לאחר שאכלו מעץ הדעת – "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם"? אם הם ראו כבר מעת היצירה, מהי המשמעות של אותה פקיחת עיניים שאירעה רק לאחר האכילה?
באמת, מסביר 'החתם סופר' שכל אחד מאיתנו ניחן בשתי צורות ראייה – האחת חיצונית והשנייה פנימית. זו תביט אל גשמיות הדבר וזו תראה את שורשו. זו תבחין בגוף וחברתה תראה מולה את הנשמה.
אדם וחווה – מסביר 'החתם סופר' – נוצרו כשהראייה שלהם היא מהסוג השני, הפנימי, זה שרואה את שורש הדברים ומהותם ולא נתפס למראה החיצוני. כך למשל, ראייה זו היא שאפשרה לאדם הראשון לזהות את השם המדויק של כל בעל חיים שה' העביר לפניו. הוא ידע לכוון ולהתאים את השם המדויק של כל בעל חיים למהותו וייעודו.
אבל ברגע שנמשכו אחר מראה עיניהם ותאוות ליבם ואכלו מעץ הדעת, הם איבדו את סוג הראייה הנעלה הזה ונותרו עם עיניהם הגשמיות בלבד, אלה הרואות את גשמיות וחיצוניות הדברים בלבד. הם קיבלו עיניים לאחר שלקחו מהם את האחרות…
זה פירוש הפסוק "ותפקחנה עיני שניהם": ברגע שאכלו מעץ הדעת – נסגרו העיניים הרואות את שורש הדברים ומהותם, ונפקחו להן עיניים אחרות, נחותות מקודמותיהן. בשלב זה החלה אצלם הראייה הגשמית, זו שלא רואה בגוף קדושה ומעשה ידיו של הקב"ה, אלא כזו הרואה עירום שיש להתבייש בו – "ויידעו כי עירומים הם".
הבנתם מה קורה כאן? 'החתם סופר' מנסח כלל ולפיו ישנו יחס הפוך בין הראייה הגשמית-חיצונית ובין הראייה הרוחנית-פנימית, כאשר "כשזה קם – זה נופל". ככל שמשתמשים בעיניים למבט גשמי, כוח הראייה הרוחני הולך ונחלש. אז אם אנחנו חסים על אותה ראייה נעלה, מעמיקה ופנימית, יש לנו להיזהר מהבטה על דברים בעייתיים ושליליים. הם מסמאים את העיניים, מטמטמים את הלב והנזק שלהם גדול.
כמובן, מלבד ה'סור מרע' יש גם 'עשה טוב'. כדי לפתח ולחזק את אותה ראייה פנימית עלינו להרבות בהבטה חיובית על דברים. אם ב'סור מרע' יש להימנע ממצב בו אנו מובלים על ידי העיניים – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – בקו 'העשה טוב' המתקן זאת יש להוביל את העיניים מהבטה גשמית אל הבטה רוחנית.
את דבריו מייסד החתם סופר על דברי הזוהר האומר כך (בתרגום): "בוא ואגלה לך סוד גדול – עצום עיניך ויתגלו לך גוונים מזהירים ונפלאים שלא ניתן רשות לראותם אלא בעיניים עצומות, משום שהם 'סתומים עליונים'. זה הסוד של עין עצומה ועין פתוחה. העצומה רואה ב'אספקלריה המאירה', מה שאין כן בפתוחה". כלומר, אם אנחנו רוצים לראות "גוונים מזהירים ונפלאים – סתומים עליונים", עלינו לעצום את עינינו מראות ברע! כן חברים יקרים, אם אנחנו רוצים להתחיל לראות, פשוט צריך לסגור קצת את העיניים!
בזוהר גם מובא שבעוד אצל רובנו הראייה היא מהסוג הנחות והחיצוני, אצל צדיקים אמיתיים ישנה הראייה 'באספקלריה המאירה' ולכן הם בעלי עיניים צופיות.
הנה סיפור מדהים ששמעתי מכלי ראשון, מפי שליח הרבי זי"ע בארגנטינה – ר' פנחס בוימגרטן. וזה דבר המעשה:
לפני שנים רבות היה לו לר' פנחס קשר טוב עם שלושה אחים יהודים שאחד מהם, לא עלינו, חלה במחלה הידועה. משפחה זו הייתה עשירה מאוד ומשכך הם יכלו להרשות לעצמם ללכת אל מיטב הרופאים בארגנטינה כדי לחפש מרפא למחלת האח, אלא שלאחר שערכו בדיקות וצילומים מקיפים הודיעו הרופאים בזה אחר זה שהממצאים חמורים מאוד ואין להם מה לומר בנידון…
בצר להם החליטו שלושת האחים לטוס יחד לניו יורק כדי להיפגש עם רופא בעל שם עולמי בתקווה שהוא ייתן קצת תקווה, ועל הדרך גם קיוו לפגוש את הרבי עליו שמעו ניסים ונפלאות, ולבקש את ברכתו. הם ביקשו מר' פנחס שיקבע להם פגישה עם הרבי ושגם הוא יצטרף לנסיעה וישמש מתורגמן בינם לבין הרבי, כיוון שהם דיברו רק ספרדית.
כשהגיע מועד הפגישה, נכנסו יחד לחדר הרבי שלושת האחים, אשת האח החולה ור' פנחס בתפקיד המתורגמן. לאחר שסיפרו לרבי על מצבו העגום של האח ועל כך שהרופאים בארגנטינה הרימו ידיים, אמר הרבי שעליהם להקפיד על שמירת כשרות האכילה. ר' פנחס תרגם לספרדית את דברי הרבי על הצורך להיזהר יותר בשמירת הכשרות, אך הרבי שהקשיב לתרגום שלו הביע אי שביעות רצון מהאופן בו תרגם את בקשתו. ר' פנחס הזדרז לתרגם את הדברים שוב ובאופן שונה, הפעם לשביעות רצונו של הרבי…
לאחר שהאחים הסכימו לקבל על עצמם להקפיד יותר על כשרות המזון ככלי רוחני לרפואת האח, פנה הרבי אל האח החולה ושאלו היכן בגופו נמצא הגידול. "בחזה", הוא השיב. הרבי הסתכל לזמן מה לעבר חזהו, ואז אמר: "אני לא רואה שום דבר…". הרבי העניק להם ברכות לרוב, ולקראת סוף הפגישה חזר ואמר: "אני לא רואה דבר". ושוב סיים והפציר בהם: "אנא, הקפידו לאכול כשר".
כשנכנס האח כעבור כמה ימים להיבדק אצל הרופא המומחה שעבורו הגיעו לניו יורק, אמר הרופא: "אינני יודע בשביל מה טרחתם להגיע הנה מארגנטינה… אין שום גידול!"
אלה עיניים אחרות, עיניים צופיות!
כך נוכל להבין את טעמו של האיסור לראות את ארון הברית בעינינו הגשמיות: כיוון שמבט גשמי בא על חשבון המבט הפנימי, כדברי החתם סופר, אסרה התורה על ההבטה הפיזית על ארון הברית, מתוך חשש שמא המבט יהיה כזה שרואה את יופיו החיצוני ומתפעל מהדרו ופארו הגשמי, דבר שייטול מהמסתכל את הקשר הפנימי עם ארון הברית. אם אתם רוצים באמת לראות את ארון הברית – אומרת כביכול התורה הסירו את מבטכם ומנעו עיניכם ממנו.
זו גם הסיבה לעצימת העיניים בהדלקת נרות השבת או בקבלת עול מלכות שמיים שבקריאת שמע. הדרך להתחבר עם עצם קדושת השבת, היא דווקא כשאנחנו עוצמים את עינינו ולא מתמסרים אל ההילה הפיזית של הנרות. הדרך להתחבר אל אבינו מלכנו ולא סתם למלמל "שמע ישראל" ו"ברוך שם", היא דווקא כשאנחנו מתכנסים ומתחברים לעצמיותנו ופנימיותנו. כך בעומדנו תחת החופה בדרך להקמת בית על יסודי התורה, אנחנו עוצמים עיניים ומבקשים להתמסר אל המשמעות העמוקה של הנישואין ולא להישאר תקועים בפרקטיקה של הדברים. אנחנו לא מתחתנים עם המראה של בן או בת הזוג וגם לא מקימים שותפות עסקית אתו; אנחנו מקימים בית בישראל ומשרים שכינה בינינו!
כדי לתקן את הפגם בראייה עלינו להביט אל שורשי הדברים ופנימיותם. לראות את השכינה בעולם ולא את הגשמיות לבדה. לראות כל יהודי בעין ימנית, להבחין במהות ולדון אותו לכף זכות.
שמעתי לאחרונה על רב מוכר בארץ שמסר שיעור, ובקהל ישבו שניים שמתחילה ועד סוף לא הפסיקו לדבר. כל מי שמסר פעם שיעור יודע שדיבור בקהל יכול להפריע מאוד, והרב המדובר התלבט מאוד האם לומר להם משהו או להתאפק ולא להגיב. הוא החליט לשתוק.
כשסיים את השיעור, להפתעתו ניגשו אליו שני הפטפטנים. מתברר שהיה להם חשוב להחמיא לו על "השיעור היפה והמיוחד" שמסר. כעת הוא כבר לא יכול היה להתאפק ואמר להם בתרעומת קלה: כנראה היה כל כך יפה ומיוחד שלא הפסקתם לדבר… "מה פתאום דיברנו", הגיב המחמיא, "פשוט מי שישב לידי הגיע מארצות הברית ואיננו מדבר כמעט עברית, תרגמתי לו את השיעור כי ממש היה לו חשוב להבין!"
איך אומרים, חברים? תמיד כדאי להצמיד לראייה שלנו כמה כוכביות ולא לסמוך יתר על המידה על המבט החיצוני. וכשאנו נדון את האחר לכף זכות ונתבונן במהותו הטובה גם אם חיצוניותו איננה מזהירה, הראשונים שיושפעו מכך לטובה הם אנחנו עצמנו. הרי החלק שמסוגל לראות טוב אצל השני, הוא הטוב שבנו. אם כן, ככל שנרבה יותר להשתמש בראייה הטובה, הטוב שבנו יידרש להיכנס לפעולה.
כך הסבירו חסידים את דברי חז"ל על מצוות העלייה לרגל: "כשם שבא לראות כך בא להיראות". אם כשאתה עולה לרגל אתה בא לראות את הקדושה והרוממות של בית המקדש, מעבר לארכיטקטורה הנאה והמרשימה שלו, הרי שגם אתה נראה כך! הראייה שלך את המקדש או את האחר, משפיעה בהכרח על האופן שבו אתה עצמך נראה.
המדרש מציג את צורת הראייה הקוטבית של הצדיקים והרשעים ואומר בתוכן זה: כל מקום שאתה מסתכל על הצדיקים רואה אתה שכשהם רואים משהו – הם מתרוממים ומתעלים, שנאמר: 'וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק'. מה ראה? ראה ענן של שכינה קשור בהר, אמר: ודאי זה המקום אשר בו רצה ה' שאקריב בני. פנה אברהם ואמר ליצחק: האם רואה אתה את מה שאני רואה? אמר לו: הן. שאל את שני נעריו האם רואים גם הם את מה שהוא רואה והשיבו: לאו. אמר: אם כן, אתם שבו כאן עם החמור שאף הוא איננו רואה.
ומסיים המדרש ואומר: "זה כוחם של צדיקים". "אבל רשעים" – כמו תמונת המראה של הצדיקים – "נופלים בעיניהם. 'ויישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן', זה סדום. שהניח לאברהם והלך לסדום לעשות כמעשיהם…". כלומר, כשלוט נשא את עיניו, הוא ראה ראייה גשמית. היבול של כיכר הירדן קרץ לו, השפע הגשמי שבה את ליבו, סדום דיברה אליו, וכך הוא עזב את אברהם ועשה כמעשי אנשי המקום.
לחיים, לחיים ולברכה. יהי רצון שתהיה לנו סייעתא דשמיא לסגל לעצמנו מבט פנימי הרואה עולם שיש מאחוריו כוונה אלוקית. מבט הרואה בחיינו שליחות ומטרה, ושמזהה בכל יהודי נשמה אלוקית קדושה. והעיקר – שנראה תכף ומיד באור הגאולה!
